15 שנה אחרי שנכשל אלבומו "מאז שהתאהבנו", סולן להקת "תיסלם" דני בסן יוצא מהקורונה להסתער מחדש
על קריירת הסולו שלו. בגיל 65, כשהוא סבא לנכד בן 3, הוא מרגיש הכי זמר אי-פעם, ומגלה שיש בו עדיין כוחות להמשיך
ולהיאבק על האמנות שלו. הוא עושה זאת – גם לפני שהמשק חזר לשגרה ולפני שהתרבות קיבלה אור ירוק לפתוח מחדש
הופעות ואולמות - בשלל פורמטים של מופעים, ובנחישות מפתיעה שלועגת ל-65 השנים הראשונות של חייו.

"אני אחוז תשוקה כמו פעם. מרגיש משוחרר, פחות לחוץ, יותר בטוח. מרגיש לגמרי באמצע הקריירה.
זו הבנה גדולה עבורי. מוזיקה היא מתנה ענקית. ואם יהיו עוד שנים - בשמחה", עונה בהתלהבות הזמר דני בסן
לשאלה אם הוא מרוצה מהתנהלות הקריירה בנקודת הזמן הזו, של צעדים ראשונים ביציאה מן הקורונה.
"אני מאוד מבסוט, טפו-טפו. מרגיש שזכיתי. ממש מאושר".

זה לא פשוט ולא קל כמו שזה נשמע. בסן כבר ארז את הפקלאות והתכוון נפשית לוותר ולפרוש. זה קרה אחרי
הכישלון המסחרי הצורב בקריירה שלו, התרסקותו של "מאז שהתאהבנו", אלבומו הרביעי כסולן (2005)
והאישי ביותר שלו. היו בו שירים שנכתבו מדם לבו, בידי יוצרים כמו יענקלה רוטבליט, מיכה שטרית, ארקדי דוכין,
קורין אלאל, עמיר לב, עופר מאירי, סיון שביט ואמיר צורף, שגם עיבד והפיק מוזיקלית. ביניהם גם "צ'רניצ'קי אובלצי"
(עננים שחורים), שיר הנושא מתוך “באבא לובה”, סרטה עטור הפרסים של ג’ולי שלז, שתיעד את מסע החיפושים של בסן אחרי אביו בברזיל.

"מיכה כתב אותו כמכתב תשובה מאוד מרגש ממני לסבתא שלי, בתגובה מאוחרת למכתב ששלחה לי
מברזיל כשהייתי ילד", משחזר בסן. "היא כתבה לי: 'אתה צריך לשיר, אני אשמע אותך מכאן ואסתבל בעננים השחורים הקטנים',
והשבתי לה בשיר: 'יש לי הרבה לספר לך על אשתי, על הילדים, עליי, אבל הדבר הכי חשוב שאני רוצה לספר לך,
זה שאני שר...'. האלבום היה נקודת שבר בשבילי. עבדתי עליו שנים (הקודם, "חלום שכחה", ראה אור 13 שנה
קודם לכן, ב-1992, ע' א'), ואף אחד לא התייחס אליו. התפרקתי אחריו והלכתי הביתה בידיעה שזהו, שגמרתי עם הדרך הסולנית".

        
אין מרוץ בחוץ

שש שנים מאוחר יותר חזר בסן לחשוב חיובית. כשקיבל גושפנקה, חותמת אישור לכישוריו כזמר, בעקבות קונצרט
שקיימה תיסלם (במסגרת חגיגות ה-30 לקיומה) עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. "קיבלתי פידבקים,
'אתה זמר גדול!', 'אתה זמר ענק!'. וממקום שבו האמונה שלפיה לא מגיע לי, חזרה אליי התשוקה לבמה", משתף בסן.
"מאז הקלטתי כמה שירים יפים שלא נכנסו לפלייליסט. אני לא מקטר. לא פשוט להיכנס לרדיו עם היצף השירים בשנים האחרונים.
אבל חזרתי להופיע. יותר פתוח, יותר מפויס, יותר מאמין בעצמי. לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. אני נהנה מאוד".

הקורונה כפתה עליו פסק זמן. ההופעה האחרונה של תיסלם, להקת האם ו'קרן הפנסיה' של דני בסן, התקיימה
בשבעה במארס.
"זה תפס אותנו, את תיסלם, לפני סיבוב גדול בארצות הברית, שהתבטל, ואותי – נאלץ לבטל הופעות אישיות בכמה
פורמטים. אתה מוצא את עצמך בלי כלום, ותוהה מה עכשיו. אני באורווה, אבל כל הסוסים שם כי אין מרוץ בחוץ".

