בתמונה: נחמה שירלי מרצה. תמונות קטנות: נחמה שירלי ואימה מרים, מהאלבום המשפחתי
כתינוקת שחומה שאומצה למשפחה אשכנזית חרדית בבני ברק של שנות השבעים,
ההתמודדות הייתה לא פשוטה ובכל זאת הסתיימה בניצחון בגלל אישה אחת שהתעקשה להיות אם.
"אימוץ הוא ההצהרה הכי בוטה של האהבה" היא אומרת.
"ממנה אין דרך חזרה, אין תקופת החלפה ואין החזרת מוצרים.
ילד שאומץ לא יושב באמבטיה וצועק, 'אמי המאמצת, תביאי לי מגבת', הוא פשוט קורא לאימא".
שיחה מרגשת שנוגעת במשאב האנושי החשוב ביותר שיש לנו: יחסים. מה שעושה אותנו אנשים, מה שעושה אותנו משפחה.
מה עושה את הילד הזה, לילד שלי
בימים אלו מוצג בבתי הקולנוע הסרט "שלשה זרים זהים", שמספר את סיפורם הלא יאומן של שלישייה שהופרדה בלידתה וכל ילד נמסר לאימוץ למשפחה אחרת.
בגיל 19 מתאחדים האחים במקרה, ומתחילים לגלות את סיפורם.
שלושים שנה אחרי שהעולם מסביב מפסיק להתפעל מהגימיק של "איך הם דומים, זה לא יאומן" נשארת מסקנה אחת ברורה שבאה היטב לידי ביטוי גם בכותרת.
שלשת האחים אולי זהים, אבל זרים לחלוטין. כל אחד מהם הוא איש אחר, שהיו לו הורים אחרים, אחים אחרים, וחיים אחרים, על כל ההשלכות.
הדברים האלו נתמכים גם במדע האפי-גנטיקה. אפי-גנטיקה הוא חקר תורשה של חומרים שמשפיעים על פעילות הגנים שלא באמצעות שינויים בדנ"א עצמו.
במילים אחרות, ישנים מקרים שבהם שינויים שהסביבה גורמת להם (כלומר, שינויים שאינם גנטיים, למשל, אכילת יתר, נטייה לדיכאון, הלם קרב, וכו') ולכאורה אינם אמורים להותיר חותם - כן עוברים לדור הבא.
זוהי תורשה אפי-גנטית ויש לה נתמכים ברמה המולקולרית. תסתכלו על המעגל השני והשלישי של השואה. ילדים של ניצולי שואה סובלים הרבה פעמים מתסמונות טראומטיות הוריות, למרות שהם עצמם לא חוו אותן.
מה צורם לך בהתייחסות החברתית לנושא האימוץ?
"אימוץ מטופל כמעט תמיד באופן זהה וחסר לי מבט מורכב יותר על הסיטואציה שהיא תמיד,
אבל תמיד, מורכבת. אין כתבה שאני רואה בנושא אימוץ, שלא מדברת על מישהו שמחפש את שורשיו הביולוגיים או כמו שהתקשורת אוהבת להגיד, את "אמו האמיתית".
מה זה "אימא אמיתית"? יש כזה מיתוס אצל אנשים, שאימא זו מי שיולדת והאימא שמגדלת את הילד היא רק האימא המאמצת.
בעיני זה צורם. אימא זה משהו שצריך להרוויח ביושר, לא רק מתהליך טבעי של אבולוציה".
"בכל פעם שאני מספרת שאומצתי בגיל חודשיים בו ברגע אני מקבלת כינוי חדש: מרקו.
הילד שמחפש את אימא שלו. נכון, זה מצוין לרייטינג, אבל כל קשר בין זה למציאות היום-יומית הוא קשקוש".
וזאת למה?
" אין כזה דבר "ילד מאומץ", כמו שאין דבר כזה "משפחה מאמצת". ברגע שהילד מגיע למשפחה, היא המשפחה שלו, בדיוק כמו שהוא הילד שלה.
לפעמים יש לי הרגשה שהחברה שלנו, מפחדת מהעובדה שקשר ביולוגי אינו ערובה לאהבת אב ואם.
אנחנו קצת תקועים בחשיבה. משפחה שאימצה היא לא משפחה על תנאי.
זו לא תמיד המשפחה הכי טובה בעולם לתינוק החדש, אבל זו המשפחה שלו, לטוב ולרע, כמו שאר המשפחות.
אנחנו כל כך מחפשים את הריגושים הזולים האלו עד ששכחנו לגמרי עד כמה מושגים כמו אימהות, קשר ואהבה, הם לא מולדים. הם נבנים. הם באים מתוך מקום עמוק הרבה יותר מהרחם".
ומה עם הגנים? אין לזה משמעות?
