עוזי בטיש הוא ספּר, שלא מציג את עצמו כמעצב שיער. יש לו מספרה ולא סלון או בוטיק או היכל-חלל. תחת האצבעות המוכשרות שלו הפכה "גזוּז" מוסד תל אביבי, בדיוק כמו שהוא מחזיק בתואר "אושיה תל אביבית". לא מכבר הציג בגלריה ביפו תערוכת ציורים שיצר בעשור האחרון בטלפון נייד – עבודות דיגיטליות זריזות, שמושפעות מפופ-ארט וציורי מנגה יפניים. חלק מהעבודות תלויות כעת ב"גזוז" ותובעות תשומת לב | סוניה מרמרי
עוזי בטיש, שללא ספק התואר "אושיה תל אביבית" מתאים לו, מאשר: "נולדתי בתל אביב, אני מאוהב במתחם הזה של כיכר רבין, וכבר 31 שנה אני עובד פה".
לא מכבר הוא הציג בגלריה ביפו תערוכה של ציורים שיצר בעשור האחרון, תחת הכותרת "ציפורה לקס". זו אסופה של עבודות דיגיטליות זריזות, שלרגע נראות כמו ציורי מנגה, עם השפעות של פופ-ארט, ומנגד שרבוט לירי נוגע ללב. חלק מהעבודות תלויות כעת ב"גזוז" ותובעות תשומת לב.
כינסת עבודות של 11 שנה. מה זה, סיכום? משבר גיל 50?
"לא, התערוכה הקודמת שלי הייתה בשנת 2011. פחות או יותר התחלתי לצייר אז, באותה טכניקה של עבודה מול תוכנות דיגיטליות. אני מצייר רק באייפון שלי. אני כנראה סובל מהפרעת קשב ולא יכול לעבור לטבלט גדול יותר. האייפון נותן לי מסגרת שנוחה לי".
ניסית לעבור לדף ועיפרון?
"כן, אבל זה לא עבד. מהילדות אני לא מתחבר לזה. תמיד אהבתי טכנולוגיה, חולה גאג'טים, ותמיד הייתי הראשון להצטייד בכל מה שחדש".
אפשר לשרטט גרף של התפתחות בעשור שחלף?
"בטח. קודם כל, הטכנולוגיה התקדמה מאז. הכלים הדיגיטליים השתכללו, אני יכול לצייר ברזולוציה גבוהה יותר".
בכל עבודה מופיעה דמות פיגורטיבית. זו עם פרטים קטנים, והאחרת מסתפקת בקווי מיתאר, "מקסימום רגש במינימום קווים". ההתמקדות תמיד בראש. "כספּר, ככה אני רואה אנשים. אני עומד מעליהם, וזו הפרופורציה שאני קולט, זווית הראייה שלי את החיים".
אני מסתכלת על הינשוף הזה. זה נראה כמו מריחת אצבעות של עפרונות פחם על נייר.
"זה אפקט בתוכנה. אני יכול לשלוט בזה באמצעות הלחץ של האצבע שלי על המסך. אם אני ואת נעשה את זה, כל אחד על הטלפון שלו, זה ייראה אחרת. יש כאן מגע אישי שהופך לביטוי אישי. האייפון הוא חלק מהגוף שלי. זו השפה כיום. אני עושה את זה כבר 11 שנה.
"התחלתי לצייר בתקופה שבה הורדתי ווליום", הוא מספר, "מבליין שחוזר כל יום לפנות בוקר הביתה, הפסקתי עם זה לגמרי. הפסקתי לשתות, לעשן. כלום. ופשוט לא נרדמתי בלילות".
צילום: יח"צ
מבליין לנזיר בלילה אחד?
"הייתי בחתונה של חבר שלי. היה שמח, שתינו ועישנו, ובטעות לקחתי בקבוק מים שהיה כנראה מפוצץ ב-MD או סם כלשהו, ונכנסתי למצב נוראי. לא רק אני. היינו כעשרה אנשים שהרגישו ככה. לא ישנתי ארבעה ימים, הגעתי לבית חולים. זה עשה לי טראומה. ארבע שנים לא יכולתי לגעת בסמים או באלכוהול, ישנתי ארבע שעות בלילה. הייתי קם ומתחיל לצייר".
