"אני אוהבת את המקצוע שלי, והמקצוע שלי אוהב אותי"

לא רבים יודעים שהשחקנית המוכשרת והעסוקה מאוד אולה שור סלקטר היא גם זמרת מחוננת. "השירה מבחינתי היא מילוי צורך, לא פרנסה", היא אומרת. "זו הזמנה לחיבור איתי, להיכנס לנשמה שלי". באישה 2024 בתיאטרון חולון היא משתתפת במופע של אנסמבל "העבריות", "את הלילה שלך מרגיעים", על הנשים ביצירתו ובחייו של נתן אלתרמן, בתיאטרון חולון | עמוס אורן

בוודאי ראיתם אותה על במת התיאטרון (וגם בגיחות לקולנוע ולטלוויזיה, מעטות מדי לטעמי), באחת מהדמויות המרשימות על הקשת שמעטרת כהילה את תפקידיה. "הילד חולם", "אימא קוראז'", "הנפש הטובה מסצ'ואן", "אנטיגונה", "אלקטרה", "יתוש בראש", "כטוב בעיניכם", "קברט", "ינטל", "חולה אהבה משיכון ג'" ו"גטו" (כמחליפה), וגם "כימים אחדים" (מהשנה שעברה) ו"נרות יום הולדת" (בימים אלה). לבטח לא יכולתם להתיק את העיניים מכישרון המשחק העצום של אולה שור סלקטר.

אולם לא כולכם יודעים שהיא גם זמרת מחוננת. אולי פגשתם אותה פה ושם, במסגרת התפקידים לעיל ("קברט", "ינטל" ו"גטו"), או ברביו "לילה בפריז" או ב"ימים טובים פי אלף" (ההפקה הראשונה של הקאמרי אחרי מתקפת 7 באוקטובר), רשמתם אותה בזיכרון, אבל הנחתם שהיא עוד שחקנית ששרה. אם תיתנו לה אוזן, ולא חסרות הזדמנויות לכך, הערכתכם רק תגדל. תגלו יכולות משובחות ביצירה, בשירה ובהגשה, כאלה שיעוררו בעיניכם תמיהה ותהייה איפה הסתתרה ולמה לא קודם.

אולה, צילום: אביטל פלצ'י פלג

מהבית היא אוֹלה שוּר. ילידת קישינב, מולדובה, ברית המועצות לשעבר. המשפחה עלתה כשהייתה בת 13 וקצת, והשתכנה בעמק יזרעאל. למדה לנגן בפסנתר ובגיטרה ושירתה בלהקת פיקוד הצפון. רגע לפני שפנתה ללימודי אופרה וג'אז באקדמיה למוזיקה, נתנה צ'אנס ללימודי משחק בבית צבי. הצטיינה, והרווחנו. חצי שנה מתום לימודיה נחתה בתיאטרון הקאמרי. משחקת בו כבר 22 שנים. נשואה לשחקן מיכה סלקטר (שהכירה בהצגה "עיר הנפט"). הם מתגוררים בתל אביב והורים לשתיים.

מה את יותר, שחקנית או זמרת?

"לא משנה מה העיסוק הראשי שלי בעיני הקהל. אני גם וגם", היא אומרת. "עושה גם מוזיקה, אבל ברור לי שאני שחקנית. התחלתי ממוזיקה ועשיתי פנייה ללימודי משחק, כאילו המוזיקה הפכה לעיסוק צדדי. אין בי צער על 'מה היה אילו'. אדם נישא על הבחירות שלו עצמו מגיל צעיר, וכל מה שאנו מגיעים אליו, לא היינו אלמלא מה שעשינו עד אליו.

"עם מוזיקה, אהבה מאוד גדולה שלי, אני עפה. היא כלי ביטוי שלי, אפילו יותר ממשחק. אני אוהבת לברוא עולמות, לספר סיפורים של אנשים. מתחילת הדרך התעקשתי על שילוב בין שירה ומשחק. אני לא יכולה בלי לעשות מוזיקה. גדלתי בבית של מורה לתיאטרון ושחקנית חובבת, בית שנשם תמיד אמנות".

