הלב הפועם בדירתה היפה של הסופרת שרית ישי-לוי בתל אביב הוא חדר העבודה. הוא ניצב במרכז הבית, פתוח ברובו ומחופה בקירות שבנישות שלהם ניצבים ספרים ישראליים ומתורגמים, ספרי פרוזה, עיון ואמנות, וגם הפרסים שקיבלה עבור ספר הביכורים שלה, "מלכת היופי של ירושלים" (מודן). 

במרכז חדר העבודה ניצב שולחן עץ ענק שעליו ישי-לוי מחוללת את הקסם. בפעם שבעברה זה נגמר בכמעט במאתיים אלף עותקים שנמכרו מספרה "מלכת היופי של ירושלים". לאחרונה יצא לאור ספרה החדש, "אישה מעבר לים", גם הוא בהוצאת מודן. רק התפרסם וכבר השתלב ברשימת רבי-המכר, והיד עוד נטויה.

"אני כותבת בהתקפים, לא בכל יום. אני לא יכולה לכתוב בכל יום, כי אני אישה עובדת. אני לא יכולה להרשות לעצמי לקום בשמונה בבוקר, לעבור ישר לשולחן הכתיבה ולכתוב עד חמש אחר הצוהריים. בכל פעם שבה אני רוצה להתקדם אני זקוקה לקפיצת מדרגה, אני לוקחת חופשה לעשרה ימים בבית מלון או בחו"ל, וכותבת יום ולילה".

את לא זקוקה למוזה?
"מה זה מוזה? אני לא במקומות האלה. אני כותבת, בלי מילים גדולות. אני צריכה שקט ולהיות לבד, אף שיצא לי לכתוב עם אנשים על יאכטה ביוון בים האגאי, כשנסעתי עם חברים. כתבתי בפוזיטנו חלקים מאוד גדולים של 'אישה מעבר לים'. סוף הספר נכתב שם במלון מהמם על הים. אני צריכה להתרחק מהסביבה המוכרת והרגילה שלי.
אני לא אוהבת לכתוב בבתי קפה או ב-We Work. ניסיתי, וזה לא עובד לי". 

לא אוהבת את ברלין
כל המודאגים, שהספיקו לקרוא את השניים הראשונים ורוצים עוד, יכולים להירגע. ישי-לוי כבר כותבת את הספר הבא. 

היא התחילה לכתוב את "אישה מעבר לים" בברלין לפני שש שנים. בספטמבר 2013 יצא לאור ספרה "מלכת היופי של ירושלים". חודשיים אחרי כן נסעה עם בתה, מיה, לברלין, לחגוג את יום הולדתה. "ישבנו שם בבית קפה בשרלוטנבורג, ובית הקפה היפה נתן לי השראה לתחילת הסיפור. הוצאתי מחברת והתחלתי לכתוב. ופתאום הבנתי שבניגוד לרוב האנשים אני לא מכירה ולא אוהבת את ברלין. אני לא מכירה שמות של רחובות ושמות של מקומות. ישבנו בבית הקפה כמה שעות וכתבנו. מיה כתבה את ענייניה ואני כתבתי את הספר".

איך נרקם הרעיון לספר?
"אף פעם לא נרקם רעיון בראשי. אני זורמת עם מה שקורה, לאן שהדמויות מובילות אותי. אני לא מחליטה מראש מה יקרה ואיך יקרה. אין לי אף פעם התחלה, אמצע וסוף".

"אישה מעבר לים" הוא ספר מורכב, וישי-לוי הייתה צריכה לתפור את העלילה, לשזור אותה, ולהעביר אותה ממקום למקום. במרכז הספר עומדות שלוש דמויות נשיות, אליה, לילי ורייצ'ל, וקיים חוט המקשר ביניהן.

אליה, הצעירה מבין השלוש, היא אישה מאוד חלשה.
"אנחנו מכירים אותה בתחילת הספר כאישה חלשה, מרצה, שרוצה למות אחרי שהגבר שלה שובר אותה לרסיסים. אחר כך היא מתפתחת לאישה בלתי רגילה. היא נפלה לתוך כישוף של גבר שניצל את החולשות שלה. היא הייתה תמימה כשפגשה אותו, למדה ספרות באוניברסיטה והעריצה סופרים. היא חשבה שהוא גאון והייתה מוכנה לעשות בשבילו הכול, כדי להיות המוזה שלו. הוא הרס אותה". 

היא מעט מוגזמת.
"הכרתי נשים כאלה והכרתי גם גברים כאלה, אבל הקצנתי אותם כי זאת ספרות. כל הדמויות בספר שלי מתפתחות ומשתנות. הן מתחילות במקום צר ואז הופכות לרחבות ולגדולות. גם האב, שאול, הוא גבר נהדר, הוא מחזיק על כתפיו את הבית המשוגע הזה, ובתחילת הספר הוא נראה נעבעך. לא רואים את הגדולה שלו".