"מבחינה כלכלית המצב על הפנים", מוסיף בסן. "בבת אחת הכול נגמר. אתה ממשיך לחיות, עובד על האדים של
הדלק, אבל החיים נעצרו. הסיטואציה הציפה עוולות מאוד גדולות בחברה שלנו - שלעצמאים אין זכויות; שחקלאים,
שלא רואים אגורה, מייבאים להם מחו"ל. אני מקווה שהמחאה הזאת לא תמות. אישית, אני אדם מאורגן, אבל לא יכול לצאת
לפנסיה ולא לעבוד עכשיו. אם יש לך ילדים לומדים אתה מממן אותם, משלם על הכול, ויש הרבה מחויבויות.
דווקא תשלומי שוטף פלוס 90 יצאו לטובה. נכנסו בכל זאת כספים מהופעות עבר.

"בהתחלה היה עלא כיפאק להיות בבית. אשתי עם הקרמיקה שלה, ואני, שאוהב שפות, למדתי גרמנית.
ראינו המון סרטים, אכלתי המון. עליתי במשקל. מחפש עכשיו את הדיאטנית שלי. כולם מחפשים אותה. גם היינו כל
הזמן בסקייפ עם הנכד שלנו, בן 3, בבודפשט. אור גדול בחיינו.

"אחר כך המצב התחיל להציק. הקירות סוגרים עליך. אין טבע לצאת אליו. אי-אפשר לראות אנשים. לפחות הופעתי קצת.
עשיתי לייב בזאפה לערוץ 12, היה כיף גדול. הטריק שלי הוא להתייחס למצלמה כמו לקהל. היה לי קל.
לא נתתי את המיקרופון לאולם ריק. המופע לא היה מאולץ. הייתה עוד הופעה לטלוויזיה, בבית היוצר. התראיינתי
לרומי נוימרק בערוץ 11. היו כמה בוסטים כאלה. בתחילת אפריל, אחרי 11 שנים, הוצאנו שיר חדש של תיסלם, 'איזה עולם משוגע'.
ישבנו אצל יזהר (אשדות, ע' א') מחוץ לאולפן. יזהר כתב מנגינה, צוף כתב מילים. כל אחד הקליט בבית שלו את התפקיד שלו,
ויזהר עשה ממנו שיר שלם - על עולם משוגע, על רחובות ריקים מאדם, על פחד שעולה מדרגה ועל אמונה אופטימית ברוח האדם".

מחפש מה שבול עליו

ההחלטה על מתווה של שיבה להופעות משמחת אותו. עם שלל הפורמטים שלו, בסן מרגיש ערוך לקראת האתגר המחודש.
"עם תיסלם מוקדם עדיין לשמוח. עוד לא הגענו להופעות הגדולות. זה יקרה רק בשלב מאוחר יותר, יולי-אוגוסט.
מה שנקבע למארס עבר לאוקטובר. בהופעות הקטנות שלי, לעומת זאת, יש כבר הזמנות. מתקשרים, מבררים.
זה כמו פטריות אחרי הגשם, ואני מאוד שמח, מאוד מתרגש".

ויש לו מה להציע. "יש לנו מופע סלון בילט-אין לתקופה – יושי ואני בקטנה, פלוס שני גיטריסטים. יושי שדה ואני
מופיעים יחד כבר ארבע שנים, בפני קהלים של ארבעים איש ויותר. אמרתי ליושי, במקום להביא אנשים אלינו ולחכות שיקנו כרטיסים,
בוא נלך למקומות שאליהם אנשים יזמינו אותנו - אליהם הביתה. מבצעים שירים שלו, שירים שלי, שירים של תיסלם,
מספרים ביניהם סיפורים משעשעים, קורעים אותם מצחוק. אנשים באים. אוכלים, שותים, מדברים, מקבלים הופעה.
צריך להיות אדם עם אופי מיוחד למופעים כאלה. להתיידד, לא להתבייש, להתעניין, להיות טיפוס חברותי, ואני
סחבק. עשינו גם מסיבות פרדה, לא עלינו, עם הפורמט הזה".

