תרצו או לא, נורית גפן היא מותג ישראלי. ידועה בציבור כגרושתו של, כאימא של וגם כסבתא של.
היא בת 75 ובניגוד למה שהציבור חושב שהוא יודע עליה, גפן מצחיקה, אשת שיחה מרתקת, יוצאת דופן בדעותיה
ובעמדותיה, ובעיקר גמלאית שמחה. אולי היא שייכת לקבוצת סיכון קלאסית, אבל יש לה הראש הכי צעיר בסביבה.

התחלנו, איך לא, בהתמודדות עם שגרת הקורונה. "גם בימים רגילים אני אישה עצמאית. חיה לבד, ממעטת לפגוש אנשים. מצטמצמת.
לא מפריע לי הלבד. לא נעים להגיד אבל הכי טוב לי לבד. מרגישה פנטסטי עם עצמי, עם ביטחון עצמי. שרק אהיה
בריאה, כי בכל פעם כשהלב שלי מזייף, אני בדיכאון עמוק.

"אני גרה באותה דירה שכורה נחמדה כבר 16 שנה. אמנם אין לי מרפסת, הדירה חשוכה וקרה, אבל אני אוהבת
אותה. ירדתי כמה פעמים להליכות, בפארק הירקון. הלכתי ברחובות צדדיים, נמנעתי מלפגוש אנשים. בא מישהו?
עברתי מדרכה. המשטרה לא הציקה לי. ראתה אישה זקנה קטנה הולכת, שואפת אוויר.

"את רוב היום אני מבלה על הספה. קוראת המון ורואה סדרות טובות בטלוויזיה. אני לא בשלנית וזו פעם ראשונה
בחיי שאני אוכלת טוב על בסיס יומי. הילדים שלי מבשלים מצוין והם דואגים לי לכול - אוכל, עוגות, מצרכים ותרופות.
משהו מוזר קרה לי בקורונה. גיליתי שהילדים מאוד מסורים לי, מתעניינים בי, דואגים לי. זה חדש לי. גיליתי שהרגש
האימהי שלי מאוד התעצם בגיל 75, מה שלא היה לי כל החיים".

כבר שנים שגפן ידועה בהכרזותיה על היותה אימא לא טובה דיה. עכשיו יש לה הסבר "מדעי": "מתברר שחסרים לי
אוקסיטוצין ופרולקטין, הורמוני האימהות, ודווקא בקורונה הם מופרשים אצלי ואני חווה אהבה גדולה לילדים שלי.
בטח זה מתוך אגואיזם שידאגו לי. או שאולי זה מופרש גם אצלם, אם כי אני לא יודעת אם יש הורמון אהבה של ילדים להורים...
תמיד אהבתי אותם. עכשיו יש בי יותר רכות, פחות ציניות, ואני רואה אותם בצורה אחרת. הם די מסורים ודואגים לי.
לגבי אהבה אני לא יודעת. אבל אני מודה שזה מפתיע ומשמח אותי".

מתבצרת בבדידות

לכשתשוב הנורמליות תחזור גפן אל ההרגלים הישנים שמבוססים בעיקר על צריכת תרבות. "מאוד חסרים לי ההצגות,
הסרטים, ההרצאות שאני שומעת והאופרה. יש לי אפשרות לצפות בהם בטלוויזיה, מרחוק, אבל תרבות וירטואלית
פחות מעניינת אותי. רוצה לראות תרבות בשר ודם. אני רגילה לצאת מהבית בכל יום, לנסוע באוטובוס, ללכת ברגל, לפגוש אנשים.
אני שומעת הרבה קורסים בקתדרה ובמוזיאון תל אביב. אני אוהבת תיאטרון. רואה לפחות הצגה בשבוע, ואוהבת
מאוד הצגות ילדים. התמזל מזלי וגם נכדי הקטן אליוט (3 וחצי, בנו של אביב) אוהב הצגות, ואנחנו רואים המון הצגות.
הולכת פעמיים בשבוע לקולנוע, רק להצגות יומיות".

עם זאת, גפן גם תמשיך להתבצר בבדידות. הפיזית בעיקר. "לחיות לבד זה החופש האמיתי. בצעירותי לא יצא לי
לחיות לבד. כשרציתי לעבור לגור לבד אמי מנעה ממני, כי לא היה מקובל שבחורה תגור לבד, ללא נישואין.
אז בגיל 25 התחתנתי, ואחרי שנתיים - מגבר ואישה הפכנו לאבא ואימא, והחיים השתנו לחלוטין. היום אף אחד לא
נכנס אליי הביתה. בהתחלה אחד מהנכדים רצה לישון אצלי. מהחרדה הגעתי לאיכילוב, באמת. הסברתי להם את כל החולשות,
הפחדים והחרדות שלי, והם הבינו את זה. למדתי שהאחריות להיות אימא היא מאוד גדולה. אז לא לימדו את זה
בשום בית ספר. היום אני לא מוכנה לקחת שום אחריות ושום מחויבות, והנאמנות שלי היום היא פר שעה".

