הציירת רוני טהרלב הציגה ציורים בתערוכה מטעם הלובר בגראן פאלה בפריז ובגלריית הפורטרטים הלאומית בלונדון, אבל לא רואה בכך נקודות שיא בקריירה שלה.
"באמנות יש כל הזמן שיאים פנימיים, שבהם אני עושה קפיצה בתוך העבודה. זה הכוח המניע". היא מציירת כל יום, עובדת עם מודל ומקלפת סטרואיטיפים מהעירום הנשי.
"זו עבודה שכשאת נכנסת לתוכה, את רק רוצה לעשות אותה ולא שום דבר אחר" | מאיה גז
לפני כמה שנים קיבלה הציירת רוני טהרלב ביקור בסטודיו שבו היא עובדת. "מישהו בא לארץ ועשה סיבוב במוזיאונים, אבל גם ביקר בכמה חדרי סטודיו לכבוד תערוכה שיזם הלובר לציון 50 שנה לנחיתה על הירח.
האדם שביקר בסטודיו הבחין בציור עם ירח קטן מאוד, ציור שמתכתב עם הבשורה על הולדת ישו, שבו ציירתי גם את מריה וגם את המלאך ללא מין. הציור לא היה גמור והוא שאל אותי, 'זה ירח?' עניתי שכן, והוא שאל אם אפשר לשאול את הציור לתערוכה של הלובר. עניתי שכן, אבל לא חשבתי שזה רציני. מאוחר יותר הוא כתב לי, ואחרי הרבה זמן קיבלתי מכתב רשמי עם טופס השאלה של הציור ללובר. הצרה הייתה שהציור כבר נמכר".
מה עושים?
"הלובר פנה למי שרכש את הציור וביקש להשאיל אותו. אנשים אוהבים להשאיל ציורים ללובר".
כך יצא שב-2018 רוני טהרלב, ציירת ישראלית, הציגה בתערוכה מטעם הלובר בגראן פאלה בפריז.
רוני טהרלב, בת 57, נולדה בקיבוץ יגור והתגוררה שם עד שהייתה בת שנה. סבתה, שהמשיכה להתגורר במקום, זכתה לביקורי המשפחה.
בבגרותה גרה טהרלב ביישוב מתת בגליל העליון, חמש שנים בירושלים ומספר חודשים בברלין, וכיום היא מתגוררת ביפו, המקום שבו נמצא הסטודיו שלה ב-12 השנים האחרונות.
"השנים שבהן גרתי במתת היו שנים מאוד יפות. הילדים היו קטנים, היה לנו בית בתוך הוואדי עם טרסות שבנינו לבדנו, אבל זה מיצה את עצמו. עשרים שנה לגור בהר זה מספיק".
הטבע תרם לך ליצירה?
"בעבר ציירתי נוף וכיום אני לא ציירת נוף, אבל המגורים בטבע תרמו לי לעבודה רציפה. יש משהו ביצירה שדורשת מעורבות אקטיבית בעולם האמנות, ובמתת לא היה סיכוי שאעשה את זה. זה אִפשר לי לעשות מה שאני רוצה ולברר מה אני רוצה לעשות. לא היו לי חברים אמנים, והייתי באמת מנותקת.
בשנים האחרונות שלי במתת היה לי סטודיו ביפו והייתי על הקו, יומיים בשבוע בתל אביב. עברתי לירושלים כשהחלפתי בן זוג, דרור ורמן, ונשארנו שם חמש שנים, מה גם שאני מלמדת באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. דרור היה הדיקאן של מדעי הרוח באוניברסיטה העברית, וכשהסתיימו חמש השנים שהוקצבו לו עברנו לברלין לשבעה חודשים, אבל אז הקורונה קטעה את זה ועברנו ליפו".
לצייר לנצח בלי להשתעמם
טהרלב מציירת מאז ילדותה ברצינות רבה. תמיד ציירה מהתבוננות. "ציירתי דיוקנאות, דיוקנאות עירום, נופים. אני יכולה לצייר לנצח בלי להשתעמם, וזה מתפתח כל הזמן. אני עושה את אותו הדבר וזה רק נהיה יותר ויותר מעניין.
"התערוכה הראשונה שלי הייתה בבית, כשהייתי בת 19, ובאותה שנה הצגתי גם בביתן הלנה רובינשטיין עם קרן אמריקה ישראל".
היית גאה בעצמך?
"זה היה כל כך מזמן. לכי תדעי..."
לעומת זאת, כשהציגה בגראן פאלה מטעם הלובר חשה גאווה.
"זה היה מאוד מאוד מרגש", היא מודה.
הצגת בגלריית הפורטרטים הלאומית בלונדון ב-2012 ואז בלובר. אחרי דבר כזה את אומרת לעצמך, זה יקרה עוד פעם או הגעתי לשיא?
"אני אף פעם לא אומרת שהגעתי לשיא. באמנות יש שיאים כאלה שהם חשובים, אבל יש שיאים פנימיים, שבהם אני עושה קפיצה בתוך העבודה.
זה מאוד משמח, הצלחות מהסוג הזה, אבל לא פחות מרגש לעמוד מול ציור ולהגיד לעצמך, עשיתי קפיצה, התחלתי לרגש. זה מקום שקורה יותר, ובשבילו את עושה את המאמץ. זה הדבר שאת לומדת כשאת עובדת במשך עשרים שנה על הר. המקום הזה הוא המקום שבשבילו את עובדת כל החיים. זה הכוח המניע".
לאן שואפים אחר כך?
"לא אומרים. אלה גם לא דברים שאת שואפת אליהם. הם באים אלייך. אלה לא דברים שאת יוזמת. את שואפת להפתעות כאלה טובות".
מתקרבת אל עצמי
טהרלב מציירת כל בוקר, כולל שישי ושבת, במשך שלוש-ארבע שעות, ובימים מסוימים היא מציירת גם אחר הצהריים. "זה מה שאני עושה.
אני לא יודעת להסביר את זה. זו עבודה שכשאת נכנסת לתוכה, את רק רוצה לעשות אותה ולא שום דבר אחר.
זה מעייף ואני לא יכולה לעבוד יותר מארבע שעות. אני עובדת עם מודל כל בוקר כך שאני מציירת דמות. בשנים האחרונות אני נכנסת לתוך התחום של להבין יותר עמוק. להבין מהי דמות גברית או נשית כשהיא מקולפת מסטריאוטיפים גבריים או נשיים. המבט היום הוא מבט גברי. אני מנסה לקלף את המבט הזה ולראות את העירום בצורה יותר נקייה או יותר חופשייה".
את יכולה להסביר?
"תחשבי על דמות שוכבת על ספה מהמאה ה-19. לרוב הן שרועות כאילו הן עשויות מגומי. בחורה ישראלית סטנדרטית שיושבת על הספה לא נראית כך.
אנחנו מעגלים פינות כי יש לנו את העין של האמנות של המאה ה-19 וה-20 במידה מסוימת. יש לנו בראש את היופי, את העדינות.
אני מנסה לראות את זה מבחינת התנוחה בעיקר, תוך שאני מקלפת את הפוזה. אני מנסה גם לא לרטש מבחינת ההסתכלות שלי.
אני נותנת לנוכחות של הבחורה להיות יותר פיזית, אישה שמופקעת מהתחום הזה".
צילום: דרור ורמן
את מתבוננת מחדש על מודל היופי?
"אני מנסה להתבונן בצורה נקייה על האובייקט שמולי ולראות אותו בלי המסכים והסטיגמות שלקחו אותו למקום מסוים מאז הרנסנס.
ברומא, למשל, הסטיגמות האלה לא היו קיימות. הדיוקנאות של הנשים הרומאיות נוכחים ונהדרים ולא יושבים באידאל היופי שלנו".
הבשלת לתוך זה?
"אנחנו כל הזמן מתקרבים לתוך עצמנו ולתוך מה שאנחנו רוצים לעשות. עשיתי את זה הרבה שנים, אבל אני מרגישה שאני מחדדת את העיפרון הזה עוד ועוד".
מה חשוב לך בציור?
"חשובים לי הערכים הציוריים יותר מכל תאוריה. הקומפוזיציה והאור וההנחה והרישום – ערכי הציור. בתוך הערכים הללו אני מתעניינת בטקסטורות של גוף, בצבעים של גוף, בצבעוניות של גוף. הפנים מעניינים אותי. אין גבול לעניין שהפנים האנושיים יכולים לעורר. לכל אחד יש פנים אחרים, ואצלי זה תמיד מעורר השראה".