מעבר לכך בסן מציע מופע "אינטימי" עם שניים-שלושה נגנים, בגיטרות ובצ'לו, מותאם מודולרית לגודל המקום.
"אני משתף את הקהל בסיפורי חיי, חושף את הסיפורים האישיים, האוטוביוגרפיים, מאחורי השירים שלי, מכל האלבומים,
בעיבודים חדשים ומיוחדים". ויש גם מופע להקה, עם חמישה נגנים: "ריתם סקשן, יותר רוק'נרול, אבל ממקום רגוע.
צריך לשבת ולהקשיב להופעה". שירים שלו, של תיסלם, קצת של אחרים. "גם הם מלווים בסיפורים מרגשים ובסוף גם רוקדים...".

שמות מופעי הלהקה מלמדים על תוכניהם. לגבי "שבוי של כותבים", הוא מתוודה, "לצערי הרב ולבושתי הגדולה",
על זה שאינו מצליח לכתוב בעצמו. "לא שלא ניסיתי, אבל האיי.קיו. שלי היה צונח. מצאתי את עצמי מלחין שיר שכבר הולחן.
אני מספר איך ישבתי וחיכיתי לאנשים, איך נכתבים טקסטים, על מקורות ועל השראה, ואיך הצלחתי אחרי שנים להשמיע שירים
שלא אני כתבתי, כך שיישמעו כמו שלי".

ב"ניצוץ שלא אבד", מופע הלהקה הנוכחי שלו, כשם שיר שכתבו עבורו צוף פילוסוף וקובי אייזנמן, הוא שר ומספר על
החיים בעיר הגדולה, על הזוגיות הארוכה והנעימה עם אותה אישה, כבר ארבעים שנה. "אנחנו במקום מפוייס,
מכירים את עצמנו, את היתרונות ואת החסרונות. הרבה פחות חרדים והרבה יותר שמחים בחלקנו. רוב תחלואי הילדות עברו,
ועדיין לא הגיעו התחביבים של הזקנה ולא התחילו הבעיות של הסוף".

בשנים האחרונות בסן מטפח ומתדלק את הניצוץ הזה - הקליט את "מגדלים" לאלבומו של אדם גורליצקי,
והוציא כמה שירים חדשים, בהם "מלחמה בראש" שחיבר עם מאיר גולדברג, שיר סולו ראשון מאז 2004; "חצי
מכוון" עם מוזיקאי צעיר בשם עמית ארז, שמתגורר ויוצר בפורטלנד, ואותו "פגש" בפייסבוק; ו"אחרי כל השנים" שכתב עבורו
פיטר רוט (מוניקה סקס).

"אני לא מחכה שיכתבו לי ולא מזמין שירים. אני הולך ומחפש מה שבול עליי. את 'מלחמה בראש', על הילדים שלנו
שנוסעים למקומות רחוקים כדי לנקות את הנשמה, הקלטתי לזכרו של אור אסרף, שנספה ברעש בנפאל. אני חבר של הוריו.
העבודה על השיר הייתה מאוד חזקה, והתגובות עליו הציתו בי אש מחודשת. גם פיטר חבר שלי, ומתוך ההיכרות
איתי כתב לי את 'אחרי כל השנים', על המעבר שלנו מרמת השרון לתל אביב, על כך שממשיכים לאהוב, ואיך חיים בבית שהתרוקן מילדים שבגרו.

"אני לא בן אדם שמעז להתקשר לאנשים. אני מתבייש. איכשהו נוצר קשר עם עמית ארז בארצות הברית.
יצרנו יחסים קרובים, והשיחות המעניינות הולידו את 'חצי מכוון' שהוקלט פה ובפורטלנד. ההשראה לשיר היא הגעגועים לבן שגר בחו"ל.
צורת העבודה הזאת עושה את השיר למאוד אותנטי. ויש עוד כמה שירים בדרך שמדברים עליי אישית".

זה מוביל לאלבום? 

"אם אמצא מספיק שירים ראויים, אשמח לכרוך אותם באלבום. אני רק מחפש סיבות לעשות זאת. הקלטתי את
ההופעה האינטימית, והיא מוכנה לצאת באלבום בהופעה. גם את מופע הלהקה אני מתכוון להקליט.
אני בעד להשאיר דברים בדיסקוגרפיה, לקראת לכתי, מה שנקרא. שיחליטו יורשיי מה הם רוצים לעשות עם זה.
בשלב זה אני נהנה מהדרך - כל נדבך לגופו".

בנחישות שלו להמציא את עצמו מחדש, בסן מצליח לחיות (בימים ללא קורונה...) ממוזיקה ומעיסוקים הקשורים בה.
בעבר דיבב סרטים והקליט פרסומות, ועדיין עוסק בקריינות, גם מעבר לים, במדינות כמו קנדה וברזיל.
"כשאתה שם משקל בצד אחד, טבעי שהאחר אינטנסיבי פחות", הוא מסביר. "הקושי, חוסר הפוקוס – בתיסלם
אנחנו שלושה זמרים – נמשך גם בקריירה האישית שלי. לא הצלחתי להתמקד. למזלי, הקלטתי שירים מאוד טובים, שגם אם
לא הצליחו בזמנם, תפסו בהמשך נפח ומעמד, ומשרתים אותי עד היום". הרשימה אכן מפוארת:
"דברים שרציתי לומר", "דרכנו", "הילד שבי", "רוח מן הים", "ככלות הקול והתמונה", "בית ספר לחופש הדיבור".
המשותף לכולם כמעט הוא הכותב יענקלה רוטבליט. "בשבילי הוא אגדה", מגלה בסן. "אחד האנשים שאני מאוד-מאוד רוצה שיכתבו לי טקסטים.
מאוד מקווה שיסכים גם הפעם. בתור זמר מבצע, זכות הקיום שלי היא במה שאני אומר. לי חשובה מאוד המילה.
אולי הטקסטים שלו מסובכים, אבל אני רק כלי להעברת המסרים".

יש שירים שהם חובה בכל הופעה שלך, שאינך יכול בלעדיהם? 

"'ככלות הקול והתמונה' הוא המאסט הגדול שבהם. גם מפני שהוא טומן בחובו סיפורים על המון אנשים שפגשו אותו
לאורך השנים והושפעו מהם. אפילו אסרף ז"ל. גם 'יש לך אותי' של תיסלם פוגש אותי בהמון מקומות ומצבים - של שמחה
וגם של עצב. וכמובן 'לא קלה היא דרכנו'. שרתי אותו לא כבר, להזמנת חולה ALS על ערש דווי, בן 48 בסך הכול.
שרנו, וכולנו בכינו. גם הוא, ללא קול. באמת זכיתי בגדול. עם השירים שלי, עם המשקל שלהם. יש בהם משהו עוצמתי
ברמות מטורפות. קטונתי וגם זכיתי. זה לא מובן מאליו".

הזכות לגדל ולטעות

לבסן ולרעייתו חגית שלושה בנים, שלישייה שנולדה לפני שלושים ושלוש שנים. אחד סיים לימודי רפואה בהונגריה,
שם נישא לצעירה מקומית ("יפהפייה", מקפיד בסן להדגיש), ומתחיל עתה השתלמות בגרמניה. בן נוסף היה טריאתלט,
וכיום, לאחר לימודים במכון וינגייט, הוא מאמן כושר, מורה ליוגה ומדריך באימונים על משקל הגוף. השלישי, בוגר
המכללה הבינתחומית בהרצליה, הוא לוביסט בכנסת. "כולם משכילים, לא כמו אבא שלהם", נהנה בסן לומר, "עכשיו הם
מתחילים את החיים".

הסטאז'ר ברפואה הפך אותו לסבא. בסן סבא?! "המילה הזאת, שכאילו אמורה לפגוע בנעורים שלך, מה-זה משמחת אותי.
אין לי בעיה עם הגיל שלי. מרגיש סבבה לגמרי. אני כל כך גאה. אמנם בגלל הריחוק אנחנו מקבלים את הנכד במנות קטנות,
אבל אני מעריך כל שנייה איתו. הוא מוזיקאי, חכם ודובר שתי שפות". 

בסן עצמו גדל ללא אב. הוא נולד בסאו פאולו בברזיל ועלה לארץ בגיל 4, עם אמו בלבד. לימים, אחרי שכיכב
בתיסלם ופתח בקריירת הסולו המצליחה שלו (עם "דני בסן" 1985 ו"הילד שבי" 1989), התפנה להתחקות אחרי
עקבות אביו שנשאר בברזיל. 

איך עיצבה חוויית הניתוק מאב את חייך, ואיך השפיעה על החינוך שהענקת לילדיך? 

