"יוסל'ה אולי איננו, אבל הנשמה של הילד מלובלין מתגלגלת"

טובה אבירם-זילברג גדלה על סיפורי אביה, שלא חדל לדבר על אחיינו גאון השחמט, יוסל'ה, שנכחד בשואה. היא עברה חצי עולם עד שבביקור אצל בנה באוסטרליה, במפגש מפתיע, הבינה שעליה להתחקות אחר בן המשפחה האבוד. בספרה "הילד מלובלין", שראה אור באנגלית באמזון, היא מספרת על אביה דרך דמותו של יוסל'ה | מאיה גז

ייתכן שייעודה של טובה אבירם-זילברג הוא לתעד את זיכרונות משפחתה מהשואה. דורי דורות של הוריה והורי הוריה חיו באירופה תחת המשטר הנאצי. אבירם-זילברג אומנם לא היתה שם, אבל הסיפורים זורמים בדמה, מאגפים אותה מכל פינה ומציצים אליה במפגשים מפתיעים בקצה השני של הגלובוס.

"ביקרתי את בני טל ומשפחתו באוסטרליה", היא מספרת. "ישבתי על המדרגות עם הנכד שלי בן החמש ששיחק עם השכנה מעל בבית הנופש, הכי רחוק מהשואה ומפולין. ירד איש מבוגר והתיישב על ידי. הוא לא ידע אנגלית והתחיל לדבר פולנית והבנתי שהוא הסבא של סטפני, החברה של הנכד שלי. המשפט שהוא אמר לי היה נורא מוזר. 'האוסטרלים האלה לא מבינים. הם חיים חיים כל כך מאושרים. אסור להם להתלונן על כלום. אנחנו, את ואני, מבינים שבאירופה היו מלחמות והיה נורא'. הרגשתי כאילו איזה קול ניער את שלוות הפרברים. 

"טל בני יצא ושאל אם דיברתי על יוסל'ה, האחיין של אבי, שנספה בשואת יהודי לובלין. חשבתי שיוסל'ה אולי איננו, אבל הנשמה של הילד מלובלין מתגלגלת. זה נתן לי את הרעיון לכתוב את הסיפור של אבא שלי דרך הדמות של יוסל'ה".

כמו זיהום רדיואקטיבי

אבירם-זילברג במקור מגבעתיים, גרה בחיפה. בעלה המנוח, ד"ר עובדיה אבירם, היה מרצה לחינוך באוניברסיטת חיפה. "הגענו מאוניברסיטת ניו יורק בבאפלו, שם עובדיה כתב את עבודת הדוקטורט שלו, היישר לחיפה לפני 24 שנים". 

היא עשתה תארים אקדמיים בספרות השוואתית ואנגלית ומאסטר באוניברסיטת מרילנד בספרות אנגלית. בני הזוג חיו גם בוושינגטון והיא למדה תיאטרון בניו יורק בסטודיו של אוטה האגן. זכתה ללמוד במחזור הראשון של ג'יימס ליפטון, שהקים את actors studio וקיים ראיונות מול הסטודנטים עם אנתוני הופקינס, ג'ק למון, שירלי מקליין ורבים אחרים. 

אבירם-זילברג הפיקה את המחזה "בלה מאמה" כחלק מלימודיה בניו יורק, והפכה להיות חברה קרובה של טום א הוגן שהקים את התיאטרון עם אלן סטיוארט, במאי "שיער" ו"ישו כוכב עליון". היא פגשה במסיבות את אלן ארקין, ג'ואל גריי, מרי אברמס ורבים ממחזאי ואומני ברודוויי. כשחזרו בני הזוג לארץ, הקימה את מגמת התיאטרון בבית ספר ויצו לאמנויות. 

הם הורים לשני ילדים, מעיין בת 51 וטל בן 45, וסבים לשלושה נכדים. כיום אבירם-זילברג בזוגיות עם חבר ילדותה ישי ליפשיץ (אחיו של הצייר אורי ליפשיץ), מתווך הבקר של מושב כפר יהושע. 

