הוא אחד הדעתנים וחסרי המורא באמני ישראל. אין לו שום בעיה להגיד ובאומץ את מה שהוא מאמין בו. לפרוש בנחישות וברהיטות בלתי מצויה את עמדותיו. האמנותיות, החברתיות, הפוליטיות. בעיקר הוא לא חושש מהממסד, אף שבדרך כלל הוא תלוי בו, במישרין או בעקיפין, בגיוס כסף ציבורי ליוזמותיו הבימתיות. עודד קוטלר, בן 86 החודש, ועדיין טעון בחיוניות ובאנרגיות מטורפות, לא רק בהשוואה לבני גילו, אלא גם מול צעירים ממנו מחצית היובל. יוקד בלהט המעורבות והאכפתיות. איש שיחה מקסים.

התכנסנו לרגל מלאכת הבימוי שלו את ההצגה "חשמלית ושמה תשוקה", בהפקת צוותא והתיאטרון הארצי. "מרגע שמלאו לי 75, כמעט בדיוק לפני עשר שנים, החלטתי שזהו. לא רוצה לעשות הרבה. לשחק מעט, לביים מעט, וגם אלה רק אם תהיה הזדמנות", קוטלר מתגלגל עוד בטרם הספקתי לשאול על ההצגה, מאלץ אותי למחוק כמה שאלות מתוכננות. "החלום על תיאטרון נשאר כמובן", הוא מוסיף. "אבל מי אמר שחלומות צריך להגשים? רק אם יהיה משהו מיוחד".

והוא אץ להסביר: "היום, התיאטרון הרפרטוארי פועל להשביע את רצון הקהל. התיאטרונים רוצים רק כסף. מנהלי התיאטרונים הציבוריים לא הצליחו להביס את הממשלה ומדיניות התמיכה שלה בתרבות. שרי התרבות רק הטילו הגבלות על חופש הביטוי, כולל השר החדש, מיקי זוהר, שאינו שונה ממירי רגב. אף אחד מהם לא חולל מהפכה כמו שר התרבות הצרפתי בימי הנשיא פומפידו, שהביא לפריחה ולתנופה אדירה בתרבות הצרפתית בזכות מדיניות תמיכה נאורה. אצלנו? אסור את זה ואסור את זה.

"אף פעם לא נהניתי מהממסד", ממשיך קוטלר. "אצלנו אהבו לתמוך במפעלים, כמו בשנות ה-80, בהקמת המרכז התיאטרוני בנווה צדק או בייסוד הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו. אבל אף פעם לא יצאנו באמת לדרך המלך, לעצמאות ולשגשוג אמנותיים. ואלמלא ידידים, שתרמו והכניסו יד עמוק לכיס, גם את זה לא הייתי עושה. אני לא אוהב לעבוד כמו שנורר. אני יודע איפה אנחנו חיים, אז אני לא עושה הרבה". וזה האיש שיזם והקים, הוביל וניהל גופים כמו "במת השחקנים" בשנות ה-60, התיאטרון העירוני חיפה בשנות ה-70 (ובשנות ה-90), פסטיבל ישראל במחצית השנייה של ה-80, תיאטרון המעבדה בירושלים, אנסמבל תיאטרון הרצליה, ועוד כהנה וכהנה גופים ומוסדות, שלא לדבר על קידום ופיתוח המחזאות הישראלית המקורית, ועל משחק – ובעיקר בימוי – בכל התיאטרונים בישראל.

הרעיון להעלאת "חשמלית ושמה תשוקה", מחזהו הקלאסי של האמריקאי טנסי ויליאמס, היה בכלל של השחקן אביב זמר (ששיחק אצל קוטלר ב"פרוסט/ניקסון" לפני עשור בקאמרי), שביקש לשחק את סטנלי קובלסקי, הגיבור המחוספס והגס (מרלון ברנדו בקולנוע). "מאוד התרשמתי מהנאמנות והחריצות שלו ב'אקטורס סטודיו' שאני מנהל בחיפה", מציין קוטלר, "ואמרתי שאבדוק מה אפשר לעשות".

לדעתו, הסיבה שהפקות קודמות של המחזה בארץ נכשלו ברובן, היא שלא הצליחו להעביר את מה שלא כתוב בו: האווירה של ניו אורלינס, שבה מתרחשת העלילה. "האתגר שלי היה להעביר את הדרומיות שבמחזה אל הבמה. איך? באמצעות מוזיקת ג'ז ובלוז שמאפיינת את לואיזיאנה". הוא קיצר את המחזה משלוש שעות לכמחצית, צמצם לארבע הדמויות המרכזיות, בלאנש דובואה ואחותה סטלה, בעלה סטנלי וחברו מיץ', עיבד לתמונות קצרות והוסיף בפתח כל אחת מהן שירים שהוא עצמו כתב. את המוזיקה הג'זית חיבר אסי מסקין שמנגן לייב עם עוד שני נגנים, ומלווה את שירתה של בלאנש, השחקנית קרן צור, שאותה ביים קוטלר ב"סינית אני מדברת אליך" בבית ליסין, לפני כשני עשורים.

