מאז גילוי קבר הורדוס בשנת 2007, מתנהל במקום מפעל נרחב של חפירות, מחקר, שיחזור ושימור וישנם גילויים
חדשים ההופכים את האתר לאחד המקומות המרתקים של העולם היווני-רומי, שהשתמר היטב בתנאי המדבר.
במרחק 15 ק"מ מדרום לירושלים, נמצא ההרודיון שהוא ארמון-מבצר וגם מצבת קבורה אדירה – עם נוף פנורמי מגובה כ-645 מ'.
מהעשור האחרון, זהו לא עוד מקום עלוב בלב המדבר, אלא אתר מרכזי אתגרי ומעשיר לכל מבקר.
המלך הורדוס החליט להפוך את הגבעה הנישאת ליד תקוע ובשטח למרגלותיו – למונומנט אדיר להנצחת שמו וגדולתו.
אדריכלי העבר עם אלפי פועליו, עמלו משך למעלה מתריסר שנים, להקים את האתר המורכב והקולוסלי, כזכר עולם להורדוס שישמר לדורות.
המאמצים הכבירים הצליחו והמקום היה בימיו לנווה מדבר בזעיר אנפין, עם שפע מים שהובאו באמה מיוחדת (אקוודוקט),
שנמשכה לאורך 6 ק"מ מבריכות שלמה. במקום הוקמה בריכה מלבנית (45x70 מטר) מוקפת בשדרת עמודים וגני נוי,
בתי מרחץ בסגנון רומי, הוקם תיאטרון עם כ-350 מקומות ישיבה, נבנה ארמון ומבצר, מוקפים במעטפת כפולה
מעוגלת דמויית צינור, עם שלושה מגדלי שמירה חצי עגולים ששולבו בחומה. מגדל רביעי, "המגדל המזרחי" העגול,
נבנה פנימה למעטפת והתנשא לגובה 45 מטר (כיום נותרו ממנו 16 מטר) – כגובה בניין בן 15 קומות כיום!
בתחתית ההר נחפרו מאגרים ענקיים למי גשמים,ועל אחת ממדרונותיו היה יקב שייצר יין (נתגלו עשרות כדי ענק –
דוליות – ששימשו להתססה ויישון היין).
רצפות הטרקלינים ובתי המרחץ, רוצפו ברצפות צבעוניות, מעוטרות בצורות גיאומטריות, שיובאו לארץ.
"הורדוס-מסעו האחרון של מלך יהודה".
ההרודיון הוא סיפור דראמטי בזכות שתי דמויות: המלך הורדוס שנודע הודות מפעלי הבנייה הגדולים שלו ובאכזריותו
– ומגלה קברו פרופ' אהוד נצר, שהקדיש למעלה מ-30 שנה לחפירות באתר. נצר גילה את מתחם הקבר
והמוזוליאום הפונים לכיוון ירושלים, שבנה המלך על גב ההר, זמן לא רב לפני מותו.
נצר הכין את תערוכת הענק במוזיאון ישראל "הורדוס-מסעו האחרון של מלך יהודה".
לדאבון לב כל מוקיריו, הוא מעד בשנת 2010 באתר ונפל מגובה רב על התיאטרון שחשף ונהרג.
אהוד נצר שהיה גם אדריכל, בנוסף להיותו ארכיאולוג, הקדיש את כל זמנו ומאודו ללימוד הארכיטקטורה של הורדוס במצדה,
יריחו, נמל קיסריה וכמובן מפעליו בירושלים כמו בית המקדש וארמונו (שהיה באזור הקישלה של ימינו ליד שער יפו).
הוא הגיע למסקנה שהמלך, שנולד כ-2000 שנה לפניו ולא למד אדריכלות מעולם, היה מעורב אישית במלאכת הבנייה,
בבחירת אתרי הבנייה, בתיכנון האדריכלי ובבחירת חומרי הבנייה. הורדוס מלך 33 שנים (37 לפנה"ס
עד 4 לפנה"ס),
והחליט לקיים נדר שנדר, לאחר שגבר ליד תקוע על כוחותיו של המלך החשמונאי האחרון מתתיהו אנטיגנוס, להקים
במקום ארמון יוצא דופן וכן את אחוזת קברו. בשל השנאה שרכש אליו רוב העם והמתיחות המתמדת בה היה נתון עם
היהודים ומנהיגיהם בירושלים, החליט להקים לעצמו ארמון אלטרנטיבי מחוץ לבירה בה ירגיש מוגן ויחיה בפאר
ויארח את אורחיו הנכבדים. החשוב שבהם היה מרכוס אגריפא, חתנו של הקיסר אוגוסטוס ומפקד צבא רומא, אותו
אירח בהרודיון בשנת 15 לפנה"ס. לכבודו עוטר חדר האירוח המלכותי מעל התיאטרון, בציורי סטוקו נהדרים,
המעידים שנעשו בידי אמנים שהגיעו מאיטליה.
