ד"ר יום טוב סמיה, אלוף במיל' ואיש עסקים, עוסק בספרו החדש, "אחדות או למות", בסוגיות הרות גורל שעומדות לפתחה של מדינת ישראל – דמוקרטיה ליברלית או מדינת הלכה, המנהיגות כפצצה מתקתקת והשנאה שעלולה להוביל למלחמת אזרחים – ופורש את החזון הערכי שלו ואת הדרך לאחדות. בריאיון הוא מדבר על פרישתו מהצבא, על 7 באוקטובר ועל עמדותיו הפוליטיות: "אני אדם שלא יכול להיות קיים במדינה הזאת, כי לא יכול להיות שאתה גם נץ לאומי ובאותה עת יונה חברתית" | מאיה גז

ד"ר יום טוב סמיה, אלוף במיל' ואיש עסקים, הקדיש יותר ממחצית שנותיו למדינה. אבל הדבר הזכור לו ביותר הוא 50 הימים שהעביר כתלמיד בקורס מ"כים בגדנ"ע בצריפין, שהתקיים בחופש הגדול של כיתה ט'. "כילד, זה היה יותר קשה מטירונות בצנחנים. זה ילד בן 15 שיוצא הביתה פעם אחת ב-50 ימים, והיו שם מפקדים שהתעללו בנו ברמות מטורפות. לא היה קל. זה היה ב-1969. תחשבי, ילד שלא רואה בית, מפקדים מהגדנ"ע שהם לא לתפארת מדינת ישראל, והכי חשוב זה אובדן ההכנסה, כי בחופש הגדול תמיד עבדתי בבניין והרווחתי הרבה מאוד כסף. זה כסף שעזר לבית, והיה דמי הכיס שלי. מדובר מבחינתי בכאב לא פשוט. זאת צלקת שנשארה לי יותר מ-50 שנה".

למה עשית את זה?

"כי רציתי להיות מפקד בצבא. בגיל 14 ברחתי מהפנימייה הצבאית בריאלי בחיפה אחרי שבועיים. ברחתי ללמוד נגרות כי אני אוהב עבודות עץ. אני עוסק בכך עד היום. במעמד הבריחה הבטחתי לאימא שלי שאהיה מפקד גדול בצבא ודוקטור. היא שאלה, איך רופא ומפקד גדול? אמרתי לה, לא יודע. עמדתי בשתי ההבטחות. היא ראתה אותי תת-אלוף, ולצערי לא ראתה אותי אלוף, ולא ראתה אותי דוקטור".

סמיה שירת בצבא בתפקידי מפתח. בין השאר היה מפקד חטיבת הצנחנים וחטיבת גבעתי, מפקד אוגדת עזה, מפקד עוצבת הגליל ומפקד פיקוד הדרום. הוא נפצע מפגז של 160 מ"מ שהתפוצץ בכניסה לעמדת התצפית במוצב במובלעת הסורית ברמת הגולן במהלך מלחמת ההתשה, באפריל 1974. עד היום הוא נושא רסיס ברגלו, אוזן עם טינטונים ואובדן שמיעה וכאבים בגב מרסיס שפגע בעמוד השדרה התחתון. ובכל זאת, עזב את הצבא בשיא הקריירה כשהיה לו סיכוי סביר להיות רמטכ"ל.

"כשהחלטתי לפרוש מהשירות, אמרתי לאהוד ברק שלצערי הרב הצבא שאני רואה בשלהי שנת 2000 הוא לא הצבא שאליו התגייסתי, ואני צופה שחורות בעתיד. לצערי הרב, צדקתי".

יכולת להישאר ולשנות את זה.

"אני קורא את עצמי לסדר בשאלה הזאת בספרי הקודם. זאת שאלה שדפקה לי בראש הרבה, ונשארה איתי הרבה. גם בספרי החדש אני עוסק בשאלה הזאת".

ערימה של כשלים

הספר החדש, "אחדות או למות", קינן במוחו לאורך שנים, והוא פרי עבודה ארוכה של חשיבה, עשייה והפקת לקחים. הוא החליט לכתוב אותו בשנת 2015, כשנולד נכדו הראשון. שאלת היסוד שאיתה התמודד הייתה, האם על העם היהודי להמשיך להעדיף את יישוב הארץ, או לבחור בחיים על פני תבל בסגנון היהודי הנודד. שאלות נוספות שהעלה: אם נשארים בארץ, האם יש לכונן בית שלישי על בסיס מדינה יהודית דמוקרטית ליברלית, מדינת כל אזרחיה, או מדינת הלכה מלוכנית ומשיחית? סמיה עוסק בספר במנהיגות הישראלית כפצצה מתקתקת ובהיבריס שלה, ובסיבות שהביאו לחורבן בית שני. כמו כן הוא מעלה את נושאי הפערים בחברה, את השנאה של האויבים מבחוץ כלפינו, את השנאה שבתוכנו שעלולה לגרום למלחמת אזרחים, וגם את החזון הערכי שלו ואת הדרך לאחדות.

