גלי מנור מספרת על אביה אהוד מנור, מחשובי היוצרים בתרבות הישראלית. בספר שחיברה גם פרקים מהביוגרפיה שלו וכמובן סיפורי רקע לכל המתעניין ביצירתו הענפה, שחדרה ועדיין חודרת לכל לב, ולא רק בארץ. הצצה מרתקת אל חייו ויצירתו מפי בתו שהיתה קרובה אליו ביותר | יעל בס חן

גלי מנור, בתו של אהוד מנור, כתבה ספר על אביה ועל שיריו. הספר, "רק מילה בעברית", הוא ספר מחקר המשלב בתוכו פרטים ביוגרפיים מרתקים על ילדותו, נעוריו, חייו בחו"ל, האבהות ועל הנישואים, ובעיקר מזכיר לקורא את היכולת המופלאה של אהוד מנור להיכנס ללב של כולנו. הספר יצא בהוצאת מופ"ת, הוצאה להכשרת מורים, אבל קהל היעד אינם רק המורים, אומרת מנור ומסבירה כי רבים פונים למשפחה זה שנים לעזרה במחקרים שהם מבצעים על השירים של אהוד מנור כחלק משמעותי בזמר העברי, בהיסטוריה ובהתפתחות שלו. היא מאמינה כי הספר ישמש ככלי עזר לכל מי שמתעניין בשירים של אביה.

גלי ואהוד מנור, 1997. צילום: פרטי

"שמי בתעודת הזהות הוא גל מנור", מספרת גלי. "ההורים שלי חיפשו שם קליט, קצר וקל, ויש אפילו איזה מיתוס שנקראתי על שם 'הגל הקל', בשל האהבה הגדולה של אבא שלי לרדיו. אבל זו כמובן בדיחה. כולם קוראים לי גלי".

מנור (53) גרושה ואם לשלושה בנים – עידו (23), נמרוד (21) ואורי (17). היא מלמדת ספרות אנגלית וחינוך לשוני לתואר שני במכללת לוינסקי לחינוך, בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט בספרות אנגלית עשתה באוניברסיטת לונדון, תחום שבחירתו נבעה מכך שגדלה בבית שמאוד אהב ספרות אנגלית, ובכלל את תרבות אנגליה. "פניתי ללמוד", אומרת מנור, "בדיוק במסלול שאבא שלי עבר: הוא למד באוניברסיטה העברית פסיכולוגיה וספרות אנגלית, גם אני למדתי פסיכולוגיה וספרות אנגלית".

מה הביא אותך לכתיבת הספר?

"בעיקר געגוע. אבא נפטר מדום לב באופן פתאומי, ולא הספקנו להיפרד ממנו. העיסוק בשירים שלו ובו בא גם מתוך רצון להבין אותו ולהמשיך להיות קרובה אליו באיזושהי צורה, וגם לסגור מעגל: כשאבא היה בחיים, לא ממש התעמקתי בשירים שלו. אהבתי מאוד לנסוע איתו להופעות, אהבתי מאוד את השירים והכרתי אותם היטב, אבל לא ממש התייחסתי אליהם בהסתכלות אקדמית, כזו המלמדת על המשמעות של אבי בהתפתחות הזמר העברי.

"הכתיבה של הספר ארכה בערך שמונה שנים, וזו הייתה חוויה נפלאה. פגשתי המון אנשים, דיברתי עם חברי ילדות מבנימינה, עם קרובי משפחה, ועם חבריו הטובים של אבא מהצבא ומבית הספר התיכון. עברתי דרך משמעותית, שעזרה לי לעבד את האבל ולסגור מעגל. הרגשתי שאני ממשיכה את כל השיחות שהייתי רוצה שיהיו לנו ושלא הספקנו לנהל".

בנוסף על החקירה האקדמית, מסבירה מנור, "הספר חושף בפני הקורא גם פן רגשי, ומציג את הדמות של אבי גם באמצעות הקונפליקטים שהיו לו ביחס לכתיבה, התחושות שלו לגבי המולדת, הגעגועים שלו לאחיו שנהרג במלחמה, האהבה למשפחה שלו. אני חושבת גם שלרוב מזהים את אבא עם 'ארץ ישראל הישנה והטובה', ורציתי להראות שכאשר הוא התחיל לכתוב הוא יצא נגד הקונבנציות של הזמר העברי הישן: הוא התחיל לכתוב שירי 'אני' ולא שירי 'אנחנו'".

