השחקן שמואל עצמון, מייסד תיאטרון היידישפיל, חוגג החודש 95 אביבים. בשיחה משותפת איתו ועם בתו, השחקנית ענת עצמון, הוא מספר על ספרו האוטוביוגרפי, "חולם ביידיש", והיא מספרת על עצת הזהב שנתן לה בתחילת הקריירה, ועל המופע שלה, "פנים לאהבה", בעקבות אהבותיהם של אלתרמן, שלונסקי ואחרים. ריאיון לשניים | מאיה גז
הקשר בין השחקן והיזם שמואל עצמון לבתו השחקנית והזמרת ענת עצמון הוא קשר חם ואוהב. הוא קורא לה מלאך, היא דואגת לו ללא הרף. אפשר לומר שמדובר בקשר נדיר של ערבות ההדדית ודאגה שהם מרעיפים זה על זו, אבל כשאני מציינת עובדה זו בפניהם, הם מתפלאים.
ענת עצמון: "אני חיה בין אנשים שיש להם קשר מאוד חזק בתוך המשפחות אז אני פחות מכירה דבר אחר. מובן מאליו שאנחנו ערבים זה לזה, וגם בצעירותי ובבגרותי הוריי היו תמיד ערבים לי ודאגו לי. אצלנו אין דבר אחר. גם לפני שאבא מאוד התבגר וגם לפני שאיבדנו את אימא, דיברנו כל יום, וכך גם היום. אני מחכה ומצפה לכך גם מילדיי, לקיים ולפרנס את המשפחה לא רק כדי לאכול ולשבוע, אלא גם כדי ליהנות מהמשפחתיות. לא סתם אומרים את המילה נחת. זהו ערך חשוב לא פחות מאהבה ומקריירה".
שמואל: "ברגע שהילדים מתנהגים כלפיך כפי שאתה התנהגת לאביך ואימך, אתה לומד שהמשפחה היא המקום הבטוח ביותר שבו אתה יכול להינצל. זה מה שאבא שלי לימד אותי".
ענת: "כנראה חונכתי ככה. יש האומרים אל תשליכני לעת... קשה לי לומר זיקנה. זה ערך כל כך חשוב. אבל אולי אנחנו כך גם בגלל שאנחנו משיקים לאותו מקצוע ועבדנו ביחד. יש לי שפה מאוד משותפת עם אבא. הוא מבין אותי, אני יכולה לשתף אותו, להתייעץ איתו. זאת המשפחה שלנו. רוב הזמן זה נהדר. לפעמים זה יכול להיות חונק. אני אימא מחבקת ואוהבת, ואני לא מתביישת מזה. אני לא מרפה מהילדים. כשהם צריכים אותי, הם יודעים לאן לפנות".
ביניים: על זה את בוכה?
שמואל עצמון חוגג החודש 95 אביבים. הוא יזם והקים שני תיאטראות בישראל, הראשון האוונגרדי "זווית" והשני המיתולוגי "יידישפיל" על טהרת שפת היידיש. הוא שיחק בתחילת דרכו גם בתיאטרון הלאומי "הבימה".
בתו, ענת עצמון, בת 65, היא שחקנית קולנוע ותיאטרון וזמרת. שני בניה מהשחקן דן תורג'מן הם ליאם, בן 29, מוזיקאי ומפיק מוזיקלי שעומד לשחרר דיסק שנעצר בגלל שירותו במילואים, ואלעד, בן 25, שחקן, קומיקאי ומשפיען רשת. ב-17 השנים האחרונות היא נמצאת בזוגיות עם דני סנדרסון.
את מתייעצת עם אבא?
"על דברים אישיים – פחות, כי כבר יש לי דעות משל עצמי. על עניינים של בינו לבינה ועל חברות התייעצתי עם אימא. עם אבא אני מתייעצת על עבודה ועל כספים".
שמואל: "אמרתי לענת מצעירותה שבלי ללמוד ובלי להשקיע לא יהיה קל. זה לא בא מעצמו. עמדתי על כך שתלמד, והיא הלכה ללמוד משחק באוניברסיטה. הסברתי לה שבמקצוע שלנו ההצלחה אינה רגעית אלא נמשכת, ולכן צריך לעבוד ולהיות מוכן לתפקידים גדולים ולתפקידים קטנים".