אימא במשרה מלאה

מבחינתה, לא היה מזל בהגעתה לקאמרי, רק כישרון. "אף אחד לא חיכה לי בחוץ. לא 'גנבו' אותי מבית הספר למשחק. גם לא הייתי מ'ילדי גרי'". היא מזכירה שכשהתייצבה לאודישן ל"מעיין הכבשים" של וגה, לא התייחסו אליה, וכשניגשה מחצית השנה מאוחר יותר להיבחן כלייזה דוליטל ל"גברתי הנאווה", נזכרו שהיא מתאימה בעצם להיות ז'אן ד'ארק הצעירה ב"מעיין הכבשים". "אם מישהו היה מספר לי אז שאשאר 22 שנה בקאמרי, הייתי צוחקת לו בפרצוף. אבל אני טיפוס מונוגמי, מהדברים שאתה לומד על עצמך. לאורך השנים קיבלתי לא מעט הצעות ממקומות אחרים, אפילו התלבטתי לגביהן, אבל תמיד נשארתי. אני נקשרת לאנשים. בדרך כלל אלה שמאחורי הקלעים. לא הייתי בחונטה של אף במאי. עבדתי עם כולם. מפגשים מוציאים ממני דברים שונים. אני מתה על תיאטרון ארעי. אי אפשר לעשות רי-וויינד, ואף הצגה לא דומה לקודמתה. מפגש הוא כמו קסם. מדהים ומאתגר כל פעם מחדש, ואין בו מנוחה".

על פי התפקידים שעשית את נחשבת כוכבת בקאמרי.

"באמת?!" היא כמעט מתפלצת בכנות שובת לב. "אני עובדת הרבה. אני הרבה עם החברים. אני לא חווה איך אני נתפסת בחוץ. אני מאוד בנאדם של חיים פרטיים, חיה את המשפחה שלי. כן בורכתי ויש לי מזל, כי אני אוהבת את המקצוע שלי, והמקצוע שלי אוהב אותי. אבל אני חווה את כל המורכבות של המקצוע. לא כל הצגה היא שלאגר. יש תפקידים שלא ממלאים אולמות ואי אפשר ללכת איתם למכולת. אתה לא יודע על הדברים שלא רציתי לעשות. שהיו זמנים שישבתי בבית או שחשבתי לא לחזור בתום חופשת הלידה. שמע, אני אישה מבוגרת, עוד מעט בת 50, אני אימא לשתיים, הגדולה שלי תקבל עוד מעט צו ראשון. הנקתי הרבה זמן. עושה הרבה קריירה בבית, אפילו יותר מאשר על הבמה. אני אימא סופר נוכחת. לא מוכנה לראות מטפלות. הילדות שלי הלכו לגן עד רבע לאחת, כי באתי לאסוף אותן. אני שחקנית, אבל יותר מזה אימא במשרה מלאה. יש לי מסלול. הלכתי עם אומץ, עם האמת שלי. שנה לפני 'קברט' ישבתי בבית. בסוף קראו לי. לא כי אני מפונקת בתפקידים, כי מישהו רצה אותי".

לא נחה לרגע

כאמור, היא מככבת ב"נרות יום הולדת", מחזה קטן שמגולל תחנות בדרכה של אישה, מגיל 17 ועד 107, תוך כדי אפיית עוגת יום הולדת מזמינה. "הפתעה של אמצע החיים", היא מגדירה את המחזה של נח היידל, בתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימויה של רוני ברודצקי (עימה החלה לעבוד גם על "טרטיף" של מולייר). "לא קלאסיקה, בעצם אף אחד לא מכיר, אבל תפקיד שהוא מתנה לנשמה. הצגה שמאפיינת את כל מה שאני מאמינה בו. כל פעם שאני יוצאת מהבית לשחק אותה, הלב שלי מנתר".

היא לא נוקבת בשמות הצגות או תפקידים נחשבים בעיניה. "אין לי גם תפקידי חלום. תגיד לי עם מי אני יוצאת לדרך. זה הדבר הכי חשוב. אם האנשים מעניינים והמפגש איתם מעניין ואתה שמח לקראתו, השאר חשוב פחות. כי תמיד אפשר להתרסק על תפקידי חלום... הרדיפה היחידה שיש לי בחיים היא אחרי עניין. וגם אחרי שלווה. כי זה אין לי. יש לי קוצים חבל על הזמן. אני וורקוהולית כנראה. אוהבת לעבוד. לא מפסיקה לרגע. גם בבית לא יכולה לשבת. תמיד עושה משהו. עוזרת אין לנו. לקטנה יש צליאק אז למדתי לבשל בלי גלוטן. בכלל אוהבת לעמוד במטבח ולבשל. אני אוטודידקטית. אוהבת משהו, לומדת אותו. פתאום בא לי תפירה. קניתי מכונת תפירה ולמדתי לתפור. בקורונה למדתי לנגן ביוקללי. שואפת להשתפר כבנאדם וכאמן, ומאמינה שדברים קורים כפי שהם צריכים לקרות. אני אמורה להתבגר, והילדה שלי צריכה לפרוח".