למה כוונתך?

"אבא לא כל כך אהב שירים קולקטיביים, שבהם פלוגה שלמה שרה לבחורה מסכנה אחת... הוא אהב את הסגנון הלירי, האישי. מתחילת דרכו כתב שירים אישיים, שירי אהבה בצד שירי זיכרונות על ילדותו, שירים מאוד פרטיים. הוא הרגיש, בתחילת דרכו, שהיו רבים שלא ראו בעין כל כך יפה את ההתעסקות הזאת ב'אני' - אנחנו מדברים על סוף שנות ה-60, תקופה של המון בעיות ביטחוניות, מלחמה ב-1967 ושוב ב-1973, ובין לבין מתחוללת מלחמת ההתשה. אנשים הרגישו שבשירי ה'אני' שלו יש אולי קצת פינוק, קצת נרקיסיזם, כי הוא מתעסק בבעיות של ה'אני' ובעיקר בבעיות רומנטיות.

"אך לאבא היה חשוב לכתוב שירה אותנטית אישית. אגב, זה מה שקרה בעולם בתקופה ההיא במוזיקה הפופולרית, בשדה השירה: דור חדש שכתב שירי 'אני' ולא שירי 'אנחנו'. הוא כתב רבות על הילדות שלו בבנימינה – 'ימי בנימינה', 'בשנה הבאה', 'הבית ליד המסילה', ועוד. בהמשך כתב על גיל ההתבגרות – 'קח אותו לאט את הזמן', על הצבא - השיר מתוך הסרט 'הלהקה': 'יושבים ליד פסנתר לומדים לשיר ביחד', וכמובן שירי אהבה – למשל, בשיר 'הבתים שנגמרו ליד הים' אבא מתאר את הלילות שבהם הוא היה מחכה לאימא שלי, עופרה פוקס, שהייתה זמרת ושחקנית, עד שתחזור מהתיאטרון.

"אבי לא התבייש להציג עצמו כגבר המחצין רגשות, המשתוקק, המחכה עד בוש, ואפילו מתבייש. זה היה מנוגד לתפיסה המאצ'ואיסטית ששלטה בזמר העברי בנוגע להבעת רגש בקרב גברים. בשיר 'ברית עולם', שעוסק באהבתו לאימא שלי, שהייתה אהבה מאוד גדולה, הוא מספר על הלילה הראשון שלהם יחד. וכמובן ישנם שירי הורות, כמו 'גלי' או השיר לליבי, אחותי, ולבן, אחי, וגם שירי 'זקנה' - שירים על אהבה לעת זקנה. הם אולי פחות ידועים, אבל גם הם קיימים".

ההשפעות ה'גלוקליזציות'

הילדות של מנור השפיעה על שיריו, לדברי בתו, שהבינה כי אביה הרגיש שמאשימים אותו באידיאליזציה של הילדות שלו, ילדות קסומה, שיש בה חיבור חזק עם הטבע, כשהוא 'מדבר' עם שחפים, עם כוכבים ועם בעלי חיים. אבל לילדות הזו היו גם צללים וקשיים. "אביו חיפש בני משפחה שכמעט כולם נרצחו בשואה, והיה מתפלל בכל ערב ומזכיר את כל השמות שלהם. דיברתי עם חברי ילדות של אבי, והם מתארים ילד רגיש, טוב לב, יצירתי, מוכשר. בגיל 9 הוא הקים תיאטרון, בגיל 12 התחיל לכתוב ב 'דבר לילדים' ולאחר מכן ב'הארץ שלנו'. אבא עזב את בנימינה בגיל 15. הוריו הבינו שלא יהיה חקלאי ושלחו אותו לבית הספר הריאלי בחיפה. עד יום מותו, הוא דיבר בהערכה ובהודיה מאוד גדולה להוריו שעשו את הצעד הנכון הזה. בבית הספר הריאלי בחיפה הוא זכה לחינוך הומני והומניסטי ברמה הגבוהה ביותר. הכיר ספרות אנגלית, פגש בשפה ובספרות הצרפתית, גילה חברה הומוגנית שהשאירה לו חברים מאוד טובים, שעימם חלק תחומי עניין משותפים".