ענת: "הוא בעיקר אמר לי, שאם אני יכולה, שלא אהיה שחקנית. בתיכון הייתה לנו הצגה, 'יש לנו להקה', והייתה לי מחליפה, השחקנית המתוקה והנהדרת חני נחמיאס. המפיקה החליטה שחני שרה יותר טוב ממני ולא נתנה לי לעשות את כל ההצגות הראשונות כי היו קניינים והיא רצתה שיקנו את ההצגה. מאוד נפגעתי. הייתי בת 16, ילדה בלי הגנות. בכיתי כל הלילה, נעלבתי עד עמקי נשמתי. אבא שלי הגיע הביתה וראה את בתו אדומה מבכי. הוא שאל, 'מה קרה?' סיפרתי לו את הסיפור. והוא שאל, 'על זה את בוכה? את רוצה את המקצוע הזה? מה שעשו לך עכשיו הוא כאין וכאפס למה שמחכה לך בהמשך'. ניגבתי את הדמעות והבנתי שאני כל כך רוצה לשחק, אז במקום שזה יפיל אותי אחורה ואתייאש, נאבקתי על מקומי במקצוע, שיחקתי בהצגה והלכתי לתיאטרון צה"ל והשתתפתי בסרטים. התגובה שלו היממה אותי ושינתה את כל נקודת המבט".
עם ענת
איך אתה הפכת לשחקן?
שמואל: "הוריי לא רצו שאהיה שחקן. נעשיתי שחקן במקרה ולא בחרתי בזה. ברגע שבו המורה לעברית נתן לי בגיל עשר לדקלם, רגש מיוחד הלך והתפתח אצלי. אני אומר לכל אחד וגם אמרתי לבתי, 'אם את יכולה לא להיות שחקנית, אל תהיי שחקנית. תהיי שחקנית רק אם את לא יכולה לוותר על זה, ואז תיתקלי בכל מיני קשיים ותתגברי עליהם כי תהיה לך מטרה בחיים'".
שלא תישאר תקוע כמו ההר
לישראל הגיע עצמון בשם שמואל וירצר כגחל"ץ (גיוס חוץ לארץ, מ.ג). "התגייסתי באיטליה ב-1947 בדרך לארץ ישראל כשהבריטים עוד היו פה. שם עברתי הכנה והגעתי לארץ ב-1948. השם עוד מגרמניה מהמאה ה-16, שם היו אבות אבותינו. התקבלתי ל'אוהל' ב-1950 כסטודנט למשחק. שנה אחר כך קיבלתי תפקיד ראשון במחזה של מולייר, ושבועיים לפני הפרמיירה בא אליי יעקב איינשטיין, אבא של אריק, ואמר שלא יכולים לשים את השם שלי על הפלקט כי זה שם גלותי".
ענת: "זה לא נאה".
שמואל: "הוא ביקש שאשנה את השם ושאכתוב למשרד הפנים, אבל לא ידעתי איזה שם לבחור. כעבור יומיים נסעתי לצפת לשחקן הראשי, הקומיקאי מאיר מרגלית, והייתי עוזר במאי. למדתי איתו טקסט. הופיע שם ראש עיריית ירושלים ושאל את מרגלית, 'מיהו העלם הזה?' מרגלית ענה שזה שמוליק וירצר, שחקן צעיר. 'הכיצד?' שאל ראש העיר. 'אנחנו לא יכולים להרשות שמות גלותיים. זה תיאטרון עברי, צריך שם עברי'. אמרתי, 'תן לי פתרון'. הוא אמר, 'אנחנו נמצאים מול הר עצמון. בוא תשנה את השם לעצמון. רק נקווה שתתקדם ולא תישאר תקוע כמו ההר'.
"שלחתי מכתב למשרד הפנים ולא ענו לי. שלחתי עוד פעמיים, ובפעם השלישית התקשרתי לצעוק עליהם. אבא שלי אמר לי, 'ידעתי שאתה טיפש אבל לא ידעתי שאתה עקשן'. המכתבים הגיעו אליו והוא לא אמר לי, כי לא רצה שאשנה את השם. הפתרון היה שכל עוד אני שחקן, אהיה עצמון, וכשאפסיק להיות שחקן, אחזור לוירצר. בגיל שבעים חזרתי למשרד הפנים וביקשתי להוסיף את השם וירצר לפי התנאי שאבא העמיד לי, למרות שלא עזבתי את המקצוע".
לא להרים את האף
ענת עצמון הייתה בת 19 כששיחקה בסרט הראשון שלה "אסקימו לימון", שהפך אותה לאישה המפורסמת ביותר במדינת ישראל. "הפרסום גרם לפער עצום בין מה שעשיתי למה שקרה. זה יצר אצלי חוסר באלאנס מסוים בתקופה הזאת, כי מצד אחד כולם הכירו אותי פתאום וקיבלתי המון תשומת לב ברחוב ובכלל, ומצד שני הייתי מאוד צעירה ונחשפתי לעולם הבוהמה בתל אביב. זה היה כיף, אבל רגשית חוויתי את זה בצורה לא פשוטה. מי שהציל אותי הם ההורים שלי, שהחזירו אותי לקרקע ואמרו, 'הצלחות יש, אבל יש גם כישלונות'. הם שמחו בשבילי ושמחו שאהבו אותי, אבל הכירו אותי וידעו שאני עם רגליים על הקרקע. הצלחתי לעבור את המשוכה הזאת בשלום ולהבין שהתדמית היא התרמית, כמו שאמר יהונתן גפן ז"ל, ולהיות מציאותית ולא לעוף למחוזות אחרים".
