האלבום הגיע לאחר הפסקה ארוכה של שש שנים (בין שני האלבומים הראשונים היתה הפסקה של ארבע שנים). וגם המפיק שהביא אותה לגדולות – רן שם טוב, שעלה בעצמו בעקבות זאת לגדולה עם איזבו, עזב אותה לטובת צמד אמנים לא מוכר.
האלבום יצא בחברת תקליטים עצמאית, "פונוקול" ללא ההילה היחצנית של "מייג'ור" הפותחת אוטומטית דלתות (הד ארצי). האלבום הופק באופן עצמאי וחברת התקליטים שלקחה אותה תחת חסותה מפיצה את האלבום כמעט בלי התערבות בהחלטות האמנותיות של דקלה – דבר שבפני עצמו נחשב כמעט ל"עבירה" בעולם המוסיקה המסחרית.
לכן, לא מפתיע שהסינגל הראשון שהופיע מהאלבום ספג התעלמות אדירה. רק קרן פלס, ככותבת, היתה צריכה להישלף כשפן מהכובע כדי שיהיה ניתן להשיק את האלבום בבטחה.
כבר ב"אהבה מוסיקה", אלבום הבכורה של דקלה שיצא לפני כעשור ב-2000, היא אימצה את סגנון השירה הבכייני בהשפעת המוסיקה הערבית ונתן לה תדמית של אום-כולתום.
אז המבקרים העניקו לה את התואר המחייב "גדולה מהחיים" ולעולם היא תהיה לכודה בדמות הצבעונית, הדרמטית, חסרת היכולת לגוון בטכניקות ובתכנים.
בארלוזרוב 38 דקלה שונה – מכונסת מעט, מדקלמת, שרה ולא מתבכיינת. יש לה אולי פאתוס של דיווה אבל הרבה פחות אום כולתום והרבה יותר אדית פיאף. ההשפעות באלבום עדיין מזרחיות, אבל התכנים בו הולכים לכיוון הפוך לגמרי; שובב, קברטי. החלק הערבי מצטמצם ולכן ברור שהציפיות לקבל "אהבה מוסיקה" מס' 2 יתבדו. האם זה אומר שמדובר באכזבה? אני לא חושב.
דקלה מוצאת את זה מחדש במקום אחר, היא מתקדמת ויודעת לעשות את זה טוב גם בצורה שונה.
ארלוזורוב 38, פונוקול 2010