מספיקה הכל?

"בוא נגיד שאין מספיק שעות ביממה לכל הדברים שאני אוהבת. לקרוא ספרים, ספרים הם חברה טובה. לכתוב שירים. אז הולכת לישון בשלוש בבוקר. קמה מוקדם. לוקחת לחוגים. לא עושים בשבילי. לא ילדתי את בנותיי כדי שמישהו אחר יגדל אותן".

אולה ומיכה 'גרושים', צילום: כפיר בולוטין

בחזרה לשירים המנחמים

כבר במהלך שירותה הצבאי היה לה הרכב ג'אז. שרה, באנגלית, סטנדרטים ידועים וגם פחות. במקביל כתבה שירים, אך רק ב-2017, כשהייתה בת 40, הקליטה אלבום ראשון, "אולה". "אני מקנאה ביוצרים שיכולים להקליט בשבועיים את עצמם נכון לתקופת ההקלטות. אני אספתי היי-לייטס. מאז כתבתי מלא שירים. אני אוהבת להתהלך בתוך הראש שלי, בדמיון שלי. אין לי זמן לחזור לאולפן, אבל זה בוער בי. השירה מבחינתי היא מילוי צורך, לא פרנסה. גם לא 'בואו תראו אותי על במה'. זו הזמנה לחיבור איתי, להיכנס לנשמה שלי".

יש לה מופעים שמשלבים שירה ומשחק, אך מאז החלו "העבריות" לפרוח, שור לא מוצאת זמן להופעות "שלה". האנסמבל הנשי, שבו חברות גם קרני פוסטל, ורד פיקר, גליה חי, ענת מושקובסקי, רז שמואלי, שני שביט, רוני וגנר, אלכס משה וסלעית להב, נוצר לגלגול קודם של "פסטיבל אישה" בחולון, סביב השירים של לאה גולדברג. תחילה היה חסר שֵם. המופע כונה "לאה G". אחריו בא "שושנה D", עם שיריה של דמארי. שניהם הועלו גם בפסטיבל הפסנתר. "אנחנו מפלצת של עשרה ראשים. חבורה מפוארת של נשים. אוהבת אותן אחת-אחת. כבר שלוש שנים וחצי ביחד. נפגשות לחזרה פעמיים בחודש. המפגש בינינו מפעים ומרגש".

המופע החדש שלהן הוא "נתן A", אלתרמן. הופיעו איתו לראשונה ב-6 באוקטובר במועדון "גריי". "למחרת קמנו לבוקר ששום דבר בעולמנו לא חזר להיות מה שהיה". כשהעלו במהלך ימי הלחימה את "העבריות שרות", במוזיאון תל אביב, "כל אחת שרה מה שרצתה לשיר. כי אי אפשר עם כל הדאגה לאנשים שקבורים שם בעזה, במחילות, ולחיילים. ואיך אפשר בכלל לשיר? איפה שמים את כל העצב? הרגשנו שאנשים רוצים לחזור לשירים המנחמים, לנכסי צאן ברזל ישראליים, לשירים שמגדירים מי אנחנו. כל הזמן אני חיה את הדיסוננס הזה של החיים שממשיכים לבעבע מול הפסיכיות של המצב". במתכונת שונה ומותאמת מצב, "את הלילה שלך מרגיעים", על הנשים ביצירתו ובחייו של אלתרמן, הן יעלו החודש ב"אשה 2024 – יצירה נשית בתיאטרון חולון", בניהולה האמנותי של עינת בסר, ויארחו את השחקניות הוותיקות לאורה ריבלין וליליאן ברטו, את הצעירה ליר כץ ואת הזמרת שלומית אהרון.

עוד ב"פסטיבל", אולה משתתפת גם במחווה "בשביל אל הבריכות" למוזיקאית המנוחה אלונה טוראל, מופע השקה לאלבום שיזמו והפיקו לזכרה חבריה איתן איצקוביץ, אלון נדל ועמוס עבר-הדני: "איזה מוזיקאים ענקיים. החליטו לחדש את השירים שלה כדי שגם הצעירים יכירו. בורכתי בכך שהוזמנתי להשתתף בהקלטות ולהיות חלק מהפקת הבמה, עם אילן מוכיח כמנהל מוזיקלי". כאן היא שרה, כסולנית (וגם בדואט עם אלון אולארצ'יק), לצד מבצעים נוספים כרונית אופיר, אורי בנאי, שירה גבריאלוב, הלל יובל, אלי מגן, דנה עדיני והתזמורת הקאמרית הישראלית.