"החזרות היו החלק הכי מרתק בעבודה", מעיד קוטלר. "לא ידענו איך ההצגה תישמע עם מוזיקה, וכבר בהצגה הראשונה נתקבלנו בסטנדינג אוביישן". המוזיקה היא חידוש מרענן, אבל המחמאות הולכות למשחקה המזהיר והמרגש של צור כבלאנש האלכוהוליסטית והנוירוטית, שלוקה בהתמודדות עם המציאות. "בדיעבד, התפקיד של בלאנש היה חלום בעבור קרן", מעיד קוטלר. "כבר בקריאה הראשונה היא הביאה אותנו לדמעות. היא מהשחקנים הטוטאליים שנשרפים על הבמה. יכולת השירה שלה היתה הפתעה בשבילי. היא בפירוש מגלמת את הבלוז והבוז (משקאות אלכוהוליים בסלנג). מי שמשחק כך את בלאנש ראוי לבנות עליו רפרטואר של תיאטרון, לבנות סביבה הצגות".

את המימון לתחילת העבודה השיג קוטלר מהמחלקה לתיאטרון ופרינג' במשרד התרבות. "מצד אחד, לא היה לי תיאטרון. מצד שני, אני לא סובל לעמוד כעני בפתח. נמאס לי. אין לי כוח לזה". עם הכסף הזה הביא את ההצגה לצוותא, שם קיבל בית לחזרות. אחר כך הצטרף התיאטרון הארצי. "ההצגה התאימה כנראה לשדרוג שעשה סמי לוי לתיאטרון למבוגרים. הוא הציע תמיכה כספית ומחלקת שיווק. לא דבר של מה בכך בתקופה של קומדיות ומחזות זמר. מצאתי בהם שותפים לתשוקה ולאהבה שלי לתיאטרון".

מעורר תיאבון?

"זו גיחה בלבד", קוטלר מצנן את ההתלהבות. "אני לא יודע אם מישהו רוצה שאעשה בכלל. יש דור צעיר של במאים, שכטבע האדם נושף בעורפנו. אני כבר שייך לארכיאולוגיה בכלל. מי שרוצה לעבוד איתי, פונה אליי".

בשנים האחרונות הוא מתמקד בכתיבה. הוציא כבר שני ספרים (האוטוביוגרפיה "ימים רבים לא יכסו" בהוצאת עם עובד, 2016; והרומן "הנסיעה: יומן אישי מאת דייב סגל" בפרדס הוצאה לאור, 2019). כותב את השלישי וחושב על הרביעי. "אני כותב הרבה. התחלתי בכך בחיי הנעורים שלי, לפני התיאטרון. כתבתי סיפורים ושלחתי לעיתונים שונים, כמו 'הארץ שלנו'. היום הכתיבה הפכה להיות המרכז של חיי. מקדיש לה כמה שעות מדי יום. אם מצליח לכתוב עמוד ביום, אני קופץ לתקרה. אני אוהב את הכתיבה יותר מתיאטרון".

ב"פרסונות", ספרו השלישי, יהיו סיפורים אישיים על התיידדות עם גדולי הקולנוע העולמי. ברגמן, פליני, אלטמן, מסינה, פאצ'ינו, אוליבייה. "הכתיבה שלי היא חצי אמת, חצי פיקשן. אין מה שנקרא פיקשן טהור. תמיד מציצים מהכתיבה החדרים הפנימיים שלך". הוא כותב גם "כל מיני" שגורלם עדיין לא ברור לו. "אני יודע שזה לא עידן לספרים, אבל הכתיבה היא צורך. בלאו הכי ספרים הם כמו ילדים שחיים לעצמם אחרי ששחררת אותם". בהקשר הכתיבה, הוא מזכיר שלרגל 40 שנה להקמת פסטיבל עכו, לפני כארבע שנים כתב את "הקללה", מחזה בעקבות "אגממנון" של אייסכילוס, "אלקטרה" של סופוקלס ו"איפיגניה באאוליס" של אוריפידס, ועניינו הידרדרות השלטון הדמוקרטי בהנהגתם של מדינאים מושחתים.

ביום העצמאות אשתקד זכה בפרס ישראל לאמנות הבמה.

זה הגדול בהישגיך?

"הפרס הוא הערת שוליים. החשיבות היא לא בפרס אלא באפקט שלו בחיי אמן. פרס מייצג הישגים. הוא יותר הישג של השופטים ואני מכבד אותם. תמיד המשכתי להאמין במלאכת האמנות הזאת, ולא כופפתי את האמנות שלי למידת ההצלחה שלי ברגע זה או אחר. לא פרצתי בריקודי הורה, ולא התעצבתי כשלא. תיאטרון הוא אחת האמנויות הנשגבות בחיי אדם. עומד בנאדם בגודל טבעי. מסיר את המסיכה שלו, את הפשרות שהוא עושה עם החיים, והולך למקומות מסוכנים. עדיף לעשות זאת על הבמה מאשר במציאות. תיאטרון יוצר ריאליות חיים. הוא לא אבסטרקטי. ומתוך זה נוצרת מציאות מדומיינת שהיא אדירה. שהרי לא תמצא בחיים יחסים כמו בין מרתה וג'ורג' ב'מי מפחד מוירג'יניה וולף?'. אבל התרכיז הזה כולל יסודות בסיסיים לטוב ולרע בחיי אדם. אז אם נשארתי בתוך תוכי נאמן לתיאטרון, למרות שאין לי את כל מערכת ההפקה מסביב, זו הסיבה. קיבלתי המון פרסים, ואחרי פרס אמ"ת (המוענק על ידי קרן לעידוד אמנות, מדעים ותרבות בישראל, ומחלק מיליון דולר בין כעשרה זוכים מדי שנה – ע"א), פרס ישראל הוא הגדול מכולם. ואין לי אסירות תודה גדולה יותר".

את הריאיון המלא ניתן לקרוא במגזין החיים הטובים – חודש מאי