שמואל: "לא להרים את האף, ולהסתכל לחיים בעיניים".
באותה תקופה החלטת שאת הולכת על קולנוע?
ענת: "לא היו החלטות. דברים התגלגלו ונבעו זה מזה. אבא אמר שעד שלא אהיה עשר שנים שחקנית, לא אוכל להגדיר עצמי כשחקנית, והוא צדק. באמת אחרי כעשר שנים הבנתי שאני מאוד אוהבת את זה, ונשארתי שם, ובשלב מסוים הצטרפתי למסע של אבא ליידיש".
היא הייתה בשנות ה-30 המוקדמות שלה ואביה בן 65 כשהחל שיתוף הפעולה ביניהם ביידיש במסגרת תיאטרון ה"יידישפיל", שהקימו עצמון ושלמה להט (צ'יץ') ז"ל.
אימא שלך, הניה, הייתה מי שלימדה את השחקנים להגות יידיש בתיאטרון, אבל את לא ידעת את השפה.
"אני לא ידעתי יידיש כי לא דיברו בבית יידיש. הם רצו להיות צברים ורצו להתערות במדינה. סבא וסבתא דיברו יידיש, והבנתי פה מילה ושם מילה. בבית דיברו עברית, לשמחתי ולצערי, כי הייתי צריכה בבוא היום לשנן יידיש בדמעות, אבל היה לי את הריח של היידישקייט. אימא ישבה איתי שעות ולימדה אותי הגייה ודיבור וזה היה כיף ומקרב, אבל גם היה קשה כשהיא הייתה מתקנת אותי. אמרתי לה, 'אימא, תפסיקי לתקן אותי, הבנתי, הבנתי'".
האם, הניה, הלכה לעולמה לפני שנה וחצי. "קושי זאת לא המילה. זה חוסר לא ברור. היא מרחפת בבית ובתוכנו כל הזמן", מספרת ענת בעצב.
שמואל: "אני מודה לה על כך שהתעקשה שאשאר בבית ולא אלך לבית אבות. עד היום אני מודה לה על זה כי אני מרגיש שאני נמצא תחת כנפיה של הניה".
ענת: "לפני 15 שנה אבא רצה שילכו לבית אבות יחד, אבל אימא לא הסכימה לעזוב את הבית בשום אופן. כרגע, בלעדיה, אבא בן 95 ובגיל כזה לא הולכים לבית אבות. הוא נשאר בבית ומבסוט".
שמוליק עצמון
לסדר את הבלגן של הספרים
לפני כשנתיים העלו האב והבת מופע משותף שעליו עבדו באופן עצמאי עם יהושע סובול, "מונודרמה לשניים".
שמואל: "זה נולד מכך שיש לי הרבה ספרים עם חתימות ידוענים כמו אלתרמן, אלכסנדר פן, וביקשתי מענת לעזור לי לסדר את הבלגן של הספרים".
ענת: "הגעתי, פתחנו ספר והוא אמר, 'פגשתי את אלתרמן', ואני ישבתי וחיכיתי ושאלתי, 'אבא, את הספר אתה רוצה?' והוא ענה, 'בטח, אני מכיר...' אמרתי לו שאני בחיים לא אסדר את הספרייה כי יש לו מאות ספרים וזאת הצגה. על כל ספר יש סיפור והוא אמר, 'רעיון נהדר'. באותו יום אבא צלצל לסובול ואמר לי, 'יש לנו פגישה בשבוע הבא'. הארון נשאר מבולגן עד היום. סובול לקח את זה למחוזות שלו, לקח את הסיפורים של אבא למפגש של בת ואבא במסגרת תוכנית טלוויזיה, דוקומנטציה על החיים שלו, וזאת ההצגה. סיפור חייו של אבא כילד, בריחה מהנאצים, העלייה שלו לארץ, השירות שלו בפלמ"ח, ואני מלווה את זה בשירים שמתקשרים לנושא ולכן זה נקרא 'מונודרמה לשניים'".
הם הופיעו לא מעט על הבמות עם ההצגה, אך לפני שנתיים עצמון חלה, רעייתו הניה הלכה לעולמה, וכשהוא חזר הביתה, שבר את אחת מרגליו.
ענת: "בילינו הרבה בבית חולים".
שמואל: "אבל יצאנו מחוזקים. אני קורא לה 'המלאך שלי'".
החבר'ה מ"כסית"
כיום עצמון מסתובבת בארץ עם מופע משלה, "פנים לאהבה", שעוסק בחיי האהבה של סופרים ומשוררים גדולים, בהם שלונסקי, אלתרמן, פן, רחל המשוררת ואפילו קטע של חנוך לוין.