לאחר השירות הצבאי, בתפקיד קצין בהנדסה הקרבית, למד מנור פסיכולוגיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים. שם, מספרת בתו, החלה הקריירה הרדיופונית שלו: "בעזרת רבקה מיכאלי הוא הגיע לרדיו, התחיל להשמיע תקליטים, להיות עורך מוזיקלי, ולאט-לאט הפך למגיש. היה לו ידע מדהים בכל הנוגע למוזיקה, להיסטוריה של המוזיקה. הוא המשיך להגיש ברדיו עד ימיו האחרונים, והייתה לו תוכנית ב-fm88. אבל בשנות ה-60 הוא החליט להגשים את החלום הגדול שלו לטוס לניו יורק וללמוד שם. בניו יורק הוא עבד בעבודות זמניות ופגש את אמי, פגישה ששינתה את חיי שניהם. אבא היה אדם מאוד רומנטי, הם היו מאוד אוהבים, מאוד קרובים: אימא עד היום נשואה לו ונאמנה לו. זכיתי לחיות בצילן של האהבה והחברות המאוד-מאוד אמיצות שלהם".

בספרה סוקרת מנור את ההשפעות התרבויות המוקדמות על אביה. "המילה שמתארת את ההשפעות האלה היא 'גלוקליזציה'", היא מסבירה. "שילוב של הגלובלי והלוקלי. מצד אחד, הייתה על אבי השפעה גדולה של התנ"ך, הוא היה מחובר לשיר השירים, וגיליתי בשירים המון ביטויים תנ"כים והפניות לתנ"ך, כמו בשיר 'ללכת שבי' - מושג שמגיע ממגילת איכה. ומן העבר השני - ההשפעה של הגלובלי: השירים האמריקאיים של שנות ה-40, ה-50 וה-60, שהוא מאוד אהב, בביצועים של ג'ורג' גרשווין, קול פורטר, ארווין ברלין. בנוסף על כך, הוא הושפע מעיתוני הילדים שבהם כתבו גדולי היוצרים בארץ – נתן אלתרמן, לאה גולדברג, נחום גוטמן, חנניה רייכמן".

"ללכת שבי אחריו"

על הזמרים שמנור היה איתם בקשר מיוחד מספרת גלי כי "הקשר המוזיקלי הראשון של אבא היה עם נורית הירש, והניב המון להיטים כמו, 'בשנה הבאה', 'רק בישראל', 'בלדה לשוטר' (מתוך הסרט 'השוטר אזולאי'), 'ללכת שבי אחרייך' ואחרים. מאולר יותר היה כמובן הקשר עם מתי כספי, שאיתו כתב שירי אהבה כמו 'ברית עולם', 'כמו גלגל', 'לא ידעתי שתלכי ממני', ועוד. היה לו גם קשר מיוחד עם בועז שרעבי, עם קורין אלאל, עם מישה סגל שאיתו כתב את 'יליד הארץ' ואת 'עד סוף הקיץ'. קשר מיוחד מאוד היה לו עם שושנה דמארי: בילדותו, הוא ואביו, ישראל ויינר, העריצו מאוד את דמארי, ואבא תלה פוסטר שלה בחדר שלו. הוא כתב יחד עם בועז שרעבי את 'לשיר איתך' שמביע את ההערצה של שניהם אליה. כשאבא נפטר, שושנה דמארי הייתה בין האנשים הראשונים שהגיעו אלינו הביתה לשבעה".

מה הייתה שגרת הכתיבה של אבא - מתי הוא היה כותב? בעט? על מחשב?

"כל מה שאבא כתב היה תמיד בכתב יד, בעט, על ניירות בגודל 4A. הוא אהב מאוד עטים, והיה לו ממש אוסף. לרוב הוא היה יושב במטבח; אף פעם הוא לא ביקש שקט או הסתגר כמו כותבים אחרים. להפך, הוא אהב שכולנו סביבו, היה מתייעץ עם אימא, היו מחליטים יחד. אני זוכרת מהילדות שהוא היה משמיע לנו בטייפרקורדר מנגינות וגם מילים. אחרי שהוא נפטר, אימא נשארה עם כל ערימות הניירות, ועד היום היא עושה עבודה מדהימה במיון הניירות, בשמירה עליהם. יש ממש ארכיון בתוך הבית".