בוא נדבר על הפיל שבחדר, 7 באוקטובר. אתה מכיר היטב את הגזרה הזאת כמפקד אוגדת עזה ומפקד פיקוד הדרום לשעבר. נדמה שהספר נכתב בעקבות האירועים, אבל הוא נכתב הרבה לפני.

"הספר נכתב הרבה לפני, ובפתיחה כתבתי תצהיר שהספר היה כתוב לפני ינואר 2023 והרבה לפני 7 באוקטובר. בסוף הספר הוספתי פרק שנקרא 'אחרית כראשית', שיש בו יותר שאלות מתשובות על 7 באוקטובר. אני מגיע היום להרצאות ומבקש מהקהל בקשה פשוטה: לא לשאול אותי על 7 באוקטובר כי לצערי הרב, ברגע שאני מנסה לחשוב על תשובה אמיתית, אני פשוט נכנס לדיכאון מערימה כל כך גדולה של כשלים בכל הרמות. מהרמה הראשונית, הטקטית והבסיסית, עד רמה של ממשלה כושלת. זה כשל נורא, שהביא אותנו ל-7 באוקטובר. התחולל במהלך יממה וחצי כאוס שלא הגיע לאנשים שהיו יום וחצי בממ"ד, ונגמר בצורה כזאת שלא עשו לנו שלושה צבאות ערב ב-1967 ושני צבאות ערב ב-1973. לא קרה מאז 1948 שיפול יישוב יהודי מעבר לשעה אחת בידי האויב. הכשל מהרמה הטקטית של חיילים בעמדות כוננות עם שחר, עד ממשלה שהובילה לתפיסה עקומה שלכאורה חמאס חזק בעזה ורשות פלסטינית חזקה באיו"ש זה טוב לישראל. שרים בממשלה אמרו את המשפט הזה, לא אני".

אתה ליכודניק, אדוני.

"אני אכן שייך למשפחת הליכוד. אחי ז"ל היה חבר מרכז ליכוד עם דוד לוי ואחותי חברת מרכז ליכוד עד היום, אימי ז"ל הצביעה לבגין, וגם אני הצבעתי לבגין ולשרון. התפקדתי למפלגת עבודה משתי סיבות. הראשונה שגמרתי אומר שבמקום שבו נמצא בנימין נתניהו אני לא דורך, כי אני לא מאמין לאיש בשום דבר מניסיון לאומי ובעקבות שני אירועים אישיים. הסיבה השנייה היא שכשהתפקדתי למפלגת העבודה, הלכתי לציפי ליבני והרצוג שהיו עם 24 מנדטים, והאמנתי שאם אצליח לשכנע אותם לעשות פריימריז פתוחים לראשות המחנה הציוני, והגוש הזה ישמור על הקו הניצי-ימני שלו בתחום הלאומי והקו הציוני בתחום החברתי, נץ פטריוט לאומי ויונה חברתית – נצליח. אני אדם שלא יכול להיות קיים במדינה הזאת, כי לא יכול להיות שאתה גם נץ לאומי ובאותה עת יונה חברתית".

עושים חיים עם סבא

סמיה, בן 70, נולד באמבולנס בסיבוב רעננה בדרך לבית היולדות בכפר סבא. הוא החל את חייו בפרדסיה וגר שם עם משפחתו במעברה. יש לו ארבעה ילדים ושבעה נכדים. "יש האומרים שאני מנסה לפצות על הימים שלא הייתי עם הילדים. את הילדים לא הוצאתי כל יום רביעי מהגן ואת הנכדים כן, לפעמים גם בימים אחרים. עושים חיים עם סבא עד שמונה בערב. אני מחזיר אותם אחרי אמבטיה וארוחת ערב. בחופשות הגדולים, בני תשע ושש, מגיעים גם לישון אצלי, וזה מאז שהם בני חמש. הכינוי שהם נתנו לי זה 'סבבה'. מיקי אם ילדיי ואני ביחסים מאוד טובים. אנחנו חברים ואוכלים עם המשפחה ביחד בכל יום שישי".

עוד לפני הצבא התאהב בספורט. הוא התאמן מגיל 17 בנבחרת נתניה במרוצי שדה למרחקים ארוכים. לימים היה מבין מייסדי ארגון הטריאתלון בישראל, ועשה עם אלוף במיל' דורון אלמוג את הטריאתלון הראשון בארץ באילת ב-1987, שהשתתפו בו 40 ישראלים ועוד 10 רצים מחו"ל. הוא היה בן 55 כשהפסיק לרוץ ועבר להליכה ולרכיבה על אופניים. פעמיים עשה את "טור טראנס אלפ", חצייה של האלפים מגרמניה לאיטליה לאורך 900 קילומטרים בשבעה ימים, ואת חוצה ישראל ממטולה לאילת חמש פעמים. הוא השתתף גם ברכיבת בית השאנטי מתל אביב לשדה בוקר, 180 ק"מ באותו היום כתרומה לילדים בסיכון, ורוכב 150 ק"מ בשבוע בספינינג.