ספרה הראשון, "צרות קטנות", ראה אור בשנת 2014 בהוצאת טוטם (ועטיפתו היא ציור של אורי ליפשיץ). הוא מתאר כיצד זכר השואה מלווה את הניצולים ואת צאצאיהם דור אחרי דור, כמו זיהום רדיואקטיבי שאיננו מתפרק ואיננו נעלם. זיכרונות השואה הם הפסקול המלווה את חייה של מילי, גיבורת הספר. אימה מספרת לה שוב ושוב איך רקדה בשביל כסף ברחובות טשקנט, כדי לא לקפוא או לגווע ברעב, ואיך התאהבה בבעלה לעתיד משום שנתן לה חתיכת נקניק ועטף אותה במעיל פרווה. אימה של מילי מלמדת גם את הנכדה, מאיה, את ריקוד הטרנטלה: "מי יודע אם לא תהיה עוד מלחמה. ואז לפחות תהיה למאיה אפשרות לרקוד ולשרוד. לרקוד ולשרוד". 

ארבע דמויות הקשורות בחוטים נסתרים

ספרה החדש, "הילד מלובלין", שראה אור באנגלית באמזון (נכתב בעברית ותורגם לאנגלית), מתכתב גם הוא עם ההעברה הבינדורית של השואה ומציג סאגה של ארבע דמויות הקשורות בחוטים נסתרים מהתקופה האפלה בפולין ועד ימינו בישראל.

"הספר הזה הוא אוטופיקשן", מסבירה אבירם-זילברג. "כל הקטעים ההיסטוריים מדויקים, פרי מחקר. הסיפור האישי נטוע בביוגרפיה של אבא שלי, והרבה ממנו הוא המצאה שלי. מילדות מאוד מוקדמת אני זוכרת שלאבי היו סיוטים על כך שלא חזר להציל את יוסל'ה, בן אחותו. אבי יצא מלובלין, ברח כשהגרמנים התקרבו, ואמר ליוסל'ה שהוא הולך להכין מקום למשפחה, להורים, לאחים, ולא הצליח לחזור. הטריגר לכתיבה היה כשהייתי אצל הבן שלי באוסטרליה. הוא מתעניין מאוד בהיסטוריה, וכל מי שהכיר את אבא שלי ורואה את בני טל – מתעלף. טל נולד שבוע לפני שאבא שלי נפטר והם דומים כמו שתי טיפות מים. החיים סוחפים והיה לי תינוק, שהיום בן 45, וחיינו והיינו בארצות הברית. בעלי היה שליח ולמדנו לתארים, ולא כל כך התפניתי להתאבל על אבא, למרות שאהבתי אותו אהבה גדולה".

הכתיבה הראשונית נעשתה באוסטרליה ומשם הסיפור התגלגל. "חזרתי לארץ ונתקעתי כי חשבתי שאת הקטע בלובלין אני צריכה לכתוב בלובלין. יש לי שם חבר טוב שהוא הדיקאן של לימודי יהדות באוניברסיטה הקתולית. הוא הזמין אותי לבוא ומצא בארכיון דברים על המשפחה, ואז פרצה הקורונה. נתקעתי, אבל אחר כך קראתי שהרבה אנשים היו מאוד יצירתיים בתקופה הזאת. לימדתי באותה תקופה בעיקר בזום, וזה כמעט מיסטי מה שקרה. התחלתי לעשות תחקיר על מה שהיה בשואה בלובלין, וכל הקטע של יוסל'ה פרץ בצורה כמו שמדברים על מוזה".

את כותבת מהר? 

"את הספר הראשון כתבתי במשך 20 שנה. בעלי חלה וזה היה תהליך איטי. במקרה הזה הכל פרץ ממני. הבנתי שהספר יהיה מארבע נקודות מבט. הקטע על יוסל'ה רצוף, ואחר כך מגיעות נקודות המבט האחרות שארוגות לתוך הספר בצורה שאינה כרונולוגית, אבל מבינים את העלילה בצורה כרונולוגית מחשיפת הדמויות. אני מרגישה שהכל מתכנס לסיפור עצמו".