לצד עבודתה בתיאטרון הרפרטוארי והפקות עצמאיות שיזמה בצל הקורונה, הוזמנה ליליאן ברטו לשטוטגרט כדי להשתתף בהצגה "שרופים" של המחזאי הלבנוני וואג'די מועאד, אבל פרויקט הדגל שלה, שעלה ממש לאחרונה, הוא המופע האוטוביוגרפי הקומי "חוצפה שלא תיאמן". "כיוון שהילדות שלי נראתה כמו טלנובלה, וכיוון שאין דרך לשנות את הקלפים ההם, אמרתי לעצמי – נו, לפחות יש לך סיפור טוב. הגיע הזמן לעשות ממנו מופע" | מאיה גז
בחודש שעבר חגגה השחקנית ליליאן ברטו יום הולדת 55, וכשאנחנו מדברות היא עדיין תחת התחושה הנפלאה שאופפת אותה.
"יום הולדת זה נהדר. אין יותר כיף מזה. אני מאוד אוהבת ימי הולדת, אז מאוד קל לשמח אותי. אני מוצצת כל שניית הנאה מיממת יום ההולדת שלי מאז ומתמיד. לגיל אין שום משמעות מבחינת השמחה שלי ביום הזה. ביום ההולדת האחרון באו אליי חברים בערב. חגגנו, אכלנו, שתינו. למחרת חברים אחרים הפתיעו אותי כשפתחו שולחן באמצע חנות יין קטנה ומהממת. אני מאוד אוהבת יין, אז זה בכלל שימח אותי".
איך התחילה האהבה שלך ליין?
"לפני כעשר שנים אירית שנקר, שהייתה יבואנית היין הגדולה של יינות בורגון והיא גם שכנה שלי בבניין שבו אני גרה, הייתה קופצת אליי לשאול משהו בענייני הבית המשותף. היא תמיד הגיעה עם כוס יין ביד גם בשבילי. יום אחד היא סיפרה לי שהתפנה מקום אחד בקבוצת חברים שלה ששותים יין שנים יחד והציעה לי להצטרף. מיד קפצתי על ההצעה בהתלהבות והתחלתי לשתות איתם יין. חברי הקבוצה כללו גם ייננים מהטובים ביותר בארץ, כמו יאיר ואסף מרגלית. הם היו טועמים את היין ומנתחים אותו באופן מקצועי, ואני הייתי אסירת תודה על ההזדמנות להיות ולו זבוב על הקיר. לאט-לאט ספגתי כמה דברים, ובעיקר התוודעתי למבחר יינות עצום והוקסמתי מעולם היין. מדי פעם הייתי לוחשת לאירית – יכול להיות שאני מריחה אספרגוס ביין? או כלב רטוב? עם השנים התחברתי עם ייננים, יינניות ומשוגעים לדבר, וזה אחד הבילויים שמשמחים אותי ומרגשים אותי".
בימים אחרים, שהם לא יום ההולדת עצמו, הגיל הוא התמודדות מבחינת ברטו. "נושא הגיל לא חולף לידי, אבל אני בסך הכל מתייחסת אליו בפרופורציה. אני נעה בין תחושה של עצבות לתחושה שהכל אפשרי, ושאני לא צריכה בכלל לתת לגיל פוקוס, וחייבת ללכת על כל מה שאני רוצה לעשות או מאמינה בו עד הסוף, ללא התחשבות בשנים שנערמות. אני נעה בין המנעדים האלה".
הצביטה היא על דברים שלא עשית?
"את זה ממש אין לי. כשאני מסתכלת על חיי, אני לא חושבת שהיו דברים שרציתי לעשות ולא עשיתי. נדמה לי שכל דבר שרציתי לעשות או שאני רוצה לעשות, כל דבר שעלה על דעתי – עשיתי. יש בי צד שמאמין שהכל אפשרי. בשבילי היום, בשנים האחרונות, דווקא הדבר היותר מורכב הוא להגדיר מה אני רוצה. ברגע שאני יודעת מה אני רוצה, הדברים מתבהרים לי ואני הולכת על זה".
אז על מה הצביטה?
