רמי זאבי, 59, מצלם בטבע למעלה מ-50 שנה. אלפי תמונות צילם בחייו, רבות מהן באפריקה, אבל רק לאחרונה העז, סוף סוף, לתלות תמונה משלו על קיר בביתו. את הצעד הזה הוא עשה לאחר שמצא דרך להדפסת דימויים מצולמים על חוטים שהוא טווה בעצמו, בשיטה ידנית מקורית, על נול חוטים מיוחד. מכאן נסללה הדרך גם להשתתפותו בתערוכות צילום שהכנסותיהן קודש לארגונים אקולוגיים | הגר רם
רק כאשר הצליח רמי זאבי לפצח את הדרך שבה רצה לראות את תצלומיו מודפסים, הסכים להציג לציבור הרחב את עבודותיו בתערוכות צילומים – תערוכות שכל הכנסותיהן קודש לפרויקטים חברתיים ציבוריים התנדבותיים.
רמי זאבי נשוי לשרית, אב לשלושה, בנו של איש העסקים גד זאבי ואיש עסקים בזכות עצמו, היה ילד קטן, תלמיד כיתה ב', כשעבר עם משפחתו לאפריקה, יבשת שהייתה לו לבית, נטבעה בתוכו והפכה לחלק ממנו.
שם, בארץ הג'ונגלים והסוואנות, בין היערות העצומים, להט המדבריות, הנהרות השוצפים והמרחבים האינסופיים, החל לצלם.
בתחילה כילד, ובהמשך כנער וכאדם בוגר בעל משפחה משלו, במסעותיו המתמשכים ובגיחותיו הקצרות, במפגשים ובהיכרויות אישיות עם בני שבטים נידחים,
עם כפריים ועירוניים, עשירים ועניים, בהיתקלויות מקרוב עם גורילות ולטאות ענק, עם אריות, נמרים, זברות ופילים, בנהרות ובאגמים, מול לווייתנים וסוסי יאור ושלל חיות עצומות וזעירות, מפחידות או ידידותיות – המצלמה הפכה לאיבר מגופו, עין נוספת שרואה הכל, בקבלה, הכלה, הבנה וכישרון. "אני צלם חובב, זה לא המקצוע שלי, אבל המצלמה שלי תמיד איתי", הוא אומר.
ולמרות שהוא מצלם כמעט כל חייו, עברו שנים רבות עד שהיה מוכן לחשוף את עבודותיו לציבור הרחב.
צילום: רמי זאבי
הפעם הראשונה קרתה לפני מספר שנים כאשר נרתם זאבי לפעילות אקטיביסטית למניעת בנייה שתוכננה באתר ''אקו פארק אפולוניה'', שטח הבר שבין הרצליה לקיבוץ שפיים.
כתושב שכונת נוף ים בהרצליה הוא היה מהיוזמים והשותפים הפעילים במאבק לשימור האתר; צילומיו מהאזור הסמוך לביתו, שבו הוא נוהג לשוטט, עיטרו את שלטי החוצות של הקמפיין להצלת האזור, ונמכרו בתערוכה שכל הכנסותיה נתרמו למימון המאבק.
גם השתתפותו בפסטיבל הצילום הבינלאומי, שהתקיים בנובמבר במרכז דניאל לחתירה בתל אביב ("התערוכה השנייה שלי בסך הכל"), נועדה להעברת מסר סביבתי-חברתי, וההכנסות ממכירת צילומיו מיועדות לטובת NRT, ארגון סביבתי קנייתי, שמשימתו העיקרית היא לאפשר את שגשוג חיי הבר לצד שיפור מתמשך בחיי הקהילות המקומיות בקניה, ודאגה לרווחתן. הארגון פועל באמצעות חינוך, הסברה ומציאת פתרונות כלכליים בני קיימא לפרנסת התושבים, שימנעו הרג בעלי חיים וכריתת יערות. הצטרפותו ותמיכתו ב-NRT הן פועל יוצא מהחיבור בין השקפת עולמו הסביבתית-חברתית, אהבתו הגדולה לטבע באשר הוא ולאפריקה בפרט, והחשיבות העצומה שהוא רוחש לשמירה על איכות הסביבה.
