מבט מיוחד על ידידו הטוב של האדם הולך ונרקם בפרויקט יוצא דופן שמובילה חוקרת הכלבים תמי בר יוסף. היא ביקשה לבחון איך הפכו כלבי הנאצים לדימוי מוכר באמצעי התרבות הפופולריים, ואיך השפיעה הטראומה של ניצולי השואה על יחסי אדם-כלב בישראל כולל, התפתחות הכלבנות הצבאית ויחידת "עוקץ" | יעל אפרתי
הסיפור הזה, על כלב בשירות הנאצים שהציל את חייה של ניצולת השואה נינה דינר, מדהים. היא הייתה אז נערה צעירה במחנה שבו הועסקו יהודים בעבודות כפייה קשות ביותר, תוך שימוש בחומרים כימיים רעילים, וכשהגיע למקום מפקד המחנה עם כלבו היא ציקצקה לעברו בלחש. הכלב עזב את בעליו וניגש אל נינה. המפקד, שהתרשם, נתן לה קצת ממזונו של הכלב, תוספת שכנראה הצילה את חייה. בסלקציה האחרונה שנערכה שם, כשהיא נפוחה מרעב, זיהה אותה הכלב, ובזכותו היא הוצאה מקבוצת הנידונים למוות וניצלה.
בשנה שעברה התברר לתמי בר יוסף, חוקרת השוקדת על עבודת התיזה שלה במחלקה ללימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה, שדינר בת ה-95 הביעה משאלה לפגוש שוב כלב מהזן שהציל את חייה - דני ענק, לבן ובעל כתמים שחורים, מגזע הארקלין. במפגש הזה הרעיפה דינר במשך שעתיים המון חיבה, ליטופים וחיבוקים על שתי הכלבות שהובאו במיוחד לביתה, ועוררה התרגשות רבה גם בקרב שאר הנוכחים. בעקבות פרסום הסיפור הזה החלו להגיע אל בר יוסף עדויות נוספות, כמו זו של בת ניצולה שסיפרה כי אמה הועסקה במחנה עבודה בהוצאת גזר ולפת מהאדמה, וכשהרעב גבר מאוד היא נגסה בגזר. הנאצי שהופקד על העובדות שילח בה את כלבו, והוא נעץ את שיניו בקרסולה. היא לא נבהלה, ליטפה את ראשו של הכלב, והרשימה את הנאצי, שהותיר אותה בחיים. "הצלקת נותרה בקרסולה עד יום מותה, ואת אהבת הכלבים הנחילה גם לי", סיפרה הבת.
שינויים בתדמית הכלבים
שני הסיפורים הללו, כמו עוד כשלושים נוספים שאותם חוקרת בר יוסף, חושפים היבט לא מוכר של הצלת יהודים על ידי כלבים במהלך השואה. "ברוב הסיפורים של ניצולי השואה בולטות הטראומות הקשות שגרמו להם הכלבים, שאולפו על ידי הנאצים לצורכי שיטור ושמירה אבל גם למטרות תקיפה, התעללות, שיסוי והרג יהודים", מתארת בר-יוסף, ומציינת את הכלבים ה"מפורסמים" בהקשר זה - אלה של אמון גת, מפקד מחנה פלשוב ושל קורט פראנץ, מפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה. "הסיפורים הקשים הללו עברו גם לדור השני, והרתיעה מכלבים חלחלה בהדרגה גם לתוך החברה הישראלית הכללית", מציינת בר יוסף, ומביאה כדוגמה את יחידת "עוקץ", שהייתה סודית במשך הרבה שנים לא רק מסיבות מקצועיות אלא גם כיוון שבישראל הייתה בזמנו רתיעה לראות תמונת חייל עם כלב. שינוי היחס אל הכלבים, מסבירה בר יוסף, התרחש בין היתר בשל שילובם בפעילות הצבא והמשטרה, וטיפוחם על ידי הלוחמים אפשר כנראה גם לניצולים לספר על חלקם של הכלבים בהצלת חייהם בשואה.