"המשמעות היחידה שיש לגנים היא שאתה דומה לשני אנשים שלעולם לא הכרת ושאין לך איתם כנראה שום דבר תרבותי ערכי משותף.
זה נורא מרגש למצוא מישהו שאנחנו דומים לו, אין שאלה בכלל, אבל אני תמיד שואלת: נו, ואז? אחרי שלך ולעוד אישה זרה יש גם עיניים ירוקות.
מה עכשיו? האם זו האישה שלא ישנה לילות כשאתה בערת מחום?
האם זו האישה שדאגה שתקבל את החינוך הכי טוב בעולם גם כשלא היה לה כסף? האם זו האישה שאליה רצת כשליבך נשבר מאהבה נכזבת? מי הייתה אמך בעולם הזה?
ומה זה משנה עכשיו באיזה צבע היו עיניה".
"בארץ אנחנו שבויים עדיין בתפיסת עולם מצומצמת.
אנחנו חיים בחברה שמקדשת את הביולוגיה ללא אבחנה.
שופטים בישראל החזירו תינוקת להורים שניסו למכור אותה באינטרנט באלפיים שקל.
תוכניות טלוויזיה משבצות את המאומץ על תקן מרקו מחפש את אימא, כאילו הדי-אן-אי הוא סיבה מספיקה להורות מתפקדת. כל זה תוך כדי התעלמות מוחלטת מהקשר הארוך והכי משמעותי בחייו: הקשר עם הוריו ובני משפחתו".
ומה עם משפחות שאימצו ויש להן הרבה בעיות?
"ולמשפחות שלא אימצו, אין בעיות? חוסר תקשורת, ניכור, בעיות כלכליות,
אופי שלא מסתדר עם שאר בני המשפחה? ההבדל היחיד הוא שאימוץ היא הורות משקמת.
אף אחד לא שוכח את הטראומה הראשונית של תינוק שלא הייתה לו אם בימים הראשונים.
מצד שני, גם אימא ביולוגית מנוכרת, יכולה לגרום לנזק בלתי הפיך.
החיים מורכבים, ולחיבוק ההורי, או המשפחתי יש השפעה חזקה מאד על הילד, לכאן ולכאן".
למה זה נושא כל כך טעון?
"אימוץ נוגע בנימים הכי חשופים ורגישים בהוויה האנושית שלנו. אמהות, הורות, קשר דם, קשר משפחתי.
בהרצאה שלי אני בודקת עד כמה אנחנו מוכנים להעמיד את המוסכמות האלו במבחן. על פי נתונים של השנים האחרונות, רק שלשה אחוז מהבוגרים שאומצו פותחים את התיק בגיל 18.
זה בעולם. בישראל פותחים את התיק יותר אנשים לקראת חתונה, בגיל שלושים ומשהו, וגם זה קשור יותר למונופול הרבני הפולשני בתהליך".
מאיזה גיל את יודעת?
"אימא שלי גידלה אותי באינסטינקטים של לביאה. היא לא הסתירה ממני דבר, מגיל אפס.
אם כבר, גדלתי בתחושה שבחרו בי מכולם. כשגדלתי קצת היא סיפרה לי גם על הנערה שילדה אותי ממצוקה גדולה, עם הרבה כבוד ואמפטיה.
אימא מעולם לא עשתה קורס אחד באדלר או נכחה בקבוצות של הורים מאמצים,
אבל כשעשו עלי חרם בכיתה ג' כי מישהו אמר שיש לי "אימא חורגת", היא הגיעה לכיתה ושלפה את המורה באמצע שיעור תורה. אחרי שהמורה דיברה איתנו, הפכתי למלכת הכיתה".
"ההורים שלי, אשכנזים הונגרים ניצולי שואה שהתגוררו בשכונה חרדית בבני ברק, ידעו שההתמודדות תהיה לא פשוטה.
כשהתקשרו מהשירות שיש תינוקת, הוחלט שאימא שלי תיסע לראות אותי קודם.
כשהתקרבה למיטה שלי ראתה תינוקת שחומה, לא ממש מהתפוצה, יותר לכיוון קזבלנקה.
אמי מספרת שנתנו לה להחזיק אותי ואני חיבקתי אותה חזק ביד קטנה מאחורי גבה והסתכלתי עליה עמוק לתוך העיניים בלי למצמץ.
היד שלה כבר הייתה על הטלפון להתקשר לאבא שלא יבוא, אבל עד שסיימתי לאכול, הוא כבר הגיע. ניגש אלי ואמר מיד, זו הילדה שלנו, מה השאלה בכלל.
יש רגע כזה, שבו נוצרים הורים ותינוקת. זה היה הרגע שלי".
בתמונה: מימין לשמאל: נחמה שירלי בילדותה, אימה מרים, נחמה שירלי כיום - צילום: שירלי עפולה
יש לך עוד אחים?
