האומנית ואספנית האומנות אילנה גור עדיין עובדת בגיל 88. כעת היא מעצבת פסלים ומנורות למסעדה של דונה קארן בניו יורק. "כל חיי אני רצה 24 שעות ביממה ועובדת. אם לא בגדים אז תכשיטים, אם לא תכשיטים אז קרמיקות, אם לא קרמיקות – רהיטים. כשיש לי רעיון בראש, אני חייבת מייד להתחיל לעבוד ולראות אותו גמור" | מאיה גז
לפני חודשיים, עת הייתה בביתה בניו יורק, הג'יפ של אילנה גור נגנב. מדובר ברכב נדיר, ראשון מסוגו בישראל. מנהלת "מוזיאון אילנה גור" הגישה תלונה במשטרה, שאיתרה את הג'יפ בקלנסווה בשעה ארבע לפנות בוקר. מאז, אמרה המשטרה, אבדו עקבותיו.
גור הרימה טלפון לחברים שלה, שאותם היא מכירה מיפו, שם היא מתגוררת כשהיא בארץ, וסיפרה להם על הגנבה. החברים שאלו מתי היא חוזרת לארץ והבטיחו שהג'יפ ימתין לה בחניה. כשחזרה גור מניו יורק, הג'יפ חיכה לה בפתח הבית, רחוץ ונקי.
הסיפור הזה מבהיר באיזה נונשלאנט מקסים מתנהלת אילנה גור בעולם. היא מתגוררת בדירה קטנה בתוך המוזיאון שלה, שנקרא על שמה. קירות הדירה מרוצפים בצילומים שלה עם שועי עולם, בהם ביל קלינטון, רבין ושמיר ביחד ("הדבר היחידי שהם הסכימו עליו היה שולחן שהכנתי לבית ראש הממשלה"), שמעון פרס, איסי מיאקי, המעצב היפאני, סוניה ריקייל, מעצבת האופנה הצרפתייה, רוברט דה נירו הצעיר, חברתה הטובה דונה קארן, שמקימה עתה רשת מסעדות וגור מכינה לה פסלים ומנורות, ועוד מאות אנשים מוכרים יותר או פחות שאותם פגשה ואיתם עבדה והתחברה.
בחצר המוזיאון מתגוררים חתולים מפונקים ותרנגול אחד שמצא את דרכו למקום. גור היא בכלל טיפוס של כלבים. "אני אוהבת כלבים בצורה שלא תיאמן, תומכת ב'תנו לחיות לחיות'. היו לי שלושה בוקסרים ואהבתי אותם אהבת נפש. הם טסו איתי בין הבית שלי ביפו לבית שלי בניו יורק".
למרות שיש לה מוניטין מפואר בעולם האומנות, היא מעולם לא החשיבה עצמה אומנית. "גם היום אני לא מתייחסת אל עצמי כאומנית, אבל זה כבר טבוע בי".
ilana goor
דירה בתוך מוזיאון
איך הגעת להקים מוזיאון?
"לא התכוונתי להקים אותו. היה לי חבר, הוראס ריכטר, שהייתה לו הגלריה היפה בארץ. הוא נפטר לפני שמונה שנים. הוא היה אמריקאי בעל אמצעים שהגיע לארץ בשנת 1968 והתעסק משנות ה-70 עם האומנים החשובים ביותר בארץ. הייתה לו גלריה בקצה הרחוב בסמטת מזל דגים. טיפוס מהסרטים, כולו נתינה. הוא הגיע לארץ ולא היה לו טלפון. לי הייתה דירה קטנטונת לביקורים בארץ. אמרו ללני בעלי שזה מקום לאומנים בזמן שעדיין לא ידעתי שאני אומנית. הוראס לא ידע מילה עברית וכל הזמן דחו אותו. בוקר אחד נפגשנו למטה והוא שאל אם יש לי טלפון. אמרתי כן. שאל אם יכול להשתמש ואמרתי כן. הוא ישב כל היום על הטלפון שלי, כנראה מאוד סבל ולא היה איש עם מרפקים. מאוד נחמד. התיידדנו. הוא אמר שיש תערוכה שאני צריכה לראות בעיר באזל. לא נסעתי לתערוכות, אבל התחלתי לנסוע איתו והוא התחיל להסביר לי. אני לא תלמידת בית ספר, אבל אני אדם של כישרון וטעם, וידעתי מבפנים מה לקנות. מה שיכולתי לקנות ולהרשות לעצמי, קניתי. עניין אותי לאהוב את הדברים שאני חיה איתם, והוראס עודד אותי.