ובכל זאת, את סבתא. 

"אני לא סבתא רגילה והנכדים יודעים את זה. אבל הם יודעים שאפשר לדבר איתי על כל נושא שבעולם.
אין אצלי טאבו. גם דברים שילדים לא מדברים עם ההורים ואפילו לא עם חברים. הם יודעים שאני כמו כספת.
שלעולם לא אשפוט אותם, שלא אהיה ביקורתית. אגיד מה אני חושבת והם כבר יחליטו. כך גם עשיתי עם ילדיי.
לא כפיתי את דעתי. מעולם לא צנזרתי אף אחד – והיה מה לצנזר. אולי בגלל זה שירה ואביב הצליחו. 

"הילדים שלי גדלו בבית דמוקרטי, שמדברים בו על הכול, מביעים דעות שונות, ושיכלו להגיד גם את הדברים
הקשים ביותר. באחת השיחות שלי עם ילדיי הם הטיחו בי דברים קשים. הקשבתי להם, רשמתי כל מה שאמרו וביקשתי
מהם שייתנו לי צ'אנס לתקן. מאז, במשך יותר מ-25 שנה, אני מתקנת. ולשמחתי הם מרגישים את התיקונים".

אבל בשביל ללמוד להיות אימא טובה וסבתא טובה גפן הלכה לטיפול פסיכולוגי. "לדעתי כל אדם צריך ללכת פעם
בשבוע לפסיכולוג או לפסיכיאטר", היא אומרת. "זה שירות שצריך להינתן חינם בקופות החולים. במיוחד צריכים ללכת לפסיכולוגים
אנשי ציבור. כמו שהולכים לאורתופד והולכים לרופא עיניים, צריך ללכת קבוע לרופא נפש, שזה הכי חשוב. חבל שמזלזלים בזה". 

והבריאות בכלל? 

"לפני עשר שנים בערך התחלתי לסבול מהפרעות בקצב הלב. היום אני בטוחה שמה שגרם לכך היו החרדות,
הפחדים והמתח הרב שבהם חייתי. עברתי טיפול אבלציה, אבל בגלל המיקום הבעייתי של לבי היא לא צלחה.
עברתי גם שוקים חשמליים, אבל הפרפורים חזרו. אז הרופא החליט שעדיף שאחיה עם פרפור כרוני מאשר להתמודד
עם החרדות מפני פרפורים. מאז אני כבר לא מחכה לפרפורים, אין לי חרדות, והתחלתי לחיות מחדש.
אז אני לא בקצב, אבל אפשר לחיות עם זה הרבה שנים ואני לגמרי רגועה".

בעצם, "עבדת" בקריירות של בעלך ושל ילדייך. יכול להיות שהחמצת קריירה משלך? 

"לאחר שכולם עזבו את הבית, התחלתי לכתוב כל מיני אנקדוטות על חיי - על אימהות, זוגיות, נישואין, מאהבים,
ילדים. בקיצור, הבנתי שיכולתי להיות סטנדאפיסטית. כתבתי מופע משותף לי ולג'וזי כץ. היא שרה ואני מדברת.
היא לא יודעת מזה. אפילו נפגשתי עם ענת גוב, שתעבור על החומרים שלי. היא מאוד אהבה אותם, אבל לא היו לי
כוחות לעשות עם זה משהו. הכוחות עדיין היו מסורים לשלושת היוצרים שלי בבית, שלהם היה צריך להמשיך להקשיב,
להעיר וגם לתמוך".

נכון לומר שאת שותפה ביצירה שלהם? 

"הייתי שותפה ביצירה במיוחד אצל יונתן. מי יודע, אילו לשירה ולאביב הייתה אימא אחרת, הם היו כמו שהם היום?
דווקא בגלל הפתיחות, השונות, הקבלה שלי, שום דבר אנושי לא זר לי. אני מאוד ליברלית ומקבלת הכול.
גם אילו הילדים שלי היו רוצים לשנות או להחליף מין, הייתי הולכת איתם עד הסוף. הכי חשוב לי שיחיו את החיים שלהם.

