לפני כשבועיים אמורה הייתה מירי נבו, השדרית הבכירה של ערוץ הספורט (5), לשוב מטוקיו, בירת יפן,
בתום חופשה מהנה עם בעלה ירון ועם בנה יונתן. החופשה נועדה לסיים, במנוחה מן הסתם, 18 ימים של שידורים
תובעניים ומתישים מזירות הפעילות השונות של המשחקים האולימפיים ה-32. אלא שנבו, כמו יותר מרבבת
ספורטאים מרחבי העולם, ועוד אלפי אנשי תקשורת שתכננו לסקר את האולימפיאדה, נאלצה להישאר בבית, בעטיה
של מגפת הקורונה העולמית. 

את השיחה עם נבו קיימנו בביתה החמים והמרווח ברמת גן, באחד הימים הראשונים של אוגוסט. 

איפה היינו תופסים אותך אלמלא הקורונה ואלמלא הדחייה? 

"בתחילת אוגוסט? כבר אחרי הג'ודו ובטח בשיט או בגלישה, עומדת מול הפודיום כנראה", מצטעפות עיניה היפות.
"בחודש שבו אני לא ישנה, בגלל הפרשי השעות בין יפן לישראל ובגלל העבודה, כשבלוטות האדרנלין עובדות בפול גז
ובתקווה להיות אחרי מדליה אולימפית אחת לפחות בג'ודו".

ובספטמבר? 

"הייתי אמורה לישון, אחרי ארבעה שבועות. כי מה יש לעשות בספטמבר? ללכת לבית ספר? אם ייפתח.
הייתי אמורה להיות בפיק מטורף. אולי אחרי מדליית זהב ראשונה 'שלי' בקריירה. עדיין לא יצא לי לשדר מקום ראשון
של ישראל באולימפיאדה".

עצובה בשביל השחקנים

נבו, יותר מ-27 שנים בערוץ הספורט, לא תשכח את היום שבו נודע על דחיית האולימפיאדה. "אפילו שהייתי מוכנה נפשית,
נוכח קורות הקורונה, היה לי מחנק בגרון. לפחות התנחמתי בכך שהמשחקים נדחו בשנה ולא בוטלו. זה הבדל גדול.
עד אז היינו בתשעה ימי בידוד בבית, ואם לפניו הייתי עסוקה בעיקר במה שאין, במה שנעלם לי, נורא כועסת על
העולם, ביציאה מהבידוד הבנתי כמה אני שמחה ומתרכזת במה שיש, כי זה עניין זמני. מביאה בחשבון שזה ישוב".

בשביל ספורטאים שמכינים במשך חודשים את גופם ואת נפשם לקראת האולימפיאדה, דחייה היא מפח נפש. 

מה לגבי הכנות 'על ריק' של שדרי ספורט? 

"לא אנחנו במרכז. התפקיד שלנו הוא לתווך את החוויה. שידרתי בשנה החולפת ארבע אליפויות עולם זו אחר זו.
עבדתי בטורים הכי גבוהים. במיוחד לי, שמשדרת כמה ענפים, זה קשה פיזית. הבאתי את עצמי למצב של כושר מאוד גבוה. 

"לי יותר קל להיכנס למומנטום מאשר לספורטאים. הקושי האמתי הוא שלהם. בעיקר של גיא מוקי בג'ודו ולינוי אשרם
בהתעמלות אמנותית. המועמדים הבולטים שלנו למדליה נמצאים בנקודה מאוד שבירה בקריירה שלהם. הם בשיאם
הגופני והמנטלי, גם מבחינת הגיל. ולהיתקע שנה, זה לא מצב סימפטי. יש סיכוי שזה אבוד להם. אני יכולה לבכות בשביל שניהם".

את עצובה בשבילה? 

"אני מזדהה מאוד איתה. אני לא בעצב ולא בצער. אני יכולה לתאר את הטירוף שעבר לה בראש ברגע הדחייה.
היו לה דאון, כעס ותסכול, והיא צריכה לאסוף את עצמה מחדש. מה שמארגן להם, לכל הספורטאים, את הראש, הוא
הידיעה שהם לא לבד במצבם. כולם נמצאים באותה בריכת קורונה וזה עוזר לכולם להתעורר.