ענת: "אני מחפשת להבין מה זאת אהבה דרך הומור ובדיחות. לא כל מה שאני עושה קשור לאבא, אבל גם זה קשור לאבא. רחל מרכוס, אשתו של אלתרמן, שיחקה עם אבא בתיאטרון 'זווית' שאותו אבא הקים כתיאטרון אוונגרדי בשנות ה-60. אני זוכרת אותה כשהייתי ילדה. מאוד אהבתי אותה".
שמואל: "הייתי מאוד מיודד עם המשפחה. גם בתו תרצה שיחקה אצלי".
ענת: "הייתה לאלתרמן גם את צילה בינדר, שישבה בבית קפה מתחת לבית שלנו מול העירייה".
המופע מבוסס על זיכרונות ילדותך.
ענת: "אני תוהה ומרימה גבה לגבי הקשר שהיה אז לאומנים, אבל זאת הגברדיה של אבא ואני הילדה שצופה בהם ומשווקת את האומנות שלהם דאז. אבא הכיר את כולם. החבר'ה מ'כסית', אנשים שהם הבוהמה התל אביבית שבנתה את התרבות במדינה שלנו. אני גדלתי על זה".
התיאטראות בחרו בי
ספרו האוטוביוגרפי של עצמון, "חולם ביידיש", ראה אור לאחרונה (הוצאת כרמל) ומשרטט חיים מורכבים, הכוללים בריחת המשפחה מציפורני הנאצים, מעבר בסיביר ובאוזבקיסטן ומשם חזרה לפולין המדממת. הסיפור מבטא את אהבתו למדינת ישראל, לעם היהודי ולתיאטרון, ואף לשימור שפת היידיש.
שמואל: "הצורך שלי להוציא את הספר היה כדי לדבר על הגחל"צים. הרגשתי כגחל"ץ, ועברתי לפחות חמש-שש שנים קשות בהתבוללות בתוך עמי. הגעתי לארץ עם עברית יותר טובה מהצברים. לדוגמה, נכנסתי לאוהל הפלמ"ח במחנה ישראל ואמרתי, 'צפרא טבא', והם שאלו איזו שפה אני מדבר. איזו מין עברית זאת. הבנתי מהר שאני צריך לומר 'דחיל רבאק' כדי שיבינו שאני יודע עברית. קבלת תרבות אחרת הייתה בארץ מאוד שוביניסטית. אני מגיע מכמה תרבויות, לא רק עברית, שאותה דיברתי בבית בשבתות עם אבא. התייחסתי לשפות כביטוי טהור של תרבות, פולנית, רוסית, גרמנית, והגעתי לכאן ולא יכולתי להשתמש באף אחת מהן כי שמו עליי תווית".
ענת: "אבא רצה לכתוב על התסכול של האדם ששרד את השואה, ובמקום שיתקבל בארץ בהבנה, היה לו קושי לחדור פנימה. ראו אותו לא כצבר מספיק, לא כמגניב. ההתנשאות הייתה קיימת".
שמואל: "ההתנשאות הייתה כפולה כי האשימו אותנו שלא הגנו על עצמנו".
ענת: "לאבא יש רזומה מטורף. הוא היה פעמיים ב'הבימה', ייסד שני תיאטראות 'זווית', 'יידישפיל'".
שמואל: "זאת תרומתי לתרבות היהודית בארץ ובעולם. התיאטראות בחרו בי, לא אני בהם. ב'הבימה' יכולתי לדבר רוסית עם הוותיקים, אבל לא יידיש".
ענת: "אני לא ידעתי שאנשים שחזרו מהשואה, מהאסון, באו לארץ, ועוד לפני שהם הבינו מי הם, שלחו אותם להילחם על מדינת ישראל והם נהרגו. לא נתנו להם את כבוד הגבורה. יש אלפי אנשים שמתו על מזבח המדינה, שבאו משם, מאירופה. תארי לעצמך. בכל פעם שעשינו את הרגע הזה בהצגה, כששיחקנו שאני מגלה את זה, הייתי פורצת בבכי. התמוטטתי מהידיעה הזאת. וזה מקשר אותנו למצב עכשיו. אנחנו חווים עכשיו תקופה כל כך קשה. מאוד קשה לחזור עכשיו להופיע, וכשאני עולה על הבמה במסגרת המופע, אני אומרת שיש לנו מדינה שאנחנו נלחמים עליה גם עם תרבות וגם עם שפה. השפה שלנו היא חלק מאיתנו. התרבות שלנו היא חלק מאיתנו".
שמואל: "את העם היהודי כבר לא מאחדת הציונות. מאחדת אותו התרבות היהודית, וחלק גדול מיסודה של התרבות היהודית הוא היידיש".