הספר נפתח בשנת 1973 בבית קפה בפריז, ברובע הלטיני, שם בעלה של אליה נפרד ממנה. "אני מכירה את פריז כמו את תל אביב. מכירה בעיקר את האזור של הרובע הלטיני. הגעתי לשם לראשונה ב-1972. בן זוגה של בתי מיה הוא חצי צרפתי, ולאימא שלו יש דירה ברו דה רן. כשהנכד שלי לאו, נולד, חייתי שם חודש רצוף אחרי הרבה שנים שלא הייתי רצוף בפריז. חיכיתי שלאו ייוולד. מיה הייתה בהיריון בחודש התשיעי, אוגוסט, פריז, לא יכולה לזוז, ואני כל היום הסתובבתי ברחובות". 

למה את עוסקת כל כך הרבה ביחסי אימהות-בנות?
"אני חושבת שבגלל שזה הדבר הכי משמעותי בחיים של כל אישה - יחסיה עם אימא שלה ויחסיה עם בתה. זה אף פעם לא פשוט. אם אלה יחסים הדוקים הם הדוקים מדי, ואם הם מרוחקים הם מרוחקים מדי. זה קשר סבוך ומשנה חיים ואנחנו מושפעים ממנו. אז זה מעניין אותי.
מעניין אותי גם הקשר הקדמוני שיש בגורל של סבתותינו, שמשפיע על חיינו וישפיע על חיי בנותינו ועל חיי בנותיהן.
אני רואה איך החיים של סבתא שלי משפיעים עליי עד היום ובהחלט משפיעים על הבת שלי. אני לא יודעת אם אוכל אי-פעם להתנתק מהנושא הזה".

את כותבת על אנשים אמיתיים?
"אני חושבת שכל מי שכותב עושה זאת מתוך עצמו. אבל אף פעם לא הכרתי אישה כמו לילי או אישה כמו אליה או אישה כמו רייצ'ל. את שמה בתוך הדמויות שלך משפטים ממך וכמובן מהזיכרונות שלך. גם המקומות שהיית בהם מוצאים עצמם בתוך הספר, אבל לא במדויק. מה שקרה בספר לא קרה לי, אבל אני כותבת מתוך החיים, תוך שימוש בהרבה דמיון. אולי רק ז'ול ורן כתב מתוך הדמיון שלו בלבד. 

"ב'מלכת היופי של ירושלים' הייתי בהלם ממשפטים ששמתי בפיות הדמויות שלי. אחת הדמויות אמרה שאילו הילדה לא הייתה נולדת לה החיים שלה היו יותר קלים. אני בחיים לא הייתי אומרת את זה על ילד שלי, אבל הורים באו ואמרו לי שכתבתי את מה שהרגישו".

ישי לוי מבצעת תחקירי עומק לפני שהיא כותבת את ספריה. "אני מאוד אוהבת תחקירים. 'מלכת היופי של ירושלים' הוא ספר היסטורי ומשולבת בו ההיסטוריה של ירושלים, היסטוריה ויזואלית. ב'אישה מעבר לים' אני מתארת את טיילת תל אביב כפי שנראתה בשנות ה-30, קפה כסית וחוף שרתון, שהוא חוף 'מציצים', כפי שהיו בשנות ה-70. אני אוהבת לדייק מקומות, ולכתוב מה יש ברחוב דיזנגוף, אילו חנויות היו ואיזו מוזיקה שמעו אז".

אוצרות בגליל המערבי
שרית ישי-לוי נולדה בירושלים בתש"ח, יחד עם המדינה, מתגוררת בתל אביב, הייתה נשואה למפיק הסרטים מיכה שרפשטיין ולעיתונאי גדעון לוי, והיא אם לשלושה ילדים - מיה, דן ואורי. יש לה שני נכדים, לאו בן 4 ואנה בת שנה. לפני לידתו של לאו הקדישה לו ספר ילדים "עכברוני מקרוני ובוני הפוני" (הוצאת מודן). 

"זה סיפור שאני מספרת לילדים שלי, אבל כשלאו נולד החלטתי להקדיש לו את הספר שלי. כתיבה לילדים הייתה ניסיון שאני לא יודעת אם אחזור עליו".