"חוויית הנטישה של הורה נשארת. זו שריטה לכל החיים. לא משנה מה עשיתי, איך טיפלתי בעצמי. להיות נטוש זה
אף פעם לא עובר. לי לא הייתה דוגמת אב, וגידלתי את הילדים שלי כמו שחלמתי, כפי שיכולתי והבנתי. ניסיתי להיות אבא הכי טוב.
זה לא שהם אומרים היום 'אבא פגז'. יש להם טענות ועשיתי טעויות, וגם עם זה אני מרגיש בסדר. הייתה לי הזכות לגדל ולטעות.
אנחנו שומרים על קשר עם ברזיל. יש לי משפחה שם. אני דובר פורטוגזית ממש טוב, ואני לא מרגיש תייר שם".

חגית ואתה חשבתם על הרחבת המשפחה? 

"אולי כשהם היו מאוד קטנים; כשההורמונים השתוללו עדיין, חגית דיברה על זה. כשהם גדלו קצת היא שלחה אותי
לחפש את החברים שלי. עכשיו, כשהבית ריק, יש לנו הזוגיות שלנו, ממש סבבה. עברנו מרמת השרון לתל אביב,
'קרוב' יותר לעבודה. דירה פונקציונלית שמתאימה לנו. או כפי שאני מספר בהופעות: עברנו לדירה קטנה, כדי שהילדים
לא יחשבו לחזור הביתה...".

מחשב תפריט מחדש

כמי שחי בחברת אנשים צעירים, הנגנים שלו בני 30, אין לו בעיה עם הגיל שלו, לדבריו. "כיף לעבוד עם צעירים.
זה טוען אותי בכוחות מחודשים. הנה, לקראת השיבה להופעות עשינו חזרה, ובפגישה איתם נעלמו כל הכאבים שלי.
הרגשתי אריה". כבר עתה, חצי שנה לפני יום הולדתו (בדצמבר), הוא מעגל את שנותיו ל-65. איך הבריאות, אני תוהה.
"איך אומרים הרופאים?", הוא משיב, "בדרך כלל בריא. להגדיר יתר לחץ דם כ'מחלת רקע' זה לא רציני. אני לא
מעשן כבר עשרים שנה, ושנים לא אוכל פחמימות וסוכרים. יש לי בן שמבין בדברים האלה. בשביל מה שלחתי אותו ללמוד?
אני מאוד מקשיב לו. אבל כשאני מתחזר, אני אוכל הכול, כמו בקורונה. כל מה שעשינו היה לבשל ולאכול.
חגית יודעת לבשל, ואני יודע לאכול. כושר? חוץ מללכת ברגל, דבר שאני הכי אוהב לעשות, לא עושה כלום. אין לי
כוח ולא סבלנות בשביל זה".

65 זה שנתיים מפנסיה, אני מזכיר לו. "אני לא חושב על זה, אפילו שאני מתחיל לבנות לעצמי עיסוקים ודברים שלא
היו קודם בתפריט שלי. שפות, כפי שאמרתי. פיסול, למשל, תמיד רציתי, אבל פחדתי מזה. אולי אלמד צילום, אולי
עריכה. רוצה לפחות. רק מלדבר על זה (על גמלאות, ע' א') אני נלחץ. ממש לא יודע מה יהיה. מקווה שיהיה בסדר".

מה שבטוח הוא שלפחות הגנים שלו כאיש במה מצוינים. תיסלם קיימת כבר ארבעים שנה. "סוד אריכות הימים הוא
חברות וכיף. נורא כיף לנו יחד. הפגישות שלנו - גם בשמחה, גם בעצב - מאוד מרגשות ומחזקות. בחודש שעבר נפרדנו
מאבא של צוף, ובפברואר ממירון רכטמן, מי שהיה מנהל הלהקה. זה כמו מוות במשפחה. נורא עצוב. בכינו כמו ילדים.
בכלל, החברות בינינו מאוד הדוקה, מלווה בדאגה כנה ואמתית זה לזה. ואנחנו נורא נהנים בנסיעות, מאחורי הקלעים
ועל הבמה. שני שלישים מחיי שאני איתם, והקהל, בני כל הגילים, אוהב אותנו".

אפשר לגזור מהאהבה הזאת על מצב המוזיקה הישראלית הפופולרית העכשווית? 

"ככל שאני מתבגר אני למד שמוזיקה, שכאילו מיועדת רק לצעירים, יש לה גם קהל מבוגר. יש המון-המון אנשים מגיל
40 וצפונה שגדלו על מוזיקה מקומית, וגם להם יש הצרכים שלהם, המוזיקה שלהם. לא רק של ילדים, בני 16,
סטטיק ובן-אל וכאלה. זה גם לא אומר דבר על המוזיקה שלנו. פשוט יש עוד ז'אנר".