"יש לי אח צעיר ממני בארבע שנים. הייתי כמעט בת ארבע ויום אחד הודיעו לי שהיום נוסעים להביא לי אח קטן. כל כך התרגשתי. אני זוכרת מה לבשתי. בגדי חג, נעלי לק לבנות וסיכה של פרח בשיער.
עצרנו ליד בניין עם מדרגות ממנו ירדה אישה מבוגרת עם חבילה קטנה על הידיים. כשהתקרבה ראיתי את אחי הקטן בפעם הראשונה. הוא היה זעיר, בן שלשה ימים בלבד. כל כך רציתי להחזיק אותו, לא הייתה מאושרת ממני. עד היום יש לנו את התמונה הזו, ילדה קטנה מחזיקה תינוק עם זיקוקים בעיניים. זה היה היום הכי יפה בחיי".
איך התמודדת עם שוני הצבע בינך לבין הורייך?
"בבית היו לי אבא ואימא ומשפחה אבל ברגע שיצאתי החוצה ואמרתי את המילה 'אימא', נדמה שכל העולם נעמד על הרגליים בחריקה.
אי אפשר היה ללכת לקנות נעליים בלי שאיזה מוכרת תבהה בי ותתחיל לשאול למי אני דומה ואיך זה יכול להיות.
פעם התעצבנתי, קפצתי על הספה באיזה חנות וצעקתי "די, אני דומה לעצמי".
בהמשך, נכנסה לחיי דמות חדשה, החלבן. זו הייתה התשובה לשאלה "למי את דומה". מן בדיחה משפחתית שכזו. כל חיי הסביבה תהתה מה המוצא שלי.
ילדה שחומה שיודעת הונגרית והולכת לאופרות. אף אחד לא עשה לי את החיים קלים.
בבית הספר היו טורים נפרדים לספרדיות ולאשכנזיות, ובחורים ספרדים בשידוכים היו מוקצה. בתוך זה הייתי ילדה שחומה שלא ידעה שהיא שחומה, בחברה שמקדשת את הבלונד.
בגיל עשרים עזבתי את הבית ואת הדת. אבא שלי לא דיבר איתי בהתחלה אבל אימא הבהירה לו שהיא לעולם לא תתנכר לילדים שלה, לא חשוב באיזה דרך הם יבחרו לחיות, והוא התרצה. בהרצאה אני מספרת על כל הטלטלה המשפחתית שעברתי ובאותה נשימה, מעולם לא העמדתי אותה בספק".
את פתחת את תיק האימוץ שלך?
"כן, בגיל שלושים. זה קרה כשכתבתי כתבה בנושא "קשר דם הוא קשקוש, שעצבנה מאד הרבה אנשים, וחשבתי שאני לא יכולה להגיד כלום בלי לעבור גם את זה.
הייתי סקרנית יותר בכיוון הסיפור, פחות בכיוון האישה שילדה אותי. לא קראתי לזה "סגירת מעגל" ולא שטויות מאין אלו. המעגל היחיד שאני מכירה הוא מעגל חיי והוא שלם והוא צרוב בי.
האישה שפגשתי היא פרט ביוגרפי בכרונולוגית חיי, ושם זה נגמר".
מי האשה שפגשת?
"באופן אירוני, האישה שילדה אותי היא בלונדינית כחולת עיניים ממוצא מרוקאי שמתגוררת בלוד ולא דומה לי בכלל. היא אישה מצחיקה ומוכשרת אבל אין בינינו שום קשר ולא יכול להיות.
שתינו מגיעות משני עולמות שונים מדי. עד היום, אגב, היא לא סיפרה עלי לאיש. אני בגדר סוד כמוס".
"כאשר ראיתי אותך לראשונה, הרגשתי כעין צביטה בלב. הצמדתי אותך וחיבקתיך חזק חזק ואת נכנסת לליבי ולנשמתי, ואהבתיך"
לפני כחצי שנה נפטרה מרים, אמה של נחמה שירלי מסרטן לבלב והותיר אותה שבורה והלומת צער. "תוך חודש וחצי נעלמה מחיינו הדמות המשמעותית ביותר שבזכותה אנחנו משפחה.
אימא החליטה באומץ לב להיות בבית ולא לקבל טיפולים.
אבא אחי ואני היינו צמודים אליה עד הסוף.
שכבנו לידה גם כשכבר לא הייתה, לא רצינו לעזוב. אימא היא המייסדת הגדולה שלי. לפני שנה, כשסיפרתי לה על ההרצאה, היא הסתכלה על במבט הרגיל של הערצה מהולה בדאגה ואמרה לי שלא אקח ללב אם אנשים לא יקבלו את מה שאני אומרת מיד בהבנה.
לוקח זמן לשנות תדר מחשבתי, אבל את תצליחי, כך הבטיחה לי, כי החיים של המשפחה שלנו, הם ההוכחה הטובה ביותר".
הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".