ההרודיון בשל קרבתו לירושלים (באותם זמנים שעת רכיבה של סוס), והיותו על הגבול בין יהודה וארץ אדום
(מקום מוצאו של אביו שגויר) ועל גבול מדבר יהודה – בואכה לארץ הנבטים (מקום מוצא אמו) – הפך להיות עבורו
מרכז לניהול ממלכתו, במקום ירושלים. כדי שארמונו ומבצרו יראו היטב מהרי ירושלים, הוא הקים אותם על ראש
הגבעה, ובעיקר בל למרחקים המגדל המזרחי בקידמת ההר. הורדוס שהיה מגלומן ופרנואיד, הרגיש נוח
בהרודיון כאשר שלושה גדודים של חיילים שכירים מאיטליה, יוון וצרפת הגנו עליו.
ההרודיון המשתרע על פני 250 דונם, מזה 150 דונם ההרודיון התחתון, היה למפעל הנדסי חסר תקדים.
הורדוס הכין תחילה את אחוזת הקבר שלו בחלק התחתון של ההר. ברם, הוא שינה את מיקומה בערוב ימיו והחליט להקבר על גב ההר,
בצד הצפוני-מזרחי של ההרודיון הפונה לירושלים. גרם מדרגות איכותיות וטקסיות הונח מתחתית ההר שעבר סמוך לקבר,
במקום הגרם הקודם. הגרם נמשך עד לכניסה לפרוזדור, שמעליו הייתה מערכת קשתות גבוהה, מתחתיה נכנסו לפנים הארמון,
דרך חדר קבלת אורחים מפואר מצופה בציורי קיר. מערך כניסה מלכותי זה, נחשף בחפירות בשנים 2015-2014.
הורדוס החליט ליצור "הר מלאכותי" דמוי חרוט קטום, שנוצר תוך כסוי המדרונות בכמויות אדירות של אבנים
ואפר שנלקחו מגבעה סמוכה. כך נוצרה מעטפת לגבעה הטבעית, שהעניקה לו מראה דמוי קונוס – והבליטה את הקבר.
המוזוליאום שהתנשא לגובה של 25 מטר, בלט על רקע ההר, שהפך כולו למצבת ענק ושימש כתפאורה לקבר.
ברם, לא כך חשבו המורדים הקנאים, שמרדו ברומא בשנת 66 ולאחר נפילת ירושלים בשנת 70, חלקם ברח למצדה וחלקם הגיע להרודיון.
בשנאתם הרבה כלפי הורדוס שזכה לכנויים כמו "עבד כי ימלוך", "היהודי למחצה" ו"איש הדמים" (בעיקר שהרג את
כל צאצאי בית החשמונאים) – הם שברו את המוזוליאום וניפצו את ארון הקבורה.
במרוצת הדורות שרידים אלו התכסו במפולות אדמה וסחף, ולכן אהוד נצר ומשלחתו כה התקשו בחשיפת אתר הקבורה.
הפתעה נוספת למבקר בהרודיון, היא ההליכה במעבה ההר התת קרקעי, במאגרי המים של הורדוס ובמנהרות ההגנה שהקימו כאן המורדים.
מניחים כי אלו נכנעו ללא קרב לרומאים, שהגיעו למקום בשנת 72, והשאירו באתר חיל מצב קטן.
למערכת מנהרות אלו, נוספו מנהרות תקיפה רבות שהקימו מורדי בר כוכבא (בשנים 135-132) שהפכו את ההרודיון ל"מבצר גרילה".
הם הקימו בה מפקדה צבאית ומרכז מנהלי - ואפשרי מאד כי בר כוכבא שהה אישית רבות באתר. המורדים החזיקו
מעמד משך כשנה מול כוח רומאי גדול. מאות אבני הבליסטראות, אבני הדרדור, ראשי החיצים הרבים
וסימני שרפה עזה, מעידים על הקרב הקשה שהיה במקום, עד לנפילתם ומנוסת חלק מהם למערות מפלט במדבר יהודה.
ברחבי המבצר נתגלו ארבעה מפעלי התכה ליצירת נשק ולהטבעת מטבעות מחדש של תקופת המרד.
לאחר דכוי המרד, ההרודיון נזנח למאות שנים, עד שהגיעו הביזנטים (שהיו במקום בין המאה ה-5 ל-9).
הם הקימו בהרודיון התחתון שלוש כנסיות ומבנים לנזירים – וזאת תוך פרוק ושימוש משני של אבנים משישה מכלולי המבנים
שהקים הורדוס בשטח באזור זה – שכללו ארמון מפואר לאורחיו, מבנים לפקידים שנהלו את המחוז, בית מרחץ ענק, מחסנים ואורוות לסוסים.
בעת החדשה זוהה ההרודיון מחדש, רק בשנת 1836 על ידי החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון, וחפירה
ראשונה נערכה במקום בשנת 1850 בידי החוקר הצרפתי פליסיאן דה-סוסי.
