שלומית כהן-אסיף (72) סופרת ומשוררת, מתמקדת בכתיבה לילדים.
פרסמה 72 ספרים, ספרה האחרון "כרטיס לירח" ראה אור לאחרונה.
זכתה ב-18פרסים, ביניהם: פרס ביאליק, פרס אקו"ם על מפעל חיים. והשנה היא כלת מפעל חיים ע"ש דבורה עומר.
1.מה מרגיע אותך?
המוסיקה היא הנוסחה האמיתית לרוגע ולאושר, היא הטענה לנשמה שמחפשת משהו. גם הליכה בים מרחיבה לי
משהו בפנים. יום אחד אחפור גומה בחצר, אשתול כמה צדפים, אולי יהיה לי פעם ים פרטי.
2. מהי כתיבת שירים עבורך
כתיבת שירים בשבילי היא גם מרחב לנפש וגם מילכוד, לפעמים סוגרת אותי בתוך עצמי ולפעמים משחררת אותי
ומאפשרת לי לפרוץ מעולמי הצר.
3. מה הכי חשוב בכתיבה לילדים?
שיר אמור לקחת את הקורא, מבוגר או ילד למקום שכבר היה בו ועכשיו הוא מגיע אליו לראשונה. גם הזדהות היא
דבר בסיסי בכתיבה לילדים. ויותר מכל: שהקורא יאמין לכל מה שקרה בדמיון שלי כאילו קרה במציאות.
4. מהו הספר הכי פופולרי שלך?
"הארנב ממושי" פורסם ב40 מהדורות וילדי ישראל ממשיכים לחגוג איתו, בעיקר בגנים. לשמחתי ספרי השירה שלי הפכו
לספרי-מתנה גם למבוגרים, למשל "נשיקה בכיס".
5. מה הכי השפיע על חייך ואיך?
הסיפורים שסיפרו לי בילדותי. עד היום אני מתגעגעת אליהם, ונראה שמתוך געגוע גם לסיפורים וגם למספרים
(אבא, אמא, סבא) התחלתי לכתוב בעצמי.
6. מי הם גיבורי הילדות שלך?
כל פעם רציתי להיות דמות ספרותית אחרת. פעם אן שירלי האסופית, שלימדה אותי לבכות ופיתחה אצלי את הפחד מיתמות.
או אמיל של אריק קסטנר. עד היום כשאני נוסעת ברכבת ,אני מצמידה את התיק שלי בחיבוק... שלא יקרה לי מה שקרה לאמיל.
7. מה לא יודעים עלייך?
שנולדתי בעיראק ואני בת למשפחה שהייתה פעילה במחתרת הציונית. בקרוב יראה אור ספרי "די-לי-לול" סיפור
מחורז שמהדהד בו שיר ערש עיראקי עממי. עוד משהו שלא יודעים עלי: אני משוגעת עם תשבצים. קשה לי לראות תשבץ
בלי להתנפל עליו, ומעולם לא נגעתי בתשבץ שכבר מישהו נגע ופתר כמה הגדרות.
8. מהו הצבע האהוב עלייך ולמה?
כחול!!! את מכירה צבע יפה ממנו? הראיה: אלוהים בחר בכחול לשמיים. זהו צבע מלטף ומרגיע שלוקח למקום טוב.
לא פעם אני קונה לי חולצה כחולה שברור שלעולם לא אלבש אותה, ואני חומדת רק את הכחול שלה.
9. איך שיר נולד?
השירים שלי נולדים מן החלומות, והחלומות יונקים מן המציאות ומשלימים אותה.
10. מה החלום שלך?
ללמוד ספרדית, כדי לקרוא בשפת המקור כמה סופרים אהובים מדרום אמריקה, למשל בורחס.
ממנו למדתי שהכתיבה היא "חלום מודרך" ובזכותו העזתי לכתוב את החלומות.