איזו מין סבתא את?
"אני מתה עליהם, אבל אני לא יודעת להגיד אם אני סבתא טובה. אני אוהבת אותם אהבת נפש ומשתדלת לראות אותם ככל שאני יכולה. לא יכולה לומר לך שהנכדים הם כל עולמי, כי יש לי עוד עולמות, אבל הם גורמים לי אושר רב, ואני רואה אותם שלוש פעמים בשבוע. יש דבר חדש עם הנכד שלי - בכל שבת הוא מבלה איתי את כל השבת. הוא אוהב אופרה, יכול לשיר לך את 'חליל הקסם', אוהב ספרים. וגם הקטנה; היא זוחלת אליי עם ספר, שאקריא לה. אני חושבת שאני סבתא בסדר גמור, אבל לא ישר מדברת על הנכדים ומוציאה תמונות כשנפגשת עם חברות".

במסגרת הדיי-גו'ב שלה היא מנהלת התוכן של האתגר הפילנתרופי "אוצרות הגליל" שאותו הקימה, ייסדה ועומדת בראשו רעיה שטראוס-בן דרור, הפילנתרופית היזמית החברתית ואשת העסקים. 

"זה מיזם תיירותי ומטרתו לסייע בפיתוח תיירות בגליל המערבי, ערש הולדתה של שטראוס-בן דרור. זו עבודה שסחפה אותי אליה. עשיתי אותה בתחילה פרו-בונו, ונסחפתי ברעיון הציוני והמדהים של תרומה לקהילה. מכיוון שזה מעסיק אותי הרבה מאוד שעות נשארתי בשכר, ועם כל הקריירה העיתונאית המפוארת שלי, זה אחד הדברים המדהימים שעשיתי בחיי. מי שמתעסק בפילנתרופיה הוא אדם אדיר".

איך אתם מקדמים את האזור?
"יש צוות שבראשו עומדת הנכדה של רעיה, נועה אייל, ובשביל אתר האינטרנט שלנו אנחנו ממיינים את עסקי התיירות הטובים ביותר לפי קריטריונים מחמירים ועוזרים להם מבחינת שיווק ותוכן. החברים במיזם לא משלמים פרוטה, הכול פילנתרופי. אנחנו עושים את כל העבודה. כל שדורשים מהם זה להיות מצוינים בתחומם כי כל מה שכולנו מבקשים זה שאנשים ימשיכו להגיע לגליל המערבי".

כל אחד יכול ליצור משהו
"מלכת היופי של ירושלים" - ספר הביכורים שלה שנמכר כאמור, במאתיים אלף עותקים, תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה עולמית - הוא חלום שהתגשם. "כתבתי אותו בגיל שבו אנשים מפסיקים לחלום. הם אורזים את החלומות שלהם ושמים אותם במגרה של השולחן. הם אומרים, 'אם לא הצלחתי עד עכשיו אז אין מה לחלום'. אני חושבת שאין גיל להגשים חלום. אם יש חלום אני מאמינה שכדאי וצריך לצאת ולהגשים אותו. חלומות נועדו להתגשם. אם אני הצלחתי כל אחד יכול להצליח".

באמת? את לא חושבת שיש בך משהו מיוחד?
"יש בי משהו מיוחד, אבל בכל אחד יש משהו מיוחד. אנשים ניגשים ואומרים לי, 'אני רוצה לכתוב ספר'. לכל אחד יש סיפור מעניין, היסטוריה משפחתית מעניינת. לא לכל אדם יש כישרון כתיבה - אז שיצייר, שיקים מפעל, או סטארט-אפ. יש לי כישרון כתיבה ובעיקר יש לי כישרון לספר סיפור בצורה מעניינת. אני מודה. אחרי הספר השני ואחרי התגובות שאני מקבלת עליו, אני יכולה להגיד, כן!".

לא צפית את ההצלחה של "מלכת היופי של ירושלים".
"לא. אף אחד לא יכול לצפות לכזאת הצלחה. יש לי ספר פלטינה וספר זהב, שקיבלתי שלושה חודשים מהיום שהספר יצא לאור. זו הצלחה מטורפת. זו הייתה תקופה של טירוף. פתאום הפכתי גם למבוקשת בהרצאות, כתבות בעיתונים, ברדיו, בטלוויזיה, קיבלתי מכתבי קוראים. היה נדמה לי שכל מי שאני מכירה קרא את הספר. ההצלחה הזאת יכולה לבלבל בגיל צעיר, ואני שמחה שהיא קרתה לי כשהייתי במיטב שנותיי ורגליי נטועות עמוק בקרקע, ואני יודעת מה חשוב ומה לא חשוב. נכון שהצלחה זה מדהים, הצלחה היא בונוס ענק, במיוחד שזה חלום שלך שהתגשם - אבל יש דברים יותר חשובים מהצלחה".

מה?
"החיים עצמם". 

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".