על תרומתו של שלום חנוך לזמר העברי ולרוק הישראלי, נאמר כבר הכל. היא מתגלמת ביצירתו הסקרנית,
הרבגונית והמתחדשת תדיר שמשמשת השראה לכל היוצרים שבאו אחריו. והוא, לא דבר חדש, המוזיקאי שהפך
(ביחד עם אריק איינשטיין) את הרוק בעברית למטבע עובר לצרכן.
יום הולדתו ה-74, באחד בספטמבר, מחזיר אותנו ל"אדם בתוך עצמו" (1977), הבכורה העברית שלו כסולן, אחרי
רצף האלבומים המכונן עם אריק ("מזל גדי", "פוזי", "שבלול" ו"פלסטלינה"), פירוק להקת "תמוז" ומפח הנפש
מהניסיון לפתח קריירה לונדונית. ודווקא משום מצב הרוח השפוף שקדם לעבודה (שהועמק עם הפרידה מאשתו
ליהי), טמון באלבום המפתח להבנת היצירה העתידית שלו.
ב"אדם בתוך עצמו" שבעה שירים ארוכים במיוחד, דבר בלתי נתפס בזמננו, אך בכל זאת הוא שייך לסבנטיז,
עשור שלא הציב גבולות בפני היצירה המוזיקלית. בדיעבד הוא תבניתי. אדם מול העיר הגדולה. חנוך מתמודד לא רק
עם משברים אישיים, אלא גם עם תחושת הבדידות שכופה הכרך. הוא אישי וחשוף, מינורי וגם קודר, מתכנס
פנימה, מתקפד החוצה, עוטף את מלותיו החדות בליריות כובשת, במלודיות רכות. נעזר בהפקה קשובה של לואי להב
ובנגינה מכשפת של אלונה טוראל ז"ל, אוהד אינגר, אלון הלל וחיים קריו.
ב"שביתה" (מלים: מאיר אריאל) מנצה האכפתיות החברתית (אחווה פועלית, חופש העיסוק, אלימות משטרה)
שתתפתח בחלוף כעשור לביקורת החריפה של "מחכים למשיח". לא משיריו המושמעים אבל משקף את הטמעתם של
רוק'נרול, בלוז ורית'ם'נבלוז בשפתנו. למרות אורכו (יותר מ-10 דקות) שלום חוזר לא מעט ל"טיול ליפו", מן הסתם
בימים של תחושת מחנק. חוויה אישית שגם בה ביקורת על התנהלות המשטרה: "עצרה אותי ניידת/ הציגו תעודות/
חיפשו עלי סמים/ אני לא נעלבתי/ המשטרה פוחדת/ בעיקר מאנשים/ מפורסמים...". הרוק האורבני מתחדד
ב"לילות שקטים", חיזוריו של קיבוצניק לשעבר שמתאקלם בכרך: "תל אביב בוערת ואני שונא ניאון... העיר כל כך
גדולה ואני עוד לא נקלט/ עלי איתי לחדר לקפה ותקליטים/ אני יותר בנוי, בעצם, ללילות שקטים". שיר נפלא,
מהיפים שלו. כמו שיר הנושא שמספק הצצה לנפשו ולנפש כל-אדם: "אדם בתוך עצמו הוא גר...
לפעמים עצוב או מר הוא/ לפעמים הוא שר/ לפעמים פותח דלת/ לקבל מכר/ אבל, אבל לרוב/ אדם בתוך עצמו נסגר".
גם החלופה "...אדם גם לעצמו הוא זר" היא תיאור רגשי מכמיר, ועדיין, זה שיר של זוגיות חמימה ומזמינה, וחנוך
שר בו נהדר, לא הרוקר הצרוד שהפך להיות. מתגעגעים לקולו דאז? קחו את "עיר זרה" המינורי, הפיוטי והרך,
צלקת משהותו בלונדון: "אדם בלילה, בעיר זרה/ גם בדידותו אחרת... נפשו קשורה ושפתו קשורה/ וכל געגועיו
ברורים לו". ההרמוניות הקוליות משוות לשיר אופי גוספלי, המנוני. שלום ממעט להידרש גם ל"שעונים", אלגוריה
שמתמודדת עם הניכור האורבני, הזמן החמקמק והניסיון למצוא חום בשאון העירוני. כל פעם שעושה זאת, זו חגיגה
פיוטית-פואטית. "בואי לרקוד" (מלים: אריאל, רוטבליט, בן זאב וחנוך) הנועל (גם את הופעותיו) מבקש לשבור את
הבאסה המלנכולית-לכאורה בהזמנה לרוקאבילי סוער: "תעזבי הכל בצד/ בואי בובה תני לי יד/ רק לרקוד".
לא כתבו את זה כה פשוט, אמיתי ומדויק לפניו. לרקוד את החיים, להינות בלי טיפת מחויבות. שיר צעיר לנצח.
תהייה: מתי שלום חנוך יזכה בפרס ישראל לזמר עברי, הכבוד הגדול ביותר שהמדינה יכולה להעניק למצוינים שבאזרחיה?