"הוא היה הומו והיה לנו קשר שאני לא מאמינה שיש קשר כזה. הוא אהב את הכישרון שלי, אהב לנסוע איתי. הוא לא היה נודניק, אני לא הייתי נודניקית, והיחסים בינינו היו בלתי רגילים. הוא שכר דירה בבניין שאנחנו יושבות בו. כשבא לניו יורק, בא אליי ולקח אותי לתערוכות, והילדים שלי מאוד אהבו אותו. יום אחד בשנת 1980 התקשר ואמר שהעלו לו את שכר הדירה, הוא חייב לעזוב ושאני חייבת לקנות את הדירה הזאת. אמרתי לו שאין שום סיכוי שאקנה את הדירה כי הבית, הילדים והבעל שלי בניו יורק, ואני רק באה לארץ לביקורים. אמרתי ללני, אולי נקנה את הדירה של הוראס? אחרי תקופה לני הסכים לקנות, אבל קניתי רק את המרפסת מול הים. הכל היה הרוס. נזילות, חורבה, לא הייתה אפילו תקרה".
עם השנים רכש לני עוד ועוד חלקים בבניין, והזוג שיפץ אותו תוך שימור הצביון המקורי שלו. במקביל, גור התפתחה מבחינה אומנותית, הייתה לה תערוכה במוזיאון ישראל, תערוכה במוזיאון תל אביב והיא הפכה לשם דבר. "אף פעם לא הייתי שייכת לקליקת האומנים בארץ. אני עובדת בשביל עצמי, ואם אהבתי משהו, קניתי אותו ובזה נגמר העסק. אני לא חושבת שאומנים התייחסו אליי כאומנית אלא כאדם עם אפשרויות שיכול לקנות. כשהייתה לי את התערוכה בתל אביב, הבנתי מאוחר יותר שהיו כעסים. מוטי עומר התייחס אליי מאוד ברצינות, וההצעה לתערוכה הגיעה מוועדת המוזיאון. התקשר אליי אספן גדול, יוסי חכמי, ואמר, 'אילנה, פה אחד החליטו שתהיה לך תערוכה במוזיאון תל אביב'. הוראס בא ואמר לי, 'אילנה, את צריכה לפתוח מוזיאון. את אומנית גדולה ואת אספנית, ויש לך צ'אנס לא רק לפנק את עצמך אלא לעזור לאומנים עם חוסר אפשרויות'. הוא אמר, 'תפתחי בית אילנה גור'. שאלתי אותו, 'מה זה בית אילנה גור'? 'טוב, תקראי לזה איך שאת רוצה'.
"האיש הנפלא הזה מת מהתייבשות יום לפני התערוכה הגדולה שלי במוזיאון תל אביב, שזה היה חלום חייו. האיש הזה היה המזל הגדול בחיי. לא אף אחד אחר, הוא בלבד. יפו העתיקה רכשה את מבנה הגלריה שלו והכנתי שלט, 'פה גר הוראס ריכטר שהייתה לו הגלריה מספר אחת במדינה'. יציבו את השלט כשיסיימו לשפץ את המבנה, שהיה הרוס לחלוטין. חלק מהאוסף שלו נמצא אצלי במוזיאון, והוא הסיבה שפתחתי את המוזיאון".
ב"מוזיאון אילנה גור" נמצא אוסף פרטי ומלהיב, הכולל בין יתר הפריטים שני כיסאות של פרנק גרי, שרכש בנה הבכור קני ("הוא כל הזמן קונה לי מתנות"). גור ראתה את התערוכה הראשונה שגרי עשה אי פעם בוויטני בניו יורק. "הכל היה אז רהיטים מקרטון". בכל שבועיים מתקיים על מרפסת המוזיאון, מול הים, ערב ג'אז עם מוזיקה חיה.
אני לא סבתא מטורפת
היא נשואה כבר 67 שנים ללני לווינגרוב, בן 93, אמריקאי, שהכירה כשביקר בארץ. לזוג יש שני בנים, הבכור קני, בן 63, חי בניו יורק. הצעיר, אשלי, בן 53, נולד וגר בלוס אנג'לס, נשוי עם בת אחת.
איזו סבתא את?
"רחוקה מלהיות מטורפת. כשהם פה, הם פה. כשהם לא פה, הם לא פה. אני לא מאלה שמרימה טלפונים, אני לא חיה חיים של אף אחד. אני חיה את החיים של עצמי. אני איתם, אני מאחוריהם, אתן להם את כל עזרה שהם צריכים, אבל הזמן יותר מדי יקר לי".
איזו אימא היית?
"לא היה לי מקצוע, המקצוע התגלגל מעצמו, וכמו שבעלי אמר, לפני שידעתי שאני פסלת, היו לי שתי תערוכות במוזיאונים. הכל בא טבעי. אף פעם לא רצתי אחרי אף אחד, אף פעם לא הצקתי".
מה את הכי אוהבת לעשות?