אפריקה של פעם
מה בא קודם – אהבתך לצילום או אהבתך לטבע?
"אפשר להגיד שהתאהבתי בשניהם במקביל. גרנו באפריקה, והטבע שהיה נוכח בחיי מילדות היה חלק מהחיים שלנו.
היינו קמים בבוקר, נכנסים לאוטו, לוקחים אוהל ונכנסים לסוואנה ונטמעים בה.
מסביב היו פילים וזברות וזה היה טבעי. אלו היו החיים שלנו. הייתי ילד כשקיבלתי את מצלמת הפילם הראשונה שלי והתחלתי לצלם. היינו מוקפים בטבע פראי ואותנטי, שכלל בעלי חיים יבשתיים וימיים מכל הסוגים והגדלים, אנשים, נופים, נהרות, ציפורים, כל מה שיש בג'ונגלים, בסוואנות. אהבתי את מה שראיתי, וצילמתי את מה שאהבתי ואת מה שהקיף אותי. ומאז ועד היום אני מצלם את הטבע ותמיד יש איתי מצלמה".
איך היה לגדול באפריקה?
"פנטסטי! אפריקה של פעם הייתה מקום בטוח וחברותי, ידידותי ושוויוני. חיינו תקופה ארוכה בניירובי שבקניה, והאנשים שם מדהימים, חמודים, לבביים ומסבירי פנים.
בכיתה ו' נסעתי לבדי באוטובוס, היו לי חברים מעורבים, בכל הצבעים, ולא הבחנתי בשום הבדל ביני לבינם. אפילו לא ידעתי מה פירוש המושג 'כושי'. כולנו היינו שמחים ומאושרים זה עם זה.
"טיילנו הרבה והגענו למקומות ולשבטים נידחים שבהם מעולם לא ראו קודם אדם לבן והיינו אטרקציה, אבל זה לא היה בעייתי.
בבית דיברנו עברית, ובחוץ אנגלית וסווהילית שבה שלטנו לגמרי. אפריקה הייתה ועודנה חלק ממני".
כשסיים את בית הספר היסודי חזר ארצה, לבד, ללימודים בבית ספר תיכון, ואחריהם התגייס לצה"ל כחייל בודד. כשהשתחרר חזר לאפריקה, התחתן עם שרית וילדיהם נולדו בחו"ל, ''בארצות שונות שבהן חיינו''. לפני 13 שנה חזרו לארץ והשתקעו בנוף ים.
איפה אתה מרגיש שייך יותר – בארץ או באפריקה?
"זו שאלה מעניינת. כילד הרגשתי שייך יותר לאפריקה, שם היה הבית שלי, שם גדלתי והתבגרתי. בצבא, כחייל בודד, פחות עניין אותי לרוץ הביתה בסופי שבוע.
ההורים לא היו כאן, והרבה פעמים העדפתי להישאר בתורנות בבסיס. תהליך החזרה וההשתלבות בארץ לקח זמן, אבל היום אני מאוד אוהב את הארץ ומרגיש ישראלי לחלוטין. ועדיין, כשאני מגיע לאפריקה, אני מרגיש בה לגמרי בבית.
יש לי שם חברים שגדלתי איתם וחברים שרכשתי עם השנים. אפריקה זו חתיכת חיים עבורי".
להדפיס תמונות דרך חוטים
אתה מצלם כמעט כל חייך. למה לקח לך כל כך הרבה זמן להסכים לפרסם ולהציג את עבודותיך?
"עד לאחרונה התמונות שלי היו אצלי על המחשב ושיתפתי אותן רק עם חברים ומשפחה.