ולפני כן לא היה שום ניצן לכישרון?
"אני מתמחה בצבעים, זה המקצוע שלי כספּר. תמיד הייתי קשור לאמנות. אבל מעולם עד אז לא ציירתי. קינאתי באשתי ובילדים שהיה להם כישרון בתחום הזה. לא ידעתי שזה חבוי בי".
קריאייטיב זה כמו טרנסלייטינג
לירית, אשתו של עוזי, נכנסת למספרה. היא שחקנית ומפיקת פסטיבל קולנוע באיטליה, חיה ונושמת אמנות. "יש לעוזי חוש אסתטי מטורף. הוא מצליח באצבעות השמנמנות שלו להגיע לדקויות מדהימות על מסך הטלפון". הוא מצטנע, והיא מרימה לו. "התגובות לתערוכה ביפו היו מדהימות, עוזי יודע להפעיל רגשות".
עוזי: "התערוכה הפעילה הרבה רגש. אנשים אמרו לי שחשו מחנק, הצפה רגשית. כל אחד ראה משהו אחר, השפעות. בסוף, אני יכול לומר שהחיים הם אלה שמשפיעים עליי. אני אוהב אדריכלות ויש לי בבית הרבה ספרי אדריכלות. משהו מכל זה בטח נכנס".
אתה מוצא קו מחבר בין העבודה שלך כספּר לאמנות שלך?
"יצירתיות. יש קורס שהייתי מעביר לספרים בארץ ובעולם. זה קורס שפיתחתי ובניתי במשך שנה, בניסיון להסביר מה זה יצירתיות. עבדתי עם לוריאל העולמית, ותמיד שמעתי שאומרים שספרים הם יצירתיים. התחלתי לשאול בפורום המדריכים הבינלאומי – מה זה יצירתיות? תגדירו לי. ואף אחד לא הצליח להגדיר במילה. צללתי פנימה והתחלתי לחפור ולקרוא. הבנתי שאם אני בא ללמד ספּרים מה זה צבע, הם ננעלים. הם חושבים שהם יודעים מה זה צבע. לכן התחלתי להביא לסדנאות האלה אנשים מעולם היצירה – די-ג'יי הכי טוב, שף מצליח, מעצב כיסאות, ודיברתי איתם על המושג צבע. זה מדהים כמה למדתי מהם. השף סיפר שחלה בסרטן והחליט שהוא מבשל רק דברים בריאים. אמרו לו לבנות מנות לקהל צבעוני שצריך תפריט צבעוני, והוא הגיע לדברים מטורפים".
יש צבע בכל דבר.
"נכון. גם בסאונד. למשל, אם תשמעי את שלמה ארצי בשיר חדש, מהצליל הראשון תזהי אותו. הראש נפתח לכל משתתפי הסדנאות. מכאן היה קל יותר לצאת להגדרות של יצירתיות. קריאייטיב זה כמו טרנסלייטינג. תרגום. כל אחד יצא לעשות עבודה בהתאם למה שדובר, ובסופו של דבר גילינו שהעבודות היו דומות אחת לשנייה. אז איפה היצירתיות? הבנתי שהעבודות יצאו דומות כי הם תרגמו את מה שאמר השף והדי-ג'יי. ביקשתי מהם לעצום עיניים ולקחת את זה לעולם האישי שלהם – לאוכל של אימא שלך, לצבעוניות של השמלה של סבתא או למוזיקה מעולם הילדות. ואז כמובן כל קולקציה יצאה אחרת. יצירתיות בסופו של דבר זה אותנטיות. ככה אני רואה את זה. ולכן הציור שלי אינטואיטיבי".
אתה מתחיל מדימוי שיושב לך בראש?
"לא, אני מתחיל מדף לבן וזורם לאן שהוא לוקח אותי, לעולם אסוציאציות. אני בקושי מלטש. מתייחס לציורים כמו ילדים – ככה הילד נולד ומשחרר אותו לעולם. מבחינתי, אין לו חסרונות. אני מאמין שאין משהו לא מושלם. זה אתה שלא הבנת למה הוא נועד. אדם חירש, למשל, יכול לקנות דירה על אבן גבירול באזור הכי רועש וזה לא יפריע לו".