 "אנחנו והקהל בטיפול קבוצתי"

בקאמרי היא מופיעה עתה גם ב"ימים טובים פי אלף", שהיה הראשון לעלות מאז פרוץ המלחמה. זו שותפות של כל המחלקות בתיאטרון, שילוב של שירים מוכרים, טקסטים שנכתבו במיוחד (דוד גרוסמן ואתגר קרת, בין היתר) והקלטות של ילדים מעוטף עזה. "כל הדברים שבעצם כולנו חווינו", היא מטעימה. "אנחנו והקהל בעצם באותה סירה. בטיפול קבוצתי משותף. לנחמה, לתקווה. לא באים כדמויות, אלא מי שאנחנו. באנו כדי לא להיות לבד. לבכות ביחד עם הקהל". בין שותפיה אודיה קורן, דן שפירא, עירית קפלן ודרור קרן, לסירוגין עם בעלה מיכה סלקטר.

כן, מיכה. ב"עיר הנפט" הכירו. ב"ביבר הזכוכית" היו כבר בני זוג. כנשואים (מלבד החלפות שהוא עושה, כדלעיל) שיתפו פעולה בכתיבה ובמשחק ב"נדנדה בשניים", ושיחקו ב"גרושים" וב"כימים אחדים" על פי מאיר שלו. "אנחנו מאוד אוהבים לשחק ביחד. אנחנו חברים נורא טובים ופרטנרים מאוד טובים. מיכה והבנות שלנו הם הזכייה של חיי. או מיי גוד על מה שקיים. תפקידים הולכים ובאים, הבית הוא הדבר. איזה מזל שיש לי להתעסק במה שאני אוהבת, אבל המזל הגדול יותר זה הבית והמשפחה".

ויש לה מתנת אל. דימוי נערי, נצחי משהו. "תודההה!" היא צוהלת ומוסיפה "ועניין של היפראקטיביות. אני לא הולכת למכון כושר, אבל רצה לים, וכל החיים עושה בבית יוגה ופילאטיס. לא בשביל הנראוּת, אלא בשבילי. צריכה את זה, לשים את האנרגיה איפשהו. עוד שלוש וחצי שנים בת 50. מפחיד? אלה החיים. אני לא יודעת מה אני מגרילה לזיקנה. אני מגלה דברים בדרך. אני מבקשת שכולם יישארו בריאים ושלמים. זה הבייס שלי".

אישה 2024

אישה 2024 – יצירה נשית בתיאטרון חולון – הגרסה המותאמת למצב של פסטיבל אישה הוותיק בתיאטרון חולון  לציון יום האישה הבינלאומי  והשנה: "הנשים של נתן אלתרמן" בהשתתפות לאורה ריבלין, ליליאן ברטו, ליר כץ, העבריות, שלומית אהרון ובבימויה של תמר קינן / מופע השקת האלבום המוקדש לשיריה של אלונה טוראל בהשתתפות: אולה שור סלקטר, אורי בנאי, אלון אולארצ׳יק, אלי מגן, דנה עדיני, הלל יובל, רונית אופיר, שירה גבריאלוב, התזמורת הקאמרית הישראלית/ ירדנה ארזי ואודיה קורן משתפות פעולה במופע חדש/ מחווה לשולה חן – מופע המוקדש לאלבום הבכורה שלה בהשתתפותה, עם ששי קשת, רז שמואלי, ענת מושקובסקי, ובניהולה המוזיקלי של ורד פיקר/ באות בזמן - פודקאסט לייב - דליה גוטמן והפרלמנט: שחר סגל, רועי בר נתן וסיון טלמור שי המבר, ליהי טולדנו ונועם קליינשטיין עם חמישיית 'צ'יל פיל /  מפגש יוצרות בהשראת סדרת הדרמה 'סובייצקה /תמר שאוקי מארחת את שוקי ודורית/ חנה לסלאו היא ד"ר רות וסטהיימר' וההצגות 'סטפה אהובתי' ו'אירלנד'

נרות יום הולדת (עם ישי גולן), צילום: שמחה ברבירו