הסיבה העיקרית שלפני כן מעולם לא הצגתי את תמונותיי הייתה כי לא עניין אותי 'סתם להדפיס צילומים' על נייר. פוסטרים שמראים צילומי חיות בטבע אפשר למצוא בכל חנות. זה נדוש.
"אבל לפני 13 שנים, אחרי הרבה שנים באפריקה, חזרנו סופית לארץ והתיישבנו בנוף ים, שנמצא בתוך שטח גדול שכולל את מבצר אפולוניה ומוקף בשטחי מדינה.
זוהי שמורת טבע מדהימה וסוערת, מלאה בתנים ונמיות וצבאים וציפורים, חיות קטנות וגדולות, וצמחייה עשירה, ואלפי אנשים מגיעים לכאן לטייל, לבקר, לראות וללמוד על החי והצומח.
"לפני כשמונה שנים ניסו 'לפתח' את האזור וביקשו לבנות שם 6,000 יחידות דיור. אני ועוד חברים מהשכונה אמרנו שהרשויות ככל הנראה לא מבינות איזה אוצר טבע ישנו כאן, והחלטנו לצאת למאבק נגד ההחלטה ולשכנע את העירייה לסגת מהרעיון. לשמחתנו, בעירייה קיבלו את עמדתנו והצטרפו לעתירה שהגשנו, אבל המדינה ערערה וכך הגענו לבג"ץ. שבעה שופטי בית המשפט העליון פסקו לטובתנו, אבל המדינה הגישה ערעור.
"לצורך מימון המאבק פתחנו בקמפיין, וכך בפעם הראשונה רתמתי ותרמתי את תמונותיי ששימשו את מודעות הקמפיין ונמכרו בתערוכה מיוחדת שכל הכנסותיה – למעלה ממאה אלף שקל – נתרמו למאבק. זו הייתה הפעם הראשונה שפרסמתי את צילומיי, ואני שמח שזה נעשה במסגרת של פעילות חברתית.
"אחרי התערוכה, כחלק מתהליך שעברתי, התחלתי לחשוף ולהראות צילומים שלי. אבל עדיין לא רציתי להציג אותם בתערוכה, משום שלא רציתי להדפיס אותם על ניירות רגילים. זה לא עניין ולא אתגר אותי. לפני כמה שנים, בביקור בלאוס, נכנסתי לבית אריגה וצילמתי מתחת לנולים את התאורה שנוצרה דרך חוטי האריגה.
"כשהסתכלתי על התוצאה אמרתי לעצמי שיש כאן רעיון, ועכשיו צריך למצוא דרך להדפיס תמונות דרך החוטים. רציתי להשתמש רק בשתי של החוטים, מה שהצריך תהליכים של פרימת חוטים, ופיתוח נול מיוחד שעליו אני טווה רק את חוטי השתי ועליהם אני מניח את התמונות. במקביל, פיתחתי מדפסת מיוחדת להדפסת הצילומים. בסופו של דבר נוצר משהו שגרם אפילו לי לתלות תמונה שלי על הקיר בביתי! יצרתי משהו ייחודי והתגובות לכך מדהימות. אנשים לא באמת מבינים איך זה קורה. התוצאה נותנת לתמונה הרגשה של תלת ממד. עכשיו, כשמצאתי את השיטה להדפיס את צילומיי 'דרך החוטים', ואני יודע איך לייצר, ליצור ולעשות את זה, בהחלט ארצה להציג בתערוכות".
צניעות וענווה מול כוחות הטבע
מה מייחד את צילומיך?
"אפריקה לימדה אותי אהבת אדם וטבע, אורך רוח, צניעות וענווה מול כוחות הטבע.