אהוד מנור תרם רבות גם לתיאטרון בארץ. מספרת בתו: "אבא מאוד אהב תיאטרון, ובעודו ילד, הקים יחד עם פרופ' מנחם פרי תיאטרון ילדים בתוך בנימינה, בשם 'תיאטרון שעשוע'. הם העלו הצגות למשפחה ולחברים. מאוחר יותר החל לתרגם מחזות, ואפילו זכה בפרס על תרגום של מחזה של מולייר. במשך השנים תרגם מעל מאה מחזות, בהם מחזות זמר רבים שזכו להצלחה אדירה, כמו 'שיער', 'עלובי החיים' 'שיקגו' ועוד. אבא גם כתב מחזות מקוריים לתיאטרון. הוריי היו טסים בכל שנה ללונדון לצפות במחזות - זו הייתה אהבה גדולה של שניהם. סבי מצד אימא, הוא השחקן יהודה פוקס, מי שהיה ממקימי תיאטרון 'הזירה', שחקן 'הבימה' ויקיר תל אביב. אמי גדלה בבית של תיאטרון והייתה שחקנית-ילדה כבר בגיל צעיר".

גלי ואהוד בשנות ה-80. צילום: פרטי.

ציטוט בבית המחוקקים

איך זה היה לגדול כ"בת של אהוד מנור", אני שואלת את גלי, והיא מספרת שהייתה ילדה מאוד ביישנית, ולא נהנתה להיות "הבת של". "התביישתי", היא אומרת. "לא רציתי בתשומת הלב הזאת. שרו לי, 'בואי גלי, בואי גלי לי', וזה הביך אותי. גדלתי בבית מוגן, בית שהעניק לי המון עושר תרבותי, שפע חשיפה לתרבות, אבל בעיקר, והכי חשוב, העניקו לי תחושות של ביטחון ושל קבלה. אני לא זוכרת שאי-פעם הענישו אותי, כמעט שלא זוכרת מקרים שבהם צעקו עליי או כעסו עליי. ההורים שלי גידלו אותנו בגישה מאוד-מאוד ליברלית, מכבדת. מעולם לא הרימו עליי יד. בנוסף על כך, זכיתי לחשיפה מרוממת נפש למוזיקה, לספרים, לקולנוע, לתיאטרון".

הוריה לקחו את שלושת ילדיהם מגיל צעיר מאוד לתיאטרון של מבוגרים, לקונצרטים, למופעי בלט וכולי. "כאשר אבא נפטר", נזכרת מנור, "הייתי בת 36. הוא חלה קודם למותו בסרטן הריאות, עבר ניתוח, ואחרי חמש שנים נמצא נקי לגמרי. ראינו שהוא חלש אבל לפחות חיינו בתחושה שהוא הצליח להתגבר על הסרטן. ואז הגיע המוות הפתאומי... חוויתי שבר מאוד גדול. הייתי מאוד קרובה לאבא, מאוד אהבתי אותו, סמכתי עליו. כל המשפחה חוותה הלם, קושי, שנמשך אפילו עד עכשיו, 16 שנה מאז מותו".

האם לדעתך אביך זכה להכרה בגדולתו עוד בימיו?

"בהחלט. הוא זכה בפרס ישראל, היה הפזמונאי המושמע ביותר ברדיו במשך שנים רבות. עם זאת, אני חושבת שרבים לא מכירים את העומק של אבא, וזו אחת הסיבות לכך שכתבתי את הספר. מעבר לפופולריות ולהצלחה שלו, הוא תרם עומק רב וחידוש ביחס להתפתחות הזמר העברי. היה מאוד חשוב לי שיכירו בצדדים נוספים שהיו בו, ולא רק את השירים הידועים ביותר, הפופולריים".

עם תום עידן טראמפ ציטטה ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים של ארצות הברית, שיר של אביך.

 ספרי על הרגע הזה - מה חשתם, בני המשפחה, כשזה עלה לאוויר?

"מאוד התרגשנו מכך שננסי פלוסי ציטטה שורות משיר של אבא, מ'אין לי ארץ אחרת'. זה קרה באחד מהנאומים ההיסטוריים שהושמעו בבית הנבחרים האמריקאי, ובכלל - בהיסטוריה האמריקאית. להיות מצוטט בבית הנבחרים זה הכבוד הכי גדול, וסגירת מעגל עבור אותו הילד מבנימינה שתמיד חלם על אמריקה".

הכתבה פורסמה במגזין החיים הטובים.