"בחלומותיי הוורודים ביותר לא חשבתי שאזכה לשדר מתעמלת אמנותית ישראלית מועמדת למדליה אולימפית. רק
מלדבר על זה אני מקבלת עור ברווז. כשאני רצה בפארק עוברת לי סימולציה בראש איך אני מעבירה את הרגע.
מיורם ארבל, שלצדו התחלתי לעבוד והיה מורה נהדר, למדתי שמכינים את הסלוגנים. הם לא נפלטים ברגע.
העברתי לא אחת בראש מה אני רוצה להגיד, ובמקרה שלה אני כמעט בוכה תוך כדי הריצה. בשבילי זו תהיה סגירת מעגל אישית".

אולי את, כמתעמלת אמנותית בצעירותך, מגשימה את עצמך דרכה? 

"אני לא מנסה להפיל את החלומות שלי על ילדה שלא יכולה להגשים אותן. הסיבה שאני יכולה לדמיין את לינוי עושה
זאת היא מפני שהיא משאבת מדליות. אני לא מפילה שאיפות על ספורטאים. הם מספיק רוצים זאת לעצמם.
אני ריאלית, לא מפנטזת. מפוכחת. מקווה שהיא תצליח להרגיש את החוויה העוצמתית הזו. כן, גם עבורי.
גם המדליה הראשונה של נטע רבקין באליפות עולם בהתעמלות אמנותית, הייתה בלתי נתפסת. מדהים איזו אבולוציה
הענף הזה עבר. להורים ששואלים אם לשלוח ילד לחוג ספורט אני אומרת שאם הוא רץ לשם בחדווה ובתשוקה, נגמרה הדילמה".

אנחנו בעיצומו של גל שני בקורונה. מדובר על גל נוסף בחורף. מניין הביטחון שלך שהמשחקים האולימיפיים יתקיימו בקיץ הבא? 

"אני כל כך משוכנעת כיוון שעולם הספורט הוא עולם החיים. המוטיבציה העצומה בקיום המשחקים היא לא רק
ההשקעה הכספית הגבוהה בהם, אלא מפני שלמארגנים יהיה מספיק זמן ללמוד מאירועי ספורט בינלאומיים אחרים
שמתקיימים - ליגת האלופות בכדורגל, גמר ה-NBA, ליגת היהלום באתלטיקה, תחרויות אופניים וטניס – כדי להכין
את עצמם. גם אם יתקיימו ללא קהל. האתגר החשוב הוא איך מחזירים את הספורטאים להכנות לקראת הקריטריון
מחדש. יש מה ללמוד מההתנהלות הנוכחית, מעבר לתקווה שהרפואה תמצא פתרונות משלה לנגיף".

מותג ספורט חזק

מירי נבו בערוץ הספורט מאז 1993; מגישה את חדשות הספורט, מנווטת את אולפן הלילה, ומשדרת אירועי ספורט
נחשבים. בעשור החולף נוכחותה הטלוויזיונית גברה, כשהגיחה למחוזות נוספים במגוון תוכניות - למן "העולם
הבוקר", עבור ב"חדשות מהעבר" לצד עידן אלתרמן בטלוויזיה החינוכית או "ההחלטה" עם אלי אילדיס בערוץ 10,
ועד "חדשות היום" (עם אותו אילדיס) בערוץ 13. "החיבור הראשוני היה עם תוכנית הבוקר, שהגשתי פעם בשבוע
ב-2014, והתאהבתי. מובן שספורט הוא הדנ"א והתשוקה שלי, ולכולם הבהרתי שכל הצעה חייבת להתחשב בערוץ.
אני אוהבת אקטואליה ואני אדם סקרן, אז היה לי כיף. אברי גלעד הוא פרטנר מעולה, מעניין, לא צפוי, יוצר אצלי הגבהה,
גם אם הוא מעצבן אותך, כמו בן זוג. יש משהו מקסים בפרי סטייל של תוכנית הבוקר.

כשהציעו לה, בסוף 2019, את רצועת אחר הצוהריים "חדשות היום", נפרדה מ"העולם הבוקר". "יש סוף לכל
תעלול. אי-אפשר להגיש שלוש תוכניות ביום", היא אומרת. "אבל כשמישהו נכנס לבידוד קפצתי מדי פעם להחליף".