כשאני יוצא לצלם חיות בנהרות, בג'ונגלים, בסוואנות או בכל מקום אחר, אני משתלב בסביבה שבה אני נמצא, הופך להיות חלק מהנוף, נותן לחיה להתרגל לנוכחותי, לריח שלי, למבט. כדי למצוא את הזמן הנכון לצילום צריך לפעמים לרבוץ בשקט יום שלם או יותר עד שהשנייה האחת הזו תגיע. חייב להיות קשר בין הצלם למצולם, ולא משנה אם מדובר בחיה או באדם. עם חיות אין 'גרנטי' אף פעם, אבל אני עושה הכל כדי להיות חלק אינטגרלי מהנוף המקומי, להשתלב בתוכו בלי להפריע או להרגיז. זהו תהליך מורכב שמצריך הרבה סבלנות. יציאה לצילום היא לא טיול אלא מסע".
צילום: רמי זאבי
מה היו רגעי הצילום הדרמטיים ביותר שלך?
"מתוך רבים, בשני מקרים אני זוכר בדיוק את התחושה של 'הרגע הזה', שבו המבט שלי נפגש עם החיה שצילמתי. אחד מהם התרחש באזור סן דומינגו באיים הקריביים, במקום שנקרא סילוור בנקס (גדות הכסף). לשם נמלטים הלווייתנים כדי להתחבא ולהמליט את הוולדות שלהם בבטחה יחסית. מצאתי את עצמי מטר מעין של לווייתן. זו הייתה חוויה שאי אפשר אפילו לתאר אותה. הזיכרון של המבט הבוחן אותי... אני מצטמרר רק מלחשוב על כך.
"הפעם השנייה הייתה באוגנדה, כשהלכתי לראות את הגורילות. היה שם גורילה זכר ענק, השליט, עם גב כסף, שנעמד שלושה מטר ממני, והיה בזה כוח מטורף. אלו רגעים בלתי נשכחים".
מפחיד?
"אחת הבעיות שלי כצלם היא שכאשר אני מחזיק מצלמה ביד אני עושה דברים מאוד מסוכנים ולא יכול לעצור את עצמי. האדרנלין במקרים האלה הוא מטורף".
גם את ההכנסות מהתערוכה האחרונה תרמת, הפעם לטובת NRT. מהו הארגון הזה?
"NRT, Northern Rangelands Trust, הוא ארגון סביבתי קנייתי שהוקם כדי לפתח דו-קיום אקולוגי בין חיי הבר והקהילות החקלאיות באותם אזורים, ומטרתו לשפר את חייהם של האנשים תוך שימור הסביבה הטבעית.
"NRT מורכב מ-43 קהילות, שנהנות משיתוף ידע ומניהול משותף שכולל, בין השאר, הקמת משטרה משותפת לאכיפת חוקים בין השבטים והאזורים השונים, לימוד והדרכת הצ'יפים השליטים של השבטים המקומיים איך להשתמש בתהליכי הקדמה מבלי לפגוע בבעלי החיים, בעצים ובשטחי המחיה; הכשרה ופיתוח התעשייה וגידול חקלאי ועוד פעילויות – הכל באמצעות חינוך, הסברה ומציאת פתרונות כלכליים בני קיימא לפרנסת התושבים, שימנעו הרג בעלי חיים וכריתת יערות.
"בחרתי לעזור לארגון כי אפריקה חשובה לי, וקשה לי לראות את התהליך שעובר על מדינות כמו קניה וניגריה ואחרות, שגורם לשינוי כל כך דרסטי בהתנהגות האדם מול הטבע".
איפה עדיין לא היית ואתה רוצה לצלם?
"בתוכנית שלי להגיע לפפואה גינאה. יש שם שבטים שחלקם עדיין מאוד פרימיטיביים ומתרחש שם תהליך שמרתק אותי לחוות. הייתי אמור לנסוע לפני שנתיים, והקורונה שיבשה את התוכניות. אני מקווה שאוכל להגיע לשם בקרוב... וכשאסע לשם, זה לא יהיה לטיול. זה יהיה מסע. מבחינתי, אין דרך אחרת".
צילום: רמי זאבי
הכתבה פורסמה בגיליון ינואר 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