"במקביל", ממשיכה ומפרטת בר יוסף, "צריך לציין שבאופן טבעי התעסקה החברה הישראלית אז בגטאות ובפרטיזנים, בגבורה ובתקומה - סוגיות שהיו מרכזיות בכינון החברה והמדינה הצעירה, וגם שנים אחר כך. רק בשלב מאוחר התחילו להתעניין כאן בסיפורים הפרטיים של הניצולים - אירועי 'זיכרון בסלון' שנערכים ביום השואה הם דוגמה מובהקת למגמה, כמו גם הקראה פומבית של שמות קרובי משפחה שנספו". הלך הרוח הזה אפשר להתפנות גם לסיפורים נישתיים יותר, כמו אלה של הצלת יהודים על ידי כלבים. לדבריה, המשותף לכל הסיפורים הללו הוא שהילדים והמבוגרים, שניצלו בזכות כלבים, אהבו וגידלו כלבים לפני השואה ולפעמים גם במהלכה ואחריה. "היכולת שלהם לתקשר אז עם כלבים הביאה כמה מהם לחלוק איתם את המלונה ואת המזון שלהם, כאשר הכלב שומר עליהם או נמנע מלהסגיר יהודי שנשלח על ידי הנאצים לגלות אותו במחבואו", היא מפרשת.
קול קורא לפרויקט התיעוד
בר יוסף עוסקת בכלבנות זה עשר שנים - היא מורה במגמת כלבנות בתיכון, וכן מדריכה ומרצה למשפחות בנושא כלבים וגידולם. לפני כשש שנים הצטרפה לפורום חוקרי קשרי אדם-חיה באוניברסיטת תל אביב והתחילה לחקור את תחום תרבות הכלבנות ויחסי אדם-כלב בישראל. באמצעות המחקר הזה הגיעה בהמשך למחקר גדול שעניינו הכלבים בשואה, והתחילה לחקור את השימושים הנרחבים שעשו נאצים בכלבים ואת הטראומה שהם גרמו ליהודים. היא ביקשה לבחון איך הפכו כלבי הנאצים לדימוי מוכר באמצעי התרבות הפופולריים, ואיך השפיעה הטראומה של ניצולי השואה על יחסי אדם-כלב בישראל כולל, התפתחות הכלבנות הצבאית ויחידת "עוקץ".
רק לאחרונה,לפני כשנה וחצי, החלו להגיע אליה סיפורים על יהודים שניצלו על ידי כלבים. מטבע הדברים הנושא שבה את לבה של בר יוסף. כל הרצאה בעניין וכל סיפור שהעלתה בפייסבוק הניבו עוד סיפורים, שריגשו אותה והעשירו את המאגר שלה. "המניע של הנאצים להציל את היהודים שתקשרו עם הכלבים היה תועלתני לגמרי - היה צורך לטפל בכלבים, לבשל להם בשר ולתחזק את הציוד שלהם", מסבירה בר יוסף, ומוסיפה, "ליהודים שטיפלו בכלבים הייתה גישה למזון באיכות טובה, תוספת שלא פעם מנעה את גוויעתם ברעב. מבחינת האידיאולוגיה והתפיסה הנאצית, יהודי לא אמור להבין ולגדל כלב, וכך מי שבכל זאת עשה זאת נתפס כ'פחות יהודי'".
בשלב זה בר יוסף מעודדת ממספר העדויות שמגיעות אליה, ומשוכנעת שיש עוד סיפורים רבים שטרם נחשפו. לאחרונה החלה גם הפקת סרט הכולל עדויות של יהודים שניצלו בזכות כלבים. היא יודעת שזוהי כנראה ההזדמנות האחרונה לשמר עדויות אלה, ומבקשת מכל מי שמכיר ניצול עם סיפור כזה לפנות אליה לכתובת [email protected]