"תמיד שואלים אם אני גאה בילדים שלי. בעיניי 'גאה' היא מילה איומה. במילה 'גאה' טמונות גם ציפיה וגם ריצוי.
כילדה הבנתי שציונים רעים לא יביאו גאווה, ואמי לא תשמח או תתגאה בי. ילדים לא צריכים לרצות את הוריהם.
הם צריכים להיות גאים בעצמם. זה אנחנו שצריכים להיות שמחים בשבילם. הילדים שלי ידעו גם כישלונות, ודווקא בכישלונות
היה לי חשוב להיות איתם, להיות אמפתית ולתמוך בהם. את אימא? אז עד הסוף! לא משנה מה יהיה. כשהם יצטרכו
אותי אני אהיה בשבילם. הם בטוחים באהבה שלי אליהם, למרות שהם חולירות לפעמים, ולמרות שאני שונאת אותם לפעמים".

למראה השתאותי, השיבה גפן, "כן. יונתן ואני נוהגים ללכלך עליהם לפעמים. זה קורה כשאנחנו מתוסכלים מהם.
רק הורים יכולים לעשות זאת, לא חברים. ללכלך על הילדים. לשנוא את הילדים מדי פעם זה מאוד משחרר.
אחרי זה אנחנו אוהבים אותם יותר. פעם כשכעסתי על אביב הוא שאל אותי אם אני אוהבת אותו. עניתי לו: 'אני אוהבת
אותך, אבל כרגע האהבה שלי מסתתרת. אתה לא רואה אותה'".

ובכל זאת: יש משהו שאת גאה עליו במיוחד, שבשבילו המאמץ היה שווה? 

"גאה? לא. כי זה לא נכון. עשיתי המון שגיאות עם הילדים. בגלל זה הלכתי לפסיכולוגית כשהם נולדו. כדי ללמוד
אותם. הייתי בטוחה שהילדים זה אני. אבל למדתי תוך כדי טיפול שהם אישיות בפני עצמם. הם לא אני.
הרבה הורים רוצים לראות בילדים שלהם את עצמם. לא אצלי. ילד הוא יצור חדש שנכנס הביתה ועליך ללמוד אותו.
כשמתחתנים חותמים על כתובה. כשנולד ילד לא חותמים על חוזה שצריך לדאוג לגידולו, למזונו ולחינוכו. לדעתי,
צריך רישיון להורות. אני מעולם לא ביקשתי שיעשו דבר בשבילי. לא שיתחתנו בשבילי וגם לא שיעשו נכדים בשבילי.
להיפך, דחקתי בהם לדחות חתונה. שייהנו מהחיים כאישה וכגבר לפני שהם הופכים לאימא ולאבא".

מה יותר קשה להיות: רעיה, אימא או סבתא? 

"הכי קשה זה להיות אימא. סבתא בכלל לא קשה. אישה? תלוי באישיות שלך. אם את שמה זין על הכול, שום דבר
לא קשה לך. יש נשים שבחרו בעל בפינצטה, אז הן יודעות מה יש להן. אני הלכתי על התאהבות. כשהתחתנתי עם יונתן
לא היה לו גרוש על התחת. לא הייתה לו עבודה. פרנסתי אותו שנה וחצי עד שמצא עבודה".

בוויקיפדיה את מוגדרת כשחקנית. אני מכיר אותך כמתעדת וידאו כפייתית. 

"ההגדרה מצחיקה אותי. אני לא שחקנית. אני אוהבת לצלם. בגיל 20 קניתי לשירה מצלמה אנלוגית ומאז אני
מתעדת הכול. את כל ההצגות וההופעות של שירה ושל אביב. אין דבר שלא צילמתי. את ההצגות של יונתן, אפילו את
השיר 'אביב ההומו, אביב הבן זונה' צילמתי ושרתי עם הקהל. יש לי ארכיון משפחתי גדול".

הזקנה שבארון

גפן פנסיונרית זה שבע שנים. יצאה לגמלאות בגיל מאוחר יחסית, 68. "גם לא הייתי יוצאת לגמלאות אלמלא עבר
ערוץ 8, שבו עבדתי, לזכיין אחר, ונאלצתי לעזוב". ב-15 השנים קודם פרישתה עבדה כיחצנית של הוט, וגם קודם לכן
כמעט שאינה זוכרת את עצמה מובטלת. תמיד עבדה, גם כשלמדה פילוסופיה והיסטוריה של המזרח התיכון
באוניברסיטת תל אביב. "כשפרשתי מהעבודה חשבתי שאתמוטט. כיחצנית עבדתי ללא שעות. מהמשרד וגם מהבית.
אי-אפשר להפסיק עבודה מול עיתונאים, גם בשעות לילה מאוחרות. לא ראיתי סרטים והצגות, לא שמעתי קונצרטים
והרצאות. אבל כשפרשתי התחלתי לחיות. אחרי השוק הראשוני, כי לא ידעתי מה לעשות בבית, לקחתי קורס על
רשתות חברתיות והתחלתי שוב ללמוד". 

