מכירים את זה שעובר עליכם יום לא משהו ואז קורה איזה משהו מגוחך או מצחיק ותוך רגע התחושות משתנות? זהו קסם הצחוק, אבל זה לא
סוד כי הצחוק, השמחה וההומור שומרים על הבריאות ומעלים את החיוניות

מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים, מגלים כי לצחוק יש השפעה על המערכת החיסונית, ההורמונלית ואפילו על השרירים והעצמות.
חוץ מזה, הצחוק משפיע על הלב וכלי הדם, על הנשימה וכמובן, על מערכת העצבים המרכזית המקושרת למוח אחראית על תפעול הגוף שלנו.
איך זה קורה? הצחוק משחרר הורמונים ומוליכים עצביים שיש להם השפעה נרחבת על כל כאב, מצב רוח ותפקוד של מערכות שונות בגוף כמו
מערכת החיסון ועוד. כך שהוא משפר את תפקודו הכללי של הגוף ומאפשר לנו להיות הרבה יותר חיוניים ובריאים. 

הצחוק כתרפיה

תמי בלומפילד הבינה את כל זה ומעיתונאית שערכה במשך 26 שנים רשת של מקומונים בשרון, היא הפכה לסטנדאפיסטית שמספרת בדיחות,
משתמשת בהומור וגורמת לאנשים אחרים לצחוק. אז לכבוד יום הבדיחות הבינלאומי תפסנו אותה לשיחה, בשביל לגלות איך זה לעבוד במקצוע
שממלא את הלב ואת הגוף בצחוק ובהומור.

תמי בלומפילד.

איך מעיתונאית הגעת להיות סטנדאפיסטית?ֿ

במקצועי אני עיתונאית ועבדתי במשך 26 שנה ברשת מקומונים בשרון. בשלב מסוים התחלתי לעסוק בסטנדאפ כתחביב ואז כחודשיים
לפני פרוץ הקורונה, נסגרה רשת המקומונים בה עבדתי והבנתי שזאת ההזדמנות להשקיע רק בזה ולהפוך את זה למקצוע. 

איך הייתה החוויה לעמוד על במה לראשונה?ֿ

האמת שבפעם הראשונה עליתי על במה לפני כ-30 שנה בקאמל קומדי קלאב בנמל, במסגרת במה פתוחה והיה מאוד מוצלח. אבל בפעם השנייה
אף אחד לא צחק, אז החלטתי שזה לא בשבילי להיות סטנדאפיסטית, הלכתי לעסוק בעיתונות והמשכתי לראות את הדברים מזווית הומוריסטית.
היום אני מבינה שכמו דברים אחרים בחיים, העיסוק בסטנדאפ זה מסע שנבנה והרעיון הוא להמשיך הלאה למרות הקשיים או הכישלונות. 

 למה בחרת להיות סטנדאפיסטית?

סטנדאפ מתעסק בחיים וכשאני עוסקת בדברים שמפריעים או כואבים לי דרך פריזמה של הומור, זאת סוג של תרפייה.
פתאום מה שקרה לי, הופך להיות הרבה פחות דרמטי והקושי מתמוסס ומתרכך. אני בכלל מציעה לכולם - אם אתם בקריז, מריבה או קושי, תצחקו על זה במקום סתם לחטוף את הג'ננה, זה הרבה יותר בריא ככה. 

לאיזה סגנון הומור את מתחברת ועם מה את מופיעה?

האמת שהסגנון שאליו אני מתחברת שונה ממה שאני מופיעה איתו, כי אני מתחברת לסגנון הומור שהוא יותר אמריקאי ואפל ויותר קשה
להופיע עם הומור מסוג זה בארץ. פה הכל הרבה יותר פוליטיקלי קורקט ויש נושאים שמאוד קשה לגעת בהם כמו גייז, עדות וכו׳, כי הקהל יותר מקומי ומצומצם.
אז ההומור שאני מופיעה איתו פונה יותר למיינסטרים ואני מתעסקת בעיקר בדברים שמעסיקים ומטרידים אותי ביומיום, כמו התבגרות, נשיות, גברים ועוד. 

האם כל החיים הומור וצחוק היו חלק משמעותי ממך?ֿ

ממש לא, אף פעם לא הייתי המצחיקה של החבר׳ה. דווקא בעברי הייתי מאוד מופנמת וביישנית וכנראה בשביל לשרוד ראיתי את הדברים בצורה מאוד הומוריסטית. 

מה את חושבת על העבודה שלך היום?ֿ

אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה ואוהבת להצחיק אנשים, למרות שלפעמים זה הדבר הכי קשה בעולם. לפעמים אני יושבת מול חבר׳ה
בעבודה שהכריחו אותם לבוא עכשיו למופע סטנדאפ במסגרת אירוע חברה, למרות שממש לא בא להם, אז הם יושבים עם פנים חמוצות ולא צוחקים ורק בא לי שהאדמה תבלע אותי. אבל כשיש מופע טוב וכולם צוחקים, זה הדבר הכי נפלא ומופלא בעולם.  

הרכב "לא עוצרות ב-50" מימין לשמאל: איילת גרוזניק כתב, רחלה וייס, ליאורה סיקלאי ומירי בלומנפלד

מה היתרונות של הצחוק לחיים? לבריאות?ֿ

אני חושבת שחשוב להכניס הומור לכל היבט בחיים כמו מערכות יחסים בבית, בעבודה ובמיוחד ביחס לעצמנו - לא לקחת הכל כל כך ברצינות ולהסתכל על הדברים בצורה הומוריסטית, כי זה מקל ומקליל את החיים.

באיזה מסגרות את מופיעה?

אני מופיעה במסגרות שונות, בין אם לבד ובין אם במסגרת ההרכב ״לא עוצרות ב-50״. אנחנו 4 סטנדאפיסטיות מעל גיל 50 (אני, רחלה וויס,
ליאורה סיקלי ואיילת רוזניק כתב), כאשר כל אחת מביאה את הסיפור שלה ואת הזווית שלה לבמה. אני מאוד אוהבת את העבודה עם ההרכב הזה
מכמה בחינות, ראשית הוא  נותן במה לנשים, בתחום בו הקול ששומעים הוא לרוב הקול הגברי ובנוסף, יש לו מסר של העצמה נשית כי ארבעתנו
עלינו לבמה אחרי שעברנו את גיל 50. המסר שאנחנו רוצות להעביר הוא שחלומות אפשר להגשים בכל גיל, גם אם עברתם את גיל 50, כי אין תאריך תפוגה ותמיד אפשר לממש ולהגשים אותם.