משפחה של אמנים
טהרלב היא אם לארבעה ילדים. הבכור הוא יונתן ורדי, בן 35, אב לשני ילדים, במאי קולנוע, פרסומות וקליפים, שהוציא עתה ספר, "אבא חלליות", שמתאר את הילדים שלו גדלים. "זה ספר עדין, רגיש ומשעשע, קצת כמו 'ערבי פריז' של רולאן בארת'. התבוננות בקטעים קצרים".
איזו סבתא את?
"סבתא עסוקה. אני מאוד אוהבת את הילדים ומאוד נהנית מהם, אבל אין לי איתם מספיק זמן כמו שהייתי רוצה. מצד שני, הם גרים קרוב אז אני רואה אותם לעיתים קרובות".
בתה קמה ורדי, בת 32, היא מוזיקאית, זמרת וכותבת. בנה אוריה, בן 26, סטודנט להיסטוריה ומדעי הדתות באוניברסיטה העברית, דובר סנסקריט ויוונית עתיקה. בתה הצעירה, לולה, בת 22, לומדת תיאטרון וסטנדאפיסטית.
אחותה, אראלה טהרלב בן שחר, היא עיתונאית ודוקטור להיסטוריה של הרפואה. אימה היא הסופרת נורית זרחי, כלת פרס ישראל הטרייה.
"זה היה כל כך משמח. זה היה מאוד מאוד מאוד משמח, והיא גם מאוד ראויה לזה", אומרת הבת.
צילום: דרור ורמן
איזו אימא היא הייתה כשהייתן קטנות?
"אימא מעופפת אבל נוכחת. היא הייתה שם. לגדול אצל אנשים יוצרים זה לגדול אצל אנשים שנמצאים רוב הזמן בבית. היא לא הייתה הולכת ולא הייתה חוזרת, היא הייתה שם".
היא שיתפה אותך בתהליכי היצירה?
"היא ניסתה. אני ואחותי אראלה לא רצינו להשתתף".
גדלת במשפחה של אמנים וגם ילדים שעוסקים באמנות.
"כן. אין לי ניסיון של לגדול בבית אחר. את גדלה בתוך תרבות ויש הרבה מאוד חשיבות לספרים. הייתי מעלה בדעתי שאני רוצה לקרוא ספר, ואימא שלי הייתה רצה ומשיגה אותו. היה דגש על כך שיצירה היא הדבר הכי חשוב".
יורם טהרלב ז"ל
בחודש שעבר הלך לעולמו הסופר, המשורר והפזמונאי יורם טהרלב, שמילותיו ליוו אותנו במשך עשרות שנים.
הראיון עם רוני טהרלב, בתו הבכורה, היה מתוכנן מזה זמן, והוא מופיע כאן כלשונו. רוני החליטה שאת אבלה על אביה היא מעדיפה לשמור לעצמה ולא לדבר עליו עדיין
יורם טהרלב ז"ל התראיין למגזין "החיים הטובים" שפורסם באפריל האחרון. נפגשנו על הספסל המפורסם מתחת לביתו בתל אביב, עטויים מסכות, וצחקנו על החיים.
היה לו קול של נער, כישרון כביר ורעיונות כמעיין המתגבר. ההומור הנפלא שלו הוא חלק בלתי נפרד ממנו, העיד על עצמו. "אני לא יודע איך זה להיות אחרת.
לא חושב שהחיים של מישהו שחי בלי הומור שווים משהו. הומור זה לא רק להצחיק אנשים אחרים. זה לקבוע לך נקודת משען מחוץ לחיים וליקום, להסתכל על עצמך אחרת. אני חושב שיצירתיות קשורה גם בהומור. את חושבת איך לעשות כל דבר אחרת, איך להסתכל עליו אחרת. אני לוקח משפטים מוכרים ומפתח משם גישה חדשה למילים, לניקוד של המילים. זה דבר שתשבץ היגיון מפתח מאוד חזק".
וכשציינתי כמה מוזר שלא קיבל את פרס ישראל, ענה, "שום דבר לא מוזר בעולם שלנו. שום דבר לא יכול להפתיע אותנו. עיין ערך קורונה".
צילום: דרור ורמן
הכתבה פורסמה בגיליון פברואר 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