יש לך סדר יום? 

"בטח. אני לא טיפוס ספונטני. היום שלי מתחיל בצהריים. הצגות יומיות בקולנוע, ההרצאות אחר הצהריים, הצגות
בערב. הולכת לישון בצהריים".

מרגיז אותך יחס החברה לגימלאים? 

"הכניסו את הזקנה לארון, וחבל, כי לזקנים יש המון ניסיון. הם הכי חופשיים. לרבים יש כסף. מצחיקות אותי
פרסומות בטלוויזיה שפונות לרוב לצעירים. למשל, לעולם לא אקנה קרם אנטי-אייג'ינג שמורחת דוגמנית בת 30.
אילו הייתה עושה זאת בת 60, זה היה משכנע אותי. אנשים מסרבים להפנים שהעולם הולך ומזדקן. במגפת הקורונה
כאב לי הלב על בני 40 שמורדמים ומונשמים, שעה שמרבית המתים היו זקנים. בתקופות עברו היו מתים בבית
ולא היו עושים מזה עניין. אני מסתכלת בהשתאות על רות דיין. בת 103. אני בת 75 ואין לי רבע מהחיוניות ומהסקרנות
האין-סופיות שלה".

ממה את מתפרנסת? 

"אין לי פנסיה. כשאני התחלתי לעבוד לא היו החוקים של היום. רק בגיל 50, כשעבדתי באולפני הרצליה, עשיתי
ביטוח מנהלים. חבל שרק אז התחלתי לחסוך. כל חיי הייתי שכירה. עבדתי, אבל אף פעם לא הייתי באוברדראפט.
למדתי מאמי שכשאני מרוויחה שני גרוש, לשים תמיד אחד בצד".

עזרה מהילדים? "חס וחלילה", היא מתרעמת. "אני לא צריכה כסף. יש לי מספיק. אני שמחה בחלקי, מאוד נזירית.
החיים שלי מאוד פשוטים, לא מורכבים ומאוד זולים. אני אכלנית קטנה. מעולם לא הייתי מפונקת, אפילו שלא חסר לי כלום.
הוריי לא חסכו ממני דבר. ניגנתי עשר שנים בפסנתר בילדותי. אני אוהבת הכול בקטן. אני לא רכושנית, לא על אנשים
ולא בכלל. אוהבת לראות דברים יפים, אבל על אחרים, לא עליי. במוזיאון, לא אצלי בבית.

"אני לא אוהבת שופינג. אני צרכנית מאוד קטנה. נגד בזבזנות. מעולם לא קניתי באינטרנט. קונה רק מה שצריכה.
יש לי ארון בגדים מאוד קטן ורובו מלא בשלדים ולא בבגדים. את החזייה כבר הורדתי. אני מתאפרת קצת אבל על צביעת
שיער ויתרתי מזמן". 

טיפוס נייח

גפן הייתה צעירה יפהפייה ואישה יפה, וגם כגמלאית היא מאוד מרשימה. "לא עשיתי ניתוחים. לא רוצה להיראות
בת 50 כשבפנים אני בת 75. רוצה להיראות כמו שאני מרגישה. אבל אם ניתוחים, הזרקות, מילויים, הרמות ובוטוקס
עושים טוב לנשים, ולגברים, אני בעד. לי אין בעיה עם הקמטים, עם הציצים הנפולים שלי. יש לי חברה בגילי
שעשתה הכול ונראית נפלא. כשאנחנו נפגשות היא תמיד מקבלת שוק ממני, כי אני מביאה את הזקנה איתי.
אבל כשאנחנו יושבות ומדברות יוצאים לה מהפה דיבורים של זקנה - איפה כואב לה, איזה כדורים היא לוקחת.
כשאני הייתי בת 50 יצאו לי דיבורים אחרים מהפה. הזקנה היא בפנים, בראש שלך, ואני מכירה בנות 40 שהן זקנות
יותר ממני".

את עושה ספורט? 

"אני טיפוס נייח. מאמינה שלא צריכים לזוז הרבה. עושה את המינימום שבמינימום. תרגילים לבני הגיל השלישי,
במיטה, על הספה. הליכות. לא מאהבה, אלא כי צריך. כדי לשמור על המוח. עשיתי מדיטציה, מיינדפולנס ותרגילי נשימות,
והגעתי למסקנה שתרגילי נשימות הכי עוזרים לי. כשתחלוף הקורונה אלך ללמוד עוד שיטות של נשימות. זה עושה לי
הכי טוב".

