גן עדן עלי אדמות

סטודיו 54, המועדון הניו-יורקי המהולל היה הדבר הכי קרוב לגן עדן. בדיוק משום כך, הוא נבנה על פי המודל האקסטרווגנטי שלו. בשנות ה-70 הדיסקו נתפס כבשורה משיחית שהגיעה "לגאול" את האנושות מהרעות והחולות של העולם הזה ולהכניס אותה אל עידן חדש ואוטופי שבו דת, גזע ומין לא רלוונטיים.

ניהיליזם שיחריב את המוסר ה"ישן" והסמכותי ויכונן במקומו חברה מתוקנת. פורקת עול, אולי, אבל עול של עבדות לנורמות של שנאה ודעה קדומה שבלעדיו ישרור חופש במובן הטהור ביותר של המילה.

בגרסת הדיסקו קוראים לזה הדוניזם, רדיפת תענוגות לשמה, באופן הראוותני, הנוצץ והצעקני ביותר. ובסטודיו 54 הכל היה מותר. מספרים על הוללות מינית וסמים בתפוצה רחבה (בעיקר קוקאין), ואפילו הלבנות כספים בשווי מיליונים, מה שהוביל לסגירת המועדון למשך כשנה ב-1980.

פרנק סינטרה לא עובר סלקציה!

סטודיו 54 נפתח באפריל 1977 ברחוב 54 (ומכאן שמו) בין ברודוויי לשדרה השמינית בעיר ניו-יורק והיווה את משכנם הקבוע של סלבריטאים ואושיות שעשועים (אפילו דרו בארימור היתה שם בשלב כלשהו, עוד בהיותה בת תשע).

הפתיחה היתה פומפוזית; רשימה של 5,000 מוזמנים ובהם: מיק ג'אגר, לייזה מינלי, דונלד טראמפ, ריק הילטון, סלבדור דאלי, ברוק שילדס, דבי הארי ועוד. בין אלה שנשארו בחוץ ולא עוברו סלקציה היו וודי אלן, וורן ביטי, דיאן קיטון, שר ופרנק סינטרה!

המועדון נבנה על יסודותיו של מבנה תיאטרון שהוסב לאולפן טלוויזיה של ה-CBS ושב לפעולה מאוחר יותר כחלק מההיצע המורחב של המקום, שקיים למעשה עד היום. ההפסקה הגדולה ביותר בפעילותו היתה בין השנים 1986 ל-1994, אז שכן במקום מועדון אחר. הוא פשט כמה פעמים את הרגל אבל הוקם בכל פעם מחדש לאחר שנקנה בידי בעלי הון.

גם לאחר פתיחתו המחודשת הסטודיו נותר במעמדו כפי שהיה בעת פתיחתו באפריל 1977, כתופעה עולמית הקובעת סטנדרטים חדשים. המועדון היה גדול מכל מועדון שנראה עד אז (100 מ' על 80 מ'), מעוצב למשעי, צבעוני ובומבסט.

ב-1998 הוקם בו כאמור תיאטרון מפואר, שהציג במשך תקופה ארוכה את המחזמר "קברט". טרם בניית התיאטרון הספיק המועדון להתרחב ולהעביר את עיקר פעילותו לסניף הבת בלאס-וגאס, למרות שבקומה השניה של התיאטרון קיים כיום גם דיסקוטק צנוע יחסית למקור.

אם אתם מחפשים משהו שמזכיר במקצת את האגדות של אז, אתם מוזמנים להגיע אל הסניף הבלגי, או לפחות אל מסיבות הדיסקו של ימי ראשון במועדון Red & Blue  באנטוורפן הנושאות את הדגל הרשמי של סטודיו 54.
בספרו לרקוד עם דמעות בעיניים (רסלינג 2008), עוסק ניסן שור בתולדותיה של תרבות המועדונים הישראלית ונותן קרדיט לסטודיו 54 כמודל העיקרי לבנייתו של הקולוסאום בכיכר אתרים, חמש שנים מאוחר יותר. ריצ'רד לונג, שעיצב את מערכת ההגברה של המקום שהיתה ידועה גם היא באלמותיותה, אחראי גם לזו של המועדון התל-אביבי שערב הפתיחה שלו היה משחק ילדים לעומת זה המקורי.