יוכבד ליפשיץ מניר עוז, החטופה ששוחררה משבי החמאס והייתה האישה היחידה שהישירה מבט לפניו של יחיא סינוואר (שכידוע חוסל על ידי חיילי צה"ל), היא גם צלמת מחוננת. תערוכה ממבחר צילומיה מנקיבוץ מוצגת בימים אלה במוז"א בתל אביב. שיחה עם בתה שרון ליפשיץ אוצרת התערוכה  / מאיה גז

"לאמא יש מקבץ תמונות שעשתה על השואה של המשפחה שלה ויחסים עם בני משפחה ששמעה עליהם הרבה אבל נספו בשואה ואף פעם לא פגשה", מספרת בתה, שרון ליפשיץ על הרעיון להקמת התערוכה.

"אמא עשתה מונטאז'ים מאוד יפים של תמונות מהעיירה בה גדלו אימה ואביה בפולין ביחד עם תמונות משפחה שנשתמרו במוזיאון היהודי בלוס אנג'לס. אחרי השבעה באוקטובר המוזיאון היהודי שם את אחת התמונות שלה בתצוגה עם סיפור חטיפתה של אמא. כשעמדו לציין שנה לשבעה באוקטובר חשבנו שאולי נראה את התמונות האלה. מוז"א אמרו שהם מעוניינים לעשות תערוכת תמונות שקשורה לארץ ישראל וכך חשבנו על רעיון חדש ואחר".

יוכבד ליפשיץ, בת 86, שהייתה צלמת ומורה לצילום ולחינוך גופני, צילמה את הקיבוץ שלה ניר עוז. כל התמונות שהיו ברשותה נשרפו במתקפת השבעה באוקטובר וליפשיץ, אמנית בנפשה ובמקצועה, התאבלה על האבדן של גוף האמנות שיצרה לאורך כל חייה.

"אבל אז נזכרתי שלפני 14 שנים אמא ואני עשינו סרט בו הדפסנו ביחד את התמונות שאמא צילמה בקיבוץ שלנו, ניר עוז. יותר ממחיצית מהן היו בבית של אמא וחלק קטן מהן היה אצלי בלונדון. אלו הן התמונות שמרכיבות את התערוכה".

"יוכבד ליפשיץ, צלמת - רגעים ששרדו" היא תערוכה שמתמקדת בשני נושאים מרכזיים: שחזור צילומים מהמחאה של קיבוץ ניר עוז נגד מלחמת לבנון הראשונה ב- 1982, ותמונות המתעדות את חיי היומיום בקיבוץ ניר עוז לאורך השנים.

הסרט, "הקו והמעגל" (The Line and the Circle) אותו צילמו השתיים לפני 14 שנים, מספק הצצה אינטימית לעולמה של ליפשיץ, לתהליך עבודתה, ולקשר בין האם לבין הבת. אותם צילומים שהשתיים עמלות על פיתוחם במהלך הסרט, הם הצילומים היחידים של יוכבד ליפשיץ ששרדו.

ליפשיץ ובעלה עודד נחטפו מביתם במתקפה הרצחנית של חמאס ב- 7 באוקטובר. היא שוחררה כעבור 17 יום בעוד שעודד עדיין מוחזק בשבי חמאס בעזה. בית המשפחה נשרף, ואיתו המצלמה של יוכבד וארכיון הצילומים שלה. צילומי המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה שמוצגים בתערוכה שוחזרו באדיבות ארכיון יד יערי בגבעת חביבה. התמונות מחיי קיבוץ ניר עוז הן מקוריות, והבת,  שרון ליפשיץ, הביאה אותם מביתה בלונדון.

יוכבד ליפשיץ נולדה ב- 1938 בתל אביב למשפחה דתית, שעלתה לארץ מפולין ב־ 1933 .היא החלה לעסוק בצילום בגיל 16. בשנת 1957 עברה לקיבוץ ניר עוז, שם החלה לצלם משפחות, אירועים ורגעי יומיום בחצר המשק. ב- 1983 החלה ללמוד צילום בבית הספר קמרה אובסקורה בתל אביב. ליפשיץ הקימה את מגמת הצילום בבית הספר התיכון מעלה הבשור ולימדה שם עד 2009 .

"ברמה מסויימת ידעתי שאמא שלי מאוד אמיצה", אומרת שרון ליפשיץ בהתייחס לעובדה שאימה הייתה האישה היחידה שדיברה עם סינוואר ולא פחדה ממנו. "גם אמא שלי וגם אבא שלי הם אנשים שמסתכלים למציאות בגובה העיניים. הם מבינים את העולם לפי דרכם ולא מפחדים לומר את דעתם. אף אחד לא יודע איך יתנהג ברגע האמת, אבל אמא שלי ידעה שכבר היו לה חיים שלמים ואין לה מה להפסיד. אני חושבת שהיה לה חשוב לומר את דעתה ולהשפיע על המציאות".

"המון אהבה"

שרון ליפשיץ בת 53 היא אמנית ויוצרת פרטית שמתגוררת בלונדון מזה 30 שנה. היא נשואה ואם לילד בן 13. "כשנודע לי מה קרה, אמא שלי כבר הייתה עמוק במנהרות", היא מספרת.