"על הפרידה מהשנים הצעירות יותר, של הנעורים. יש לי ילדה מהממת בת 17, שמזכירה לי כמה נפלא להיות בגילה. את הקושי הנורא כבר שכחתי כמובן. את נפרדת משנים שזהו, כבר לא יהיו יותר כמותן, וזה לפעמים גם מכאיב, אבל זה לא הדבר שממלא את חיי ואת מחשבותיי. אני רואה את הצד המלא של הכוס, את היום-יום, והוא עשיר ומרגש וגדוש תוכניות להמשך".
מה הביא לזה?
"מאז שהתחלתי ליזום הפקות עצמאיות בנוסף ובמקביל לעבודה שלי בתיאטרון הרפרטוארי, לסמוך על המנוע הפנימי שלי ולהבין שהקריירה שלי היא גם בידיי ולא רק בידי אחרים, הרגשתי הקלה גדולה, והפחד להישאר ללא עבודה או ללא עתיד במקצוע שלי, התמתן".
הרפתקה בשטוטגרט
בסוף החודש הזה נוסעת ברטו לשטוטגרט בגרמניה אחרי שהציעו לה לשחק בהצגה "שרופים" של המחזאי הלבנוני וואג'די מועאד (במאי: בורכארד קומינסקי, מנהל התיאטרון העירוני של שטוטגרט). "זה קרה באופן מקרי לחלוטין", היא מספרת. "היו לי שני ימי צילום בסרט קצר שבו שיחקתי עם יבגניה דודינה, שאיתה יש לי קשר של אהבה לאורך שנים. תמיד כשאנחנו נפגשות כיף לנו יחד, ותמיד רצינו לעשות משהו יחד על הבמה. יומיים לאחר סיום הצילומים יבגניה התקשרה ואמרה שמנהל התיאטרון בשטוטגרט מחפש שחקנית ישראלית נוספת. היא משחקת שם כבר עונה שנייה. לפניה הביא התיאטרון הגרמני את איתי טיראן, ובהמשך את יבגניה דודינה ודבל'ה גליקמן. מנהל התיאטרון ביקש ממנה המלצה על שחקנית ישראלית נוספת שהוא חיפש להפקה החדשה והיא המליצה עליי. זו אחת המחוות הקולגיאליות היפות שקרו לי. הוא התקשר להציע לי להצטרף להפקה. בהתחלה נלחצתי, מה, אעזוב את הבית לחודשיים? מעולם לא עשיתי דבר כזה. אבל אחרי רגע הוצפתי התרגשות מההזדמנות החד-פעמית הזו שנפלה לידיי, החלטתי לקפוץ למים ואמרתי – כן. ההפקה בשטוטגרט זו הרפתקה מסעירה שאני מאוד נרגשת לקראתה ומחכה לה".
איך זה יעבוד?
"החזרות תימשכנה חודשיים, בסוף ינואר אחזור לארץ, ואז יטיס אותי התיאטרון במשך שנה כל חודש לשתיים-שלוש הצגות. במקביל אמשיך להציג את מופע היחיד החדש שלי ואת ההפקות העצמאיות הנוספות שלי ואעשה הפקה נוספת בהמשך השנה בתיאטרון הבימה. באופן כללי אני משתדלת שלא להחמיץ הזדמנויות לעשות דברים וליזום פרויקטים חדשים. אני תמיד אומרת לעצמי, על מה תתחרטי יותר – אם תעשי, או אם לא תעשי? והתשובה ברורה".
20 שנה למותו של חנוך לוין
בשנה האחרונה המשיכה ברטו לנהל את העיזבון של בעלה המנוח חנוך לוין. "אני עדיין מנהלת את העיזבון", היא אומרת, "אבל בפועל, ובניגוד ל-20 השנים האחרונות, עובדת בו מעט.
זו החלטה שלקחתי בסוף פרויקט שיזמתי באנגליה של פרסום מחזות מתורגמים של חנוך לאנגלית, בתמיכת המכון למחזאות ישראלית, שהתפרסמו בהוצאת אוברון/ בלומסברי היוקרתית (שמוציאה את ספרי "הארי פוטר").