העתיד מדאיג אותך? 

"ממש לא. הוא מעניין אותי. בשנים האחרונות מתעניינת בביולוגיה, קוראת על בינה מלאכותית, על רובוטיקה.
מאמרים של עתידנים, כמו למשל ריי קורצווייל, שעוסקים בחיבור של הביולוגיה עם המכניקה. אילו היו רובוטים
אנושיים, עם בינה מלאכותית, הייתי קונה. אני בעד רובוטים. מאמינה באבולוציה. חילונית. אגנוסטית.
אני מאוד ספקנית, ואני יודעת שהעולם אחרי הקורונה לא יהיה אותו דבר".

את פוחדת מהמוות? 

"חושבת הרבה על המוות שלי. מדברת עליו עם הילדים שלי. כשיצאתי לפנסיה עשיתי עם ידידי ניר שנהב פיילוט
לטלוויזיה על אופני קבורה. בין היתר הלכתי גם ל'עלי שלכת' לבדוק את נושא שריפת גופות. באדמה כבר אין מקום לקבורה,
ואני לא רוצה להיקבר במגירה. צוואה הכנתי מזמן. התייעצתי עם הילדים לגביה. הם קראו אותה. אני מתייחסת למוות
כחלק מהחיים. לא מפחיד אותי אם לא אקום מחר. כמי שלמדה בבית ספר דתי אני אומרת תודה על היום שחלף,
על זה שאני בריאה, ו'מודה אני' כשאני קמה בכל בוקר. מאוד מעריכה את החיים. אם אמות היום, כבר לא אמות צעירה
וחייתי חיים מאוד-מאוד עשירים ומלאים".

מאז הטיול לתאילנד במסגרת תוכנית הטלוויזיה "אף פעם לא מאוחר", הפכה גפן לכוכבת בעצמה.
"עד היום עוצרים אותי ברחוב אנשים שאהבו את התוכנית ואת הפתיחות והכנות שלי בסדרה. מאוד משמח אותי
שזוכרים אותי. עד שיצאתי לפנסיה עמדתי מאחורי כולם במשפחה. בשנים האחרונות אני בודקת כל מיני פלטפורמות טלוויזיוניות.
מציעים לי לפעמים להתראיין ולהופיע, אולי כי הם חושבים שאני מצחיקה. אני לא עובדת בחינם. אסטרולוגית אמרה
לי פעם, 'בחיים לא תיפטרי מבעלך, את תכתבי ספר ותעמדי מול מצלמה'. אנ'לא יודעת לגבי הספר...".

מה לגבי גברים? אף פעם לא חשבת על פרק ב'? 

"אני אוהבת מאוד גברים. אל תשכח שהיו לי מאהבים כשהייתי נשואה. הם שמרו לי על הנישואין. זה גם בריא,
טוב לזוגיות. זוגיות מתבססת על חברות טובה, עבודת צוות, אמון, ביטחון. הסקס נגמר מאוד מהר. כשנולד ילד, הגברים
כבר מסכנים. הילדים די הורסים את הסקס, האהבה והחברות. אנשים שמתחתנים מפני שהסקס טוב עושים טעות איומה,
כי הסקס נגמר. אם מתחתנים בגלל חברות טובה, זה יכול להישאר לכל החיים. הנישואין שלי היו כושלים כי הייתה לי
זוגיות לא טובה. נפרדנו שלוש פעמים וחזרנו. לילדים זה היה מאוד-מאוד קשה. 

"ויתרתי על גברים כי נמשכתי לגברים הלא-נכונים, אלה שלא טובים לי. הגעתי למסקנה שגברים מזיקים לי לבריאות.
אחרי שלושים שנות נישואין, שלוש פרידות וכמה מאהבים, הכי טוב לי עם עצמי. יכול להיות שאני מפסידה הרבה.
בנישואין הייתי האישה הכי בודדה. בדידות בזוג היא הכי קשה, והייתי בבדידות תהומית במשך שלושים שנה.
עכשיו אני ממש לא בודדה. אני לבד".

אז החיים טובים? 

"כרגע כן. אני חופשייה. מחליטה על הכול לבד. עצמאית ולא תלותית. יש לי עוד חלום אחד - להפליג בשוברת קרח
לאנטארקטיקה לפני שהקרחונים נעלמים. מאז שטיילתי באלסקה, אני הכי אוהבת לראות קרחונים, ים וחיות,
פחות אנשים".