בשבעה באוקטובר היא הייתה בדרך לצפון אנגליה ברכבת לאסוף גורת כלבים. ברכבת ראתה בחדשות מה שקורה והתקשרה לאימה ואז לאביה. "הם לא ענו אז התקשרתי לאח שלי ומהדרך שהוא ענה ואיך שהוא דיבר כבר ידעתי שמשהו רע מאוד קורה. תוך יומיים היו אצלי מיליון ציוותי טלוויזיה ועשינו מסיבת עיתונאים ועבדנו בלנסות להסביר את האירוע באנגליה יחד עם נועם שגיא שהוא בן קבוצה שלי ואמא שלו עדה שגיא גם הייתה חטופה וניסינו להחזיר אותם. התחלנו לעבוד ואנחנו עובדים בזה מאז".

ליפשיץ ראתה את אימה יוצאת משבי החמאס על מסך הטלפון שלה בעודה שדה התעופה באנגליה בדרכה לישראל. "כשנכנסתי לחדר אמא ישנה. היא הייתה ערה עד 4 בבוקר ודיברה עם כל משפחות החטופים שהייתה איתם ועידכנה. זה היה ערב מטורף. כשהגעתי כולם בדיוק נרדמו בטיפול נמרץ באיכילוב וזה היה רגע מרגש. אמא חזרה אלינו. לא האמנתי שהיא הייתה שם ושוב חזרה להיות היא  עצמה. יש בה משהו מאוד עדין ומאוד נקי. בגוף שלה יש המון אהבה והיא חזרה אלינו כמו שהיא. כל יום אני אומרת לה כמה אני שמחה שהיא חזרה אלינו. היא מספרת שהיא לא הרגישה טוב בשבי, שהרגישה שהיא לא תחזיק מעמד. היא החזיקה ומחזיקה את כולנו ביחד".

חזרה לך אותה אמא?

"כן. לחלוטין. אמא שזה חלק מהמתנה של החזרה שלה עם אמונה בדרכה. היא לא חזרה מבוהלת או מפוחדת. היא מישירה מבט חד וחומל אל המציאות".

"ממשיכה להיאבק"

ובגילה היא נלחמת על חזרתו של עודד בעלה ואביך.

"המציאות עצמה הופכת ליותר ויותר שוברת לב. אבא שלי היה בן 83 כשהוא נחטף. עכשיו הוא בן 84. מאוד קשה לשרוד יותר משנה בשבי בגיל הזה".

התערוכה של ליפשיץ מוצגת בשיתוף מטה משפחות החטופים והנעדרים ומוקדשת לזכרם של הקורבנות הרבים מקיבוץ ניר עוז שנרצחו ב- 7 באוקטובר. במלאות שנה למתקפה, התערוכה היא עדות חיה לחוסנה של הקהילה, לכוחה של היצירה אל מול ההרס, ולחשיבות של שימור הזיכרון והנצחת החיים שהיו ואינם. דרך עדשת המצלמה של יוכבד ליפשיץ מונצחת הטרגדיה, אך גם מה שקדם לה: חיים עשירים ותוססים, שמחזקים את התקווה לעתיד של שלום ויצירה .

"אני חושבת שאמא מאוד מתרגשת מהתערוכה", מספרת ליפשיץ הבת. היא זכרה חלק מהתמונות, וחלק כבר לא. התחושה שמשהו ניצל ולא הכל נשרף מצליחה לעודד אותה. גם ההרגשה שהיא צלמת ולא רק חטופה היא משמעותית".

"העבר שלי שהונצח נמחק"

"עבודת חיי הלכה", אומרת יוכבד ליפשיץ על התערוכה. "צילמתי כל כך הרבה שנים והכל, כולל הנגטיבים, נשרף. מהו צילום שנשרף? מחיקת העבר. העבר שלי שהונצח נמחק.
צילום זה בעצם כתיבה של היסטוריה, העברת מידע וידע. הרצון להביע את עצמי תמיד היה בצילום, דרך המדיום. קשה לי להיפרד מהתמונות, הן כבר רק בזיכרון. להיפרד מכל העבר של כתיבת החיים שלי. כל דבר שעשיתי, הבנתי דרך הצילום. צילום הוא דרך להתעמת עם העבר בהווה, והיום אין לי אותו.
אני מודה על כל צילום שחזר, אף שמה שנותר הוא פסיק לעומת מה שנשרף. לצלמים צעירים אני אומרת: תדאגו לגיבוי, שלא ילך לאבדון. אבל איך מנציחים תמונות שנשרפו?
קשה להמשיך לחיות בזמן שעודד והחטופים האחרים עדיין שם. בוודאי שקשה לחשוב ולדבר על אמנות. אבל המשפחה מחזיקה אותי וגם הרצון שעודד יחזור. בסוף הדרך אין לי אפשרות להמשיך איתו וזה כל כך קשה לי".

בוקסה

"כוחו של הצילום לשמר רגעים בזמן"
ומוסיף עוד מנכ"ל מוז"א עמי כץ, "זכות גדולה עבורנו להציג במוזיאון את עבודותיה של יוכבד ליפשיץ. התערוכה מייצגת לא רק את כוחו של הצילום לשמר רגעים בזמן, אלא גם את יכולתו להנציח  זיכרונות גם כאשר התמונות הפיזיות אבדו. בתקופה כל כך קשה למדינת ישראל, לקהילת ניר עוז ולמשפחת ליפשיץ, התערוכה הזו מקבלת משמעות עמוקה יותר. אני מקווה שהתערוכה תשמש תזכורת לכוחה של הרוח האנושית ולחשיבות שימור הזיכרון והתקווה, גם בזמנים קשים. יחד עם כל עם ישראל, אנו מייחלים לסיום המלחמה ולשובם של עודד ליפשיץ וכל החטופים הביתה ".