"זה היה פרויקט שהתחיל מאפס והסתיים אחרי ארבע וחצי שנים בשלוש אנתולוגיות נפלאות שיצאו לאור. בתחילת הקורונה, במרץ 2020, נסעתי להשיק את האנתולוגיה בתיאטרון הלאומי המלכותי הבריטי, באירוע מרגש שכלל פאנל עם הבמאים אמיר ניזאר זועבי, ויטק טרץ וארי פולמן וקטעי משחק של שחקנים בריטים נפלאים. כשחזרתי לארץ החלטתי שאני לא יכולה יותר לעבוד ככה בעיזבון. מצאתי את עצמי עובדת על העיזבון בין 14 ל-17 שעות ביום, אמנם על פרויקטים שיזמתי ומאוד עניינו אותי, וגם כמובן מתוך הרצון שלי לשמור על יצירתו של חנוך, אבל מצד שני הרגשתי שהעיסוק היומיומי בחנוך חונק אותי מכל הכיוונים עד שהגיע הרגע שבו הרגשתי שזהו, אני לא יכולה יותר".
מה קורה עם העיזבון בימים אלה?
"אני עדיין זמינה כמובן לכל מה שצריך, אם יש בעיה אקוטית, אבל העבודה בעיזבון הפסיקה להיות יומיומית.
כיום יש בחורה נהדרת וחכמה שעובדת בעיזבון, ואני סוף-סוף התפניתי לעצמי. בזכות ההחלטה הנפלאה והחשובה הזו שקיבלתי, יצרתי בתקופת הקורונה והסגרים המדכאים ארבעה פרויקטים חדשים.
"הפרויקט הראשון היה 'דרייב אין ג'אז' שהפקתי ביחד עם חברתי המעצבת ורד סליבניק שיזמה את הפרויקט, לאחר שהבנים של שתינו, אלכסנדר לוין ואביתר סליבניק, מוזיקאי ג'אז מובילים, נחתו בארץ מניו-יורק, וכמו לכולם, גם להם נפסקה העבודה. במשך 18 שבועות כל שבת בחניון הסוללים בתל אביב עלה על רמפת החניון 'דרייב אין ג'אז' משגע בניהולם האמנותי של אלכסנדר ואביתר, שאירחו מדי שבוע את חבריהם, נגנים ישראלים, כולם מהשורה הראשונה. הקהל ממש נהר לחניון בהמוניו, וזו הייתה פינת השפיות מרחיבת הלב של כולנו בתקופה המדכדכת ההיא.
"בהמשך יזמתי פרויקט פייסבוק שקראתי לו 'שיר בבית'. במשך 20 שבועות צילמתי אמנים כמו דרור קרן, ערן צור, אבשי כהן, נורית גלרון, אלמה דישי, דבורה קידר ורבים אחרים קוראים שירה בבתים שלהם, והעליתי לפייסבוק. במקביל יצרתי תוכנית אירוח ל'במה' בשיתוף חברתי עירית בירן, בעלת המותג, 'Now Pottery'. לתוכנית קראנו Be My Guest. האירוע היה מורכב מעולמה של היוצרת נורה אפרון, תוכנית אירוח, יין וקולינריה. כל הדברים שאני אוהבת בשק אחד. הערבים הללו היו נפלאים. אני ממשיכה בהם גם כיום במתכונת קצת שונה, אבל תמיד – עם יין".
"חוצפה שלא תיאמן"
הפרויקט המשמעותי שעשתה ברטו בחודשים האחרונים ושעלה ממש לאחרונה, פרויקט הדגל שלה כיום, כפי שהיא מגדירה אותו, הוא מופע היחיד החדש שלה, מופע אוטוביוגרפי קומי, "חוצפה שלא תיאמן". כתבה אותו אור ישראלי והלחין אמיר לקנר, את הבמה עיצבה ורד סליבניק והמפיקה היא מרים עציוני. "יש לי סיפור חיים משוגע לגמרי. ננטשתי כתינוקת על ידי אבי שהיה סוחר נשק, מהפכן, נהג מרוצים. לא הכרתי אותו. אימא שלי חיפשה אותו עבורי, ונסעתי לפגוש אותו בוונצואלה רק כשהתקרבתי לגיל עשרים. סיפור האהבה בין ההורים שלי היה מאוד לוהט כשהיו צעירים. אבא שלי לא היה יהודי, וסבא וסבתא שלי כמעט התעלפו כששמעו שהם רוצים להתחתן. סבא שלי לקח את אימי לישראל כדי לנסות לשכנע אותה להתחתן עם בחור יהודי טוב, אבל האהבה ניצחה ואימא שלי חזרה לוונצואלה והתחתנה עם אבא שלי שעשה בתמורה בגיל 27 ברית מילה כמחווה רומנטית עבורה.