כיום סמיה מנהל ג'נרל אלקטריק ישראל בתחום של טורבינות לייצור חשמל מגז טבעי כבר יותר מחמש שנים ויו"ר אפולו פאוור, חברה שמייצרת פאנלים סולאריים גמישים, והיחידה בישראל שיש לה מפעל בארץ, ביקנעם. החברה, הוא מספר, מספקת פאנלים סולאריים בעובי של ברזנט, שרבים מהם ניתן לראות מעל 3,000 כלים כבדים בעזה, כמו טנקים ונגמ"שים.

לקחים מחורבן בית שני

זה הספר השלישי שלך. אתה מרגיש שיציאתו לאור שונה לנוכח האירועים ההיסטוריים שאנחנו חווים?

"הספר הראשון, 'מיחידים ליחידה', היה תמצית עבודת הדוקטורט שלי. הרגשתי אז צורך לשתף סטודנטים וחוקרים בסוציולוגיה, חברה ומדינה. העברתי 850 עמודים ל-250 עמודים, ולהפתעתי הרבה הוא נמכר עד היום בקצב של אחד ליום. התברר לי שחיילים והורים קונים אותו כמתנת גיוס משום שיש שם הרבה על הימים הראשונים של הגיוס. צוערים בבה"ד 1 קוראים אותו, ומפתיע אותי שגם 16 שנים אחרי שראה אור, אני מקבל עליו תמלוגים. הספר השני, 'מנהיגות ברגעים של אמת', הוא אוטוביוגרפיה, ואני מציג את העניין התיאורטי של המנהיגות וחקר המנהיגות והלכידות הקבוצתית וחשיבותה. לקחתי אירועים שהייתי שותף להם או צפיתי בהם וניתחתי אותם בכלי המנהיגות. הספר השלישי, 'אחדות או למות', שונה במהותו כי הוא עוסק במדינת ישראל, ובעיקר בגורלו של הבית השלישי לאור הלקחים שניתן ללמוד מחורבן בית שני, מגלות ישראל והעם היהודי בתקופת בית שני. הוא מנתח את העבר ועוסק בעתיד – איך צריכה להיות מדינת מופת. הספר שלי מציע מתכון או מצע של 13 הערכים שמדינת מופת צריכה לקיים. זה יכול להיות מצע של קואליציית החלומות. כמו שיש נבחרת חלומות, כשמאפשרים לילדים להקים נבחרת כדורגל מכל כוכבי העולם".

מה פשר שמך, יום טוב?

"אני הילד השביעי מבין שמונה אחים, והראשון שנולד במדינת ישראל. תכננו לתת לי שם ציוני ולא שם מהתנ"ך או מההוויה הלובית. כשנולדתי קיבלתי את השם הציוני הרצל, אבל במאהל שהיינו בו במעברה היה ילד בן שלוש ממשפחת קשקש שקראו לו הרצל, ואימא שלו התנגדה בכל תוקף שיהיה עוד הרצל אחד בשכונה. היה יום של מריבה מהבוקר עד ברית המילה שלי. כן הרצל, לא הרצל, בין האימהות ובין האחיות. אבא שלי הגיע מהעבודה בסביבות שתיים. זה היה בחודש יוני, והוא שמע מכות וריב וחרבו דרבו בין האימהות. הוא קרא לשתיהן כמו במשפט שלמה, שמע את העמדות שלהן, ופסק שבנו לא ייכנס לברית אברהם אבינו ביום של מריבה. הוא אמר, 'נקרא לו יום טוב ולא הרצל'. האחיות שלי מאוד כעסו שאבא שלי נכנע כך, אבל הוא היה איש שלום. לימים, כשהייתי בן חמש ועברנו מהמעברה לשיכון, אחותי דינה התחתנה עם יענקל'ה כהן, בן למשפחה שורדת שואה. הוא הגיע כחייל לאבטח במעברה, הם התאהבו והתחתנו ועברו לגור בפרדס חנה. היה בית של חדר וחצי ליענקל'ה ולאימו וחמישה דונם אדמה. לאימא שלו קראו באבע חייק'ה, והיא כמובן דיברה רק יידיש. אחותי פחדה להיות לבד, וביקשה שאחד הבנים יבוא להיות איתה. לקחו את יום טוב הגיבור בן החמש שיבוא לגור איתה. היא חזרה לקרוא לי הרצל, ולמדתי יידיש מבאבע חייק'ה כדי לקבל ארטיק. דיברתי יידיש שוטפת עם חי"ת ועי"ן".