וכשאתה רואה עבודות שלך מלפני עשור, בא לך לשפץ אותן? יש לך מבט חדש עליהן?
"לא, אני חי איתן בהשלמה. שני הילדים שלי מוזיקאים ואני אומר להם שבאמנות חייבים לדעת לעצור. זה לא נגמר. ברור שתפיסת עולמי השתנתה, אבל העבודות ההן מתאימות לזמן ולמקום ההוא".
כמה אתה חשוף לזירת האמנות? עוקב אחרי סצינת האמנות הדיגיטלית?
"עכשיו פחות. בעבר הייתי חי את זה. אני מאוד אוהב את אגון שילה. אני יכול לראות ציורי נופים שלו. יש לו כתום וירוק שהם רק שלו. בדיגיטל באמצעות תוספות של עשרה אחוז לפה ולפה אתה יכול להגיע לגוונים שהם לגמרי שלך".
דפוק וזרוק
לצד חלק מהציורים בתערוכה הונח טקסט, גם הוא אינטואיטיבי. בטיש מספר שחלק מהטקסטים הותאמו לציור, ולעיתים להפך. טקסט הוליד ציור.
בוא נדבר על גיבורת התערוכה, ציפורה לקס.
"היא הייתה אישה יפה!
היא הייתה מאוד זקנה!
היא לא מתה ממחלה!
יום אחד,
היא בהתה במראה.
היא נבהלה.
היא קפצה.
ונמרחה...!"
צילום: יח"צ
מה הסיפור שלה, של ציפורה לקס?
"סיפור שמישהו סיפר לי לפני 20 שנה, על סבתא שלו. משפחה יקית מהכרמל. הם ישבו לארוחת ערב שגרתית. הסבתא הסתכלה על עצמה במראה, אמרה: אני לא יפה יותר, יצאה לגג והתאבדה. לקחתי את זה לציפורה לקס. אם היא הייתה לוקחת ציפרלקס, היא לא הייתה מתאבדת..."
עצוב.
"אני שומע מלא סיפורים מלקוחות, חוויות, סיפורים אישיים. אנשים שלא אוהבים את העבודה, לכודים בשגרה. מחכים לשינוי. זה החיים האמיתיים".
העבודות נושאות שמות של כדורים, של תרופות פסיכיאטריות.
"כשהתחלנו לעבוד על התערוכה, האוצר התחיל לסדר אותן. לא רציתי לסדר לפי קבוצות צבע, העדפתי לפי אופי. זה מוציא יותר רגש. במשך יומיים שוטטתי באינטרנט כדי לחפש כותרות של תכונות אופי ולהדק את השמות. לחוץ, עצבני, ואז גוגל טרגטו אותי והתחילו לשלוח לי שמות של תרופות. צלצלתי לחבר פסיכיאטר, רז גרוס, וביחד הוא עזר לי להתאים את הדמויות לתרופות. זיפרקסה זה נגד אגרסיה, מור פיום, קורט יזול".
רוצה לשנות את המינון
אחרי שנים שגרו בהרצליה, לירית ועוזי ושני בניהם המוזיקאים (18, 22) חזרו לתל אביב. הבנים מפלסים את דרכם בעולם המוזיקה לגמרי בעצמאות. "אני עזבתי את בית הספר בגיל 14 אבל לא הפסקתי לקרוא וללמוד. בערב הייתי הולך למועדונים, הולך מכות. אני עדיין מאוד אוהב מועדונים, אבל פחות הולך".
הגיל נותן את אותותיו?
"כן. בשש בבוקר אני כבר בים".
המסלולים של העבודה והאמנות יושבים לך טוב ביחד?
"הייתי רוצה לשנות את המינון. אני נורא אוהב לספר. אני עובד חמישה ימים בשבוע, וחולם לרדת לארבעה ימים במספרה ולקחת סטודיו ולעבוד. זו הדרך שלי להביע דברים".
צילום: יח"צ
הכתבה פורסמה בגיליון דצמבר 21 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