"אז כיוון שהילדות שלי נראתה כמו טלנובלה, וכיוון שאין דרך לשנות את הקלפים ההם, מה גם שאבי מת בינתיים, אמרתי לעצמי – נו, לפחות יש לך סיפור טוב. הגיע הזמן לעשות ממנו מופע".
זהו מופע מאוד אישי. איך הוא נולד?
"נורה אפרון, שסביבה נסב ערב האירוח שלי 'הרומן שלי עם נורה', גדלה על ברכי משפט שאימה נהגה לומר לה ולאחיותיה, Everything is Copy, שמשמעו – מכל דבר את יכולה לעשות סיפור טוב. הטרגדיה שלך היום תהיה הבדיחה שלך מחר. הקורונה מאוד השפיעה עליי. שתי הצגות שבהן שיחקתי ירדו, וכמו רבים מחבריי שאלתי את עצמי, מה עכשיו? היו ימים שכולנו תהינו אם יהיה שוב אי פעם תיאטרון, והרגשתי שאני נכנסת למצב דריכות הישרדותי. ככה נולד המופע שלי. הדבר החשוב ביותר עבורי היה שכותבת מעולה תכתוב אותי, ובאופן הזה גם קצת להרחיק את הסיפור ממני, והדבר השני שהיה הכי חשוב עבורי, היה לצחוק על הכל. שהקהל ייקח איתו משהו מהמופע, אבל שייצא בלב קל, שייהנה, שלא יסבול. אני חושבת שהמופע מכיל הכל יחד – הוא מצחיק ומלא הומור ואירוניה, אבל גם צולל לעומק וחשוף".
ארבעה דורות
ברטו מתגוררת בתל אביב, נשואה לאדריכל מורן פלמוני, ואימא לאלכסנדר לוין, סקסופוניסט, מוזיקאי ומלחין בן 25, שמתגורר בניו-יורק, ולאלונה, בת 17.
עם סבתה אסתר, בת 103, ואימה יוכי שפירא, בת 79, יש לה קשר חזק מאוד. "אחרי שהוריי נפרדו עליתי לארץ לבד עם אימי. גדלתי כבת יחידה לאימא חד-הורית בתקופה שבה לא היה קל ולא היה מקובל להיות חד-הורית. סבי וסבתי נהגו להגיע לארץ פעם בשנה לסירוגין למשך חודש כדי להיות איתנו, ובשנת 1977 עזבו את ונצואלה סופית ועלו לארץ. הייתי בת יחידה ונכדה יחידה שלהם הרבה מאוד שנים, והשלושה האלה שמרו עליי מכל משמר, הגנו עליי ושימחו אותי כל ילדותי. היינו תא מאוד קטן, אבל מאוד מלוכד. בהמשך אימא שלי נישאה בשנית, המשפחה התרחבה והיא חיה עם בעלה באושר עד היום.
"בכל יום ראשון אימא שלי נוסעת להיות עם סבתא שלי שעות ארוכות. הן משחקות קלפים, סבתא שלי מתלוננת על איכות המשחק… ואימא שלי מטפלת במסירות אין קץ בכל העניינים שצריך לטפל בהם בחייה של סבתי. סבתא שלי היא באמת פנומן. היא עצמאית, הולכת זקופה, עושה התעמלות יום-יום, יוצאת החוצה, קוראת, מבשלת, מכינה לנו קופסאות אוכל ומאוד מאושרת ומעריכה כל יום בחייה. גם אימא שלי המקסימה, שעבדה עד תחילת הקורונה יום-יום, לא נפלה רחוק מהעץ.
"אין ספק שהעובדה שזכיתי להיות מוקפת עד היום בנשים הנפלאות האלה מכל עבר, כולל בתי בת ה-17, פלוס הצד הגברי המהמם בדמותם של בני ובן זוגי, הם הנס שלי בחיים".
הכתבה פורסמה בגיליון ינואר 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
אולי יעניין אתכם