תמהתי מתי נבו ישנה, אם בכלל. 

"מובן שזה דורש משטר עבודה, אבל כמתעמלת אמנותית בעבר אני מבינה מה זה משטר. הייתי ישנה ביום.
היום לוח הזמנים יותר נורמלי ושפוי, על פי ההגדרות שלך. אנחנו עובדים בקפסולות בערוץ הספורט, ולי נראה מוזר
לעבוד 'רק' חמישה ימים בשבוע. אני אדם שעובד בעצימות גבוהה. היום שלי עמוס, ואני מלמדת את עצמי ליהנות מזה".

"חדשות היום" ירדה מהר. נכשלה? 

"מה פתאום. עלינו בפברואר והגשנו חודשיים וחצי. הגענו לתשעה אחוזי רייטינג. בערוץ 13 לא חלמו על זה". 

אז למה? 

נבו בוחרת בזהירות את מילותיה. "הערוץ נמצא בסערות הפנימיות שלו. עובד על עצמו בהרבה מובנים, בעיקר כדי
להמשיך לשוט. אנחנו, אלי ואני, היינו שייכים לחברת החדשות, ששם ההתמודדות של הערוץ הייתה, ועודנה,
הכי גדולה. מהבחינה הזו מובן שאני מצטערת. התוכנית רק התחילה להתעצב. זה היה אתגר מגניב מבחינתי ומבחינת אלי".

השניים, לחוד וגם כצמד, הם מהמותגים החזקים של ערוץ הספורט. "אנחנו הולכים יחד מאז 1999", מספרת נבו.
ההחלטה לצוות אותנו כצמד מגישים הייתה שרירותית, כדינמיקה שהתפתחה. כשבנו את משבצת חדשות הספורט,
הטילו את ההגשה על מיכה פרידמן. הייתי כבר חמש שנים בערוץ, ראיתי את עצמי מועמדת, והייתי מאוכזבת.
המנכ"ל דאז נימק את ההחלטה בכך שהצופים, רובם גברים, לא יקבלו את זה שאישה תגיש חדשות ספורט.
אני לא יכולה לתאר את התסכול. אחרים במקומי היו מתפטרים, אבל חברים השאירו אותי בערוץ, וכשמיכה היה
בחופשה שמו אותי להגיש, והתברר שהקהל לא עזב את המהדורה. אז נוצר החיבור עם אלי, שעובד עד היום".

יחד הגישו השניים שתי עונות של "ההחלטה", דוקו-ריאלטי שבו ליוו 48 שעות אנשים שהיו אמורים לקבל החלטה
משמעותית לחייהם. "אנשים מתלבטים שנים בקבלת החלטות", ממשיכה נבו, "ולפעמים הם צריכים טריגר מבחוץ.
היו כאלה שקיבלו החלטות טובות, ששינו להם את החיים, והם בקשר איתי עד היום. זו טלוויזיה אותנטית, כי לא
להיות אני בעבודה שלי - לא מעניין אותי. גם לא הייתי שורדת בספורט כל כך הרבה שנים אם זה לא היה מרגש
אותי. אותנטיות היא הפרמטר הכי משמעותי. אנשים מרגישים כשמנסים לזייף. כמו גוף שדוחה איבר. זה האופי שלי.
אם אני לא נהנית - אין לי אנרגיות ואין לי חשק לכלום".

נושאת את דגל השינוי

בימים שלפני קום הערוץ, ספורט שודר בתוכניות נישה ובהתייחס לאירועים גדולים. ובכל זאת הצלחתו הגדולה היא
פלא בעיניי. מבחינת נבו היא דבר מובן מאליו. "ספורט הוא תמיד אישו, תמיד אבן שואבת", היא מבהירה.
"לשילוש הסמ"כים - סרטים, סקס וספורט - תמיד יהיה קיום בטלוויזיה. כשהיום סדרות, גם כן בסמ"ך, מחליפות את הסרטים.
ספורט הוא הריאליטי הראשון. ריאליטי מגניב, כך שזה לא נראה לי מפתיע שהערוץ תפס. היום מוזר לצפות באירועי
ספורט ללא קהל. אבל אני כבר התרגלתי. זה דווקא מגניב. הפיינל פור בכדורסל, ליגת האלופות, NBA. לספורט יש
זכות קיום על המסך גם בלי קהל. ובצוק העתים עדיף כך, מאשר בלעדיו. 