"אני הכי אוהבת להתחיל משהו וחייבת לראות אותו גמור. אני יכולה להתחיל ארבעה דברים בבת אחת ועובדת על ארבעתם. לרוב אני לוקחת משהו ועושה ממנו משהו אחר ואוהבת את התוצאות לפחות לתקופה".
על מה את עובדת עכשיו?
"אני עושה הזמנת תאורה ופסל במיצג אחד לדונה קארן חברתי, שפתחה מסעדה בניו יורק. מאחר שעכשיו עושים עליי סרט, אנחנו משתדלים להביא את המצלמות למסגרייה, שם אני עובדת".
איך מתנהלת העבודה?
"יש את החומרים, שאני משתמשת בהם. בזמן העבודה אני לא מציירת, אלא מרכיבה את החומרים. נניח, יש לי אבן עתיקה, אני לוקחת אותה, וסביבה בונה את הפסל שמתפקד אחר כך גם בתור גוף תאורה".
Ilana Goor_Photo Credit_Dafna Bossik
חגורה בבלומינגדיילס
היא הבינה שהיא מסוגלת למכור את עבודותיה אחרי שבשנת 1984 בעלה הסתובב בשבת בבלומיגדיילס עם חגורה שהכינה לעצמה ולחברים. "עליתי כרגיל למעלה, לנעליים. היה לי טירוף אדיר לנעליים. בעלי המשיך להסתובב ועצר אותו בחור צעיר ושאל, 'סליחה, מאיפה החגורה?' בעלי ענה, 'אשתי הכינה', והוא שאל, 'איפה אשתך?' בעלי ענה, 'בנעליים'. מדדתי נעליים חמש מידות קטנות משלי כי אני אוהבת כף רגל קטנה, והם באו אליי. זה היה הקניין של בלומינגדיילס. הוא שאל אותי כמה זמן ייקח לי לעצב חמישה דגמים של אבזמים. שאלתי כמה זמן אתה צריך, כי תמיד עבדתי בארץ. הוא ביקש תוך עשרה ימים. לחצנו יד. בעלי בירר איפה אפשר לייצר ואמרו לו בטייוואן. למחרת נסענו לטייוואן, ראינו קניינים ועסקנים גרמנים בארוחת בוקר. לני שאל אותם מי ומה וקיבל מידע. אחרי שבוע היו לי אבזמים וחגורות ביד. נפגשנו עם אותו בחור שמאוד התרגש ואמר, 'אני אעזוב את בלומינגדיילס ונקים חברה'. מאחר שבעלי הוא איש עסקים, הוא אמר לי, 'מה אני צריך אותו? אקים חברה בלעדיו'. וכך עשה. זה הגיע למצב שבו לא הייתה חנות בארצות הברית שבה לא הייתה החגורה הזאת. הטיסו אותי בעולם כמו כוכבת-על. יום אחד פנתה אליי מנהלת שנקר. ראתה את החגורות ושאלה מתי אגיע לארץ לדבר עם התלמידים. מלמדים אותם ליצור, אבל לא מלמדים איך למכור. כאילו אני יודעת למכור. הכל היה מאלוהים".
עסקיו של לני, בעלה, החלו בשנות ה-70 כשהכניס את מכונות הפופקורן לבתי הקולנוע בארצות הברית. בשנות ה-80 הוא החדיר את האלכוהול לתיאטראות. הם כמעט 70 שנה ביחד, וניכר שהוא מאוהב באשתו ומביט בה בעיניים כלות.
Ilana goors early sculptures, LA, 1970s
הפתעה בלתי נתפסת
כמה ימים לפני 7 באוקטובר הוזמן הזוג לאספן של גור בטורקיה. אדם אמיד, שעשה אירוע לכבודה. "חזרנו ביום שישי, ולמחרת התחילה המלחמה. נשארתי פה שבעה חודשים. בעלי אחרי שבועיים עזב לעשות עסקים בניו יורק כי זה מה שמממן את המוזיאון, אבל אני נשארתי. עצוב לי בחיים כרגע. מה שקרה פה עצוב מאוד, כי זה לא היה צריך לקרות. זאת הייתה הפתעה, שעד היום אני לא יכולה להבין. כמה נהרגו ולא הגיע להם, כאלה שלא נגעו טיפה בחיים. נסעתי לכל המקומות האלה כשהכל היה טרי, היה דם על הקירות, ואת לא יכולה להתעלם מזה. הטלוויזיה, אפילו כשאני לא בחדר, דולקת 24 שעות. בבית שלי בניו יורק הטלוויזיה הישראלית פתוחה כל הזמן, ואני כל פעם מחדש בשוק. לא יכולה להבין איך מדינה שיש לה כל כך הרבה מוח, שנתנה כל כך הרבה לעולם, לא מסוגלת לנהל את עצמה. אני לא מסוגלת ולא מצליחה להשתחרר מזה. זה פשוט איום ונורא".
איך החיים שלך השתנו?
"החיים שלי לא השתנו. לפני שבוע מלאו לי 88 ואני עדיין עובדת. כל חיי אני רצה 24 שעות ביממה ועובדת. אם לא בגדים אז תכשיטים, אם לא תכשיטים אז קרמיקות, אם לא קרמיקות – רהיטים. אני אדם שלא זקוק לאנשים. אני תמיד עסוקה. כשיש לי רעיון בראש אני חייבת, חייבת מייד להתחיל לעבוד ולראות אותו גמור. כשאני מתחילה משהו, אני לא יודעת מה יהיה. הדבר מושך אותי ונבנה לפי עצמו. אני גם לא אדם שמודד. יש לי רעיון ואני מתחילה, והרעיון מוביל אותי הלאה".
הייתי פרא אדם
היא דיסלקטית ולא סיימה את בית הספר. "תמיד הרגשתי אחרת. ראיתי תמיד מיליון דברים שאף אחד אחר לא רואה. אף פעם לא הייתי בתנועת נוער, זה לא עניין אותי. לא אהבתי קבוצות כי אהבתי להיות לבד. לא הלכתי לחברים הביתה, ילדים באו אליי להיות איתי, להסתכל עליי. הייתי כנראה יצור. עשיתי דברים, שיניתי דברים. ההורים שלי לא דאגו. היו לי הורים כמוני שנתנו לי לחיות. מה שרציתי – קיבלתי. זה מעניין כי אחי הבכור דני גור, מנתח הלב המנוח, היה יפה ומוכשר, גם מוזיקאי, גם ידע לצייר. אני הייתי פרא אדם והייתי המועדפת. ההורים אהבו אותי יותר מאשר אותו והוא סבל כל חייו. לפני מותו הוא אמר, 'חבל שאימא לא ראתה לאן הגעתי'. הוא היה מספר אחת. הרופא הכי מבוקש בארץ. אנשים פנו אליי לסדר תור אצלו".
אהבת אותו.
"מאוד. גדלנו יחד. אימא שלי הייתה עסוקה בבית חולים, אבא שלי תמיד היה בנסיעות, נסע ללמוד בג'ון הופקינס בבולטימור בארצות הברית והתמחה בהידראוליקה. סיים שם והפך להיות פרופסור. הוא היה יפה וצעיר מאימא בעשר שנים. כשאבא היה בצבא הבריטי הוא למד הנדסה והפך למהנדס. אימא שלי סיימה ללמוד רפואה בשווייץ ועבדה בארץ בבית חולים בטבריה. עברנו לחיפה כי היא לא יכלה לסבול את החום בטבריה. היא הייתה ידידה קרובה של ד"ר בתר, בעל בית חולים בתר, ולכן התחילה לעבוד שם. היא חלתה בסרטן ונסעה לטיפולים בשווייץ. היא נפטרה כשהייתי בת 12. אחי ואני נשארנו לבד בקבוצת כנרת. יש לי חלקת אדמה לצד קבר רחל".
מה עם לני?
"גם לו יש שם מקום".
מתי הרגשת שהחיים שלך יפים?
"כשהתחלתי להיות עצמאית והתחלתי להרוויח. עד שלא הרווחתי היה קשה כי תמיד רציתי להיות אדם עצמאי שלא הולך לבעלי ומבקש חמישה שקלים. לא היה לי מקצוע, היה לי תינוק בבית. הייתה לי שיחה עם אימא שלי והיא אמרה לי, אדם צריך להיות עצמאי ולשם כך את צריכה מקצוע. ברגע שאת מקבלת משהו ממישהו, את הופכת להיות חייבת".
אין לך בעיה לומר את גילך.
"לא".
נדיר לאישה.
"מה אומר? יותר טוב להיראות בת 88? אני כל הזמן רצה. אני שונאת אנשים שיושבים בבתי קפה ולא מבינים עד כמה הזמן יקר, עובר מהר כל כך. אני לא מאמינה שאני בגיל הזה. אני קמה בבוקר ובודקת שהכל פועל ואז מבינה את הגיל, כי פעם לא הייתי בודקת".
את מאוד עסוקה בחיים. את חושבת לפעמים על המוות?
"ממש לא. כשזה יגיע, זה יגיע. גבריאלה, מנהלת המוזיאון והמנהלת האישית שלי, מאוד דואגת לי. היא דואגת שאקבל את כל הזריקות בזמן, ואם יש בדיקה או שאני צריכה לראות רופא, היא תדאג לזה, תקבע את הפגישה בזמן. היא לא רק מטפלת במוזיאון, אלא גם מטפלת אישית שלי".
Ilana goor early sculptures, LA, 1970s
