"מטבעו מתמקד העיצוב התעשייתי בתוצאה הסופית הנראית לעין, שהיא לרוב פריט פונקציונלי שנדרש לעמוד בתנאים כמו נוחות, בטיחות, מחיר וכו'. אותי, לעומת זאת, מעניינת יותר הדרך לשם, אותו תהליך הסמוי מן העין או אחורי הקלעים של המוצר", מסביר יעקב קאופמן, מבכירי המעצבים הפועלים כאן ומהפוריים שבהם | יעל אפרתי
את הרעיון שעיצוב תעשייתי אינו מתמקד בתוצאה, מביא לקדמת הבמה יעקב קאופמן, מבכירי המעצבים הפועלים כאן ומהפוריים שבהם. את התהליך, הרעיון והסקיצה ניתן לראות בימים אלה בתערוכה של קאופמן המוצגת בבית ליבלינג בתל אביב.
את שמה של התערוכה, "שדה פרחים" (המוצבת בגלריה שבדירה 6), העניק לה האוצר ערן איזנהמר, שגם עיצב את קונסטרוקציות העץ החשוף, שעליהן מוצגים עשרות רבות של אובייקטים קטנים, כל אחד שונה משכנו, כל אחד בעל אפיון משלו, וכולם טופלו בידיו המנוסות ומוחו רב הדמיון של קאופמן. מחומר גלם זמין וזול, קופסאות שקופות של מסטיקים, הוא גזר רצועות בגדלים שונים, ובתהליך ממושך של התנסות ויצירה בחן את המורפולוגיה של הגליל ושיחק, כהגדרתו, עם האלסטיות שלו. צורתו של הפרח המופשט לבשה ביצירתו של קאופמן דגמים אין-ספור, דומים בדרכם אך לא זהים, שמתייחסים זה לזה, לפעמים מוצבים לעצמם, וביחד מניבים שדה גדול ועשיר המזמין לבדיקה פרטנית – צורת הקיפול, מקומו של החרוז, בסיס האובייקט, התפר האדום הקטן וכדומה – ובה בעת מזמין למבט על היצירה רבת הניואנסים.
כמו התערוכה הזו, גם רבות מהתערוכות הקודמות שלך, למשל "פיגורינות" ו"שרפרפים", מציעות ריבוי של פריטים. יש כאן איזו אמירה?
"אין לי כוונה להציג ריבוי, אלא זו תוצאה של העמלנות שלי. אני מתחיל לייצר משהו וממנו נובע עוד אחד, ואחר כך עולה בדעתי עוד וריאציה או מוטציה של הפריט השני, וככה אני ממשיך ליצור עוד ועוד. זה תהליך משחקי שבמהלכו אני לא מוחק את הרעיון הראשון, אלא מייצר עוד, ובתוך כך נוצר סוג של דיאלוג בין האובייקטים. לפעמים אני לא זוכר מה עיצבתי בהתחלה והולך הלאה לעוד רעיון, לעוד אפשרות, וככה נוצרות להן ברצף המוני עבודות. תחשבי רגע על המילים – גם הן סוג של ריבוי. אחת מונחת ליד השנייה, מתייחסת אליה ויוצרת משפט קצר או ארוך. על התערוכה הזאת עבדתי ממש עד הרגע האחרון".
עשרות פריטים בתהליך פיתוח
רבים משייכים אותך לקטגוריה של "עיצוב אמנותי", שבמסגרתה פועלים היוצרים מתוך תחומי העניין שלהם ולא כהיענות לדרישות השוק. מה דעתך?
"לא ממש יודע. למדתי ועשיתי אמנות ועיצוב והצגתי תערוכות בשני התחומים. אם שואלים אותי, אני אומר שאני מעצב תעשייתי כי זה יותר נוח לי. להיות רגל פה ורגל שם זה לא נוח, ואני מעדיף לא להגדיר את עצמי כאמן. עיצוב זאת הפרקטיקה המקצועית שלי ואותה גם לימדתי הרבה שנים".
אחד הקורסים שלימד בבצלאל עסק בעיצוב הכיסא המתקפל, ובמשך עשרות שנים יצר קאופמן אוסף אקדמי שכלל שלל כיסאות מתקפלים כדי להראות לסטודנטים שלו איך הם "פועלים".
אל אוסף הכיסאות הללו התוודע אוצר התערוכה איזנהמר בעת ההכנות לכנס הראשון של "בית הספר של העיר", מרחב עשייה וחשיבה יצירתית הפועל בבית ליבלינג.
הכוונה הייתה להשתמש באוסף הכיסאות כמושבים עבור אורחי הכנס, אלא שימים ספורים לפני תאריך הפתיחה פרצה מגפת הקורונה, וכדי לקיים בכל זאת את הכנס נשלחו הכיסאות לבתיהם של המשתתפים וכך הוא התקיים בארבעים בתים שונים.
בסטודיו של קאופמן בבת ים נחשף איזנהמר לא רק לאוסף הכיסאות, אלא גם לעשרות רבות של פריטים במצבים שונים של פיתוח: חקירות של חומרים, צורות ורעיונות, כלומר התנסות והמצאה חופשית בעיצוב ובאמנות, שעליהם עמל קאופמן שעות ארוכות. האובייקטים הללו מרכיבים את תערוכת "שדה הפרחים", ואליהם הוחלט להוסיף חלק מכיסאות האוסף, שמשמשים את באי בית הקפה "לב" הפועל בבית ליבלינג.
צילום: יח"צ
בין הכיסאות הללו יש שלושה שעיצב קאופמן. אחד מהם, נאה למראה בריפוד כחול, מעוצב בקו מינימליסטי, נוח במיוחד לישיבה, ומשענתו מתכווננת בהתאם למשקל הגוף.
הכיסא הזה מדגים איך פריט בעיצוב משובח ופונקציונלי נכשל במבחן השוק. "לכיסא מתקפל יש דימוי של מוצר זול ולא מעניין. נעשה בו שימוש באירועים רבי משתתפים, ובשאר הזמן הוא מוצנע בבית או במחסן", מסביר קאופמן ומוסיף, "בהתאם לכך בחרתי לעצב את הכיסא הזה מפלסטיק, אלא שבלחץ אנשי השיווק נוסף לכיסא ריפוד, מהלך שהפך את הכיסא הזה ליקר מדי בשביל הדימוי שלו". אפשר לקרוא לזה כישלון מפואר, צוחק קאופמן, ומודה שלא פעם הוא, כמו מעצבים אחרים, חשים תסכול מכך שדווקא פריטים טובים לא מצליחים, כי יש עניין של תזמון וגם של מה שנקרא רוח הזמן וכן, גם בתעשייה הזו יש תופעות של אגו שגורמות למוצר כזה או אחר להצליח או להיכשל.
יש בשביל מה לקום בבוקר
קאופמן, שנע לאורך הקריירה שלו בין הטריטוריה האמנותית לבין עיצוב פונקציונלי, הציג במשך השנים במוזיאונים ובגלריות ברחבי הארץ, בעיקר בתערוכות יחיד שהבולטות בהן היא "מרעיון למוצר" שהוצגה במוזיאון ישראל ב-1991, "1001 דמויות" המוצגת עד סוף ינואר 2022 באגף הנוער של המוזיאון, "פיגורינות" (2014) בגלריה פריסקופ בתל אביב, שבה הציג מאות דמויות עשויות מחומרי גלם יומיומיים שהופכים בדרך מינימליסטית לרישומים בתלת ממד, ו"שרפרפים" שהוצגה במוזיאון העיצוב בחולון שנה אחר כך, ובה הוצגו במעגל מאות שרפרפים מחומרים, צורות וגדלים שונים, שעל כל אחד מהם, מדגיש קאופמן, אפשר לשבת.
במהלך השנים הציג קאופמן גם בחו"ל, עבד עם חברות מובילות בתחומי הריהוט והתאורה, זכה בפרסים בינלאומיים, לימד עשרות שנים בבצלאל, ופרסם מספר ספרים ובהם "כסא", ספר שהוא מחקר מורפולוגי ורעיוני של המושג כיסא. "כשאני חושב על כיסא, אני חושב על ילד היושב על כתפי אביו. אין כיסא כזה, אבל הרעיון מרתק". הדימוי הזה יכול אולי להוביל לסיפור ילדותו של קאופמן, שמספר לא פעם שגדל מתחת למכונת התפירה של אביו שהשלים הכנסה, בבית, כתפר בתעשיית הנעליים. אף שלא רצה לעסוק במקצוע הזה, הושפע מהעמלנות הטבועה בו ונחשף לתהליך של הפיכת חומר גלם לפריט תלת ממדי.
קאופמן עלה לארץ בגיל 12 וחווה חיים לא פשוטים כעולה חדש במעברות של בנימינה ובת ים. הוא מספר שכמעט לא למד, הוסלל לבית הספר המקצועי "עמל", למד במה שכונה אז "חניכות מודרכת", וכנער עבד בתעשיית המתכת. ואז, במעבר חד, בסוף שנות ה-60 התחיל ללמוד אמנות בבת ים ועיצוב בשלוחה של הטכניון בתל אביב, וגילה את העיצוב התעשייתי שבו התמחה בארץ ובניו-יורק.
אתה ממשיך ליצור בקצב מרשים. אולי אפילו מגביר את הקצב.
"עכשיו, כשפרשתי מההוראה וזקנתי, אני עובד הרבה, רוצה להיפטר מחלק מהמחסן שלי, ועוסק בעיקר בחקר הצורה, עניין שלא ממש מיועד לייצור תעשייתי. במסגרת הזאת אני משלים כעת את העבודה על התערוכה החדשה שלי שתוצג החל מינואר בבית בנימיני. יש בשביל מה לקום בבוקר".
יעקב קאופמן, "שדה פרחים". אוצר: האדריכל ערן איזנהמר. עד סוף פברואר 2022, בית ליבלינג, אידלסון 29, תל אביב
--------
הכתבה פורסמה בגיליון ינואר 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
כדאי גם לבדוק