"העובדה שבקורונה ספורט לא נפסק היא מפני שהוא כורך בריאות וכלכלה, ומסייע לשמירת השפיות והאיזון", היא
טוענת, מביאה כדוגמה את "אולפן הלילה", רצועה שנולדה בקורונה, ושאותה היא מגישה פעמיים בשבוע לסירוגין
עם מודי בר-און וניב רסקין. "למדנו להמציא את עצמנו. זו הזדמנות להעלות נושאים ולבדוק אותם יותר לרוחב. מגוון
רחב, מותר לגשת לכל נושא. בסגנון חופשי ולא מהודק כמו חדשות הספורט. יותר כיף".

אבל ההישג הגדול ביותר של ערוץ הספורט הוא היותו אי תקשורת נשית, פורץ דרך ומוביל. ואיתו ההטמעה בציבור,
הגברי והשובניסטי, שנשים מבינות כדורגל וכדורסל ומיטיבות לדבר עליהם. נבו נושאת את דגל השינוי הזה.
"הנוכחות הנשית בערוץ גדלה מאוד בעשור האחרון", היא מסכימה. "זה תהליך שעדיין לא הגיע למקום שבו הוא צריך להיות. 

"בספורט טלוויזיוני אנחנו עושים אבחנות בתפקידים שנראים על המסך: שדרי קווים, מגישים, מראיינים ופרשנים.
בהגשה ובראיונות על הקווים, המצב סבבה לגמרי. בפרשנות - לגמרי לא. מורן ברק משדרת כדורסל, מאיה רונן
קצת טניס, לפעמים לינוי בר-גפן אגרוף, ותמי גורלי מפרשנת ספורט מוטורי. אני היחידה שמשדרת ספורט בקו
הראשון. אנחנו לא מסתפקות בזה. זה תהליך שאורך זמן. 27 שנים שאני בערוץ, וכמעט כל דבר שעשיתי הייתי הראשונה
לעשות אותו. ההוויה המקצועית שלי הייתה שונה מכל מה שהיה קודם בספורט הטלוויזיוני. הבנות שבאו אחריי היו
כבר כמוני, עם התשוקה לספורט, לא כמקפצה לעיסוק הבא. זה שינוי מאוד גדול, שמוביל את שאר השינויים.

"ב-2017, באליפות העולם באתלטיקה בלונדון, השתתפו כמעט מאתיים מדינות, והייתי שדרית אישה יחידה.
אז אל תגיד לי איזה יופי. כשנגיע לשלושים אחוזי נוכחות נשית, אולי יהיה מקום לשמוח. עם זאת, אין מנכ"ל שיציע לי
עבודה בגלל שאני אישה. אתה טוב – תעשה, אתה לא – לא. אומרת את זה באחריות. תשאל למה אף אחת לא
משדרת כדורגל - כי אף אחת מאיתנו עדיין לא רוצה.

"כשהתחלתי להגיש חדשות נאמר לי שאני צריכה לפרוש משדרנות. אמרתי: אין סיכוי. כי זה האסנס, התמצית,
של תקשורת הספורט. להיות הכי קרוב לספורטאים, שהם לב העניין. אז סוכם שאשדר את הענפים הקרובים ללבי.
שם זה קורה. מה שחוויתי בשידור המדליה האולימפית הראשונה 'שלי', של ירדן ג'רבי במשחקים האולימפיים בריו
דה ז'נרו, ואחריה גם המדליה של אורי ששון - שום כוח לא ישווה לו".

כשאת סוקרת את דרכך בערוץ, יש לך סיבות טובות לעוף על עצמך? 

"כבר לא נראה לי מוזר שנשים משדרות ומנחות כדורגל וכדורסל, או מגישות חדשות בשתיים, ועדיין זה עושה משהו
לאנשים. אחרי עשרים ומשהו שנים, התבגרתי, אני אחרת. אני אימא ליונתן (10 וחצי), יש שלוש בנות בבית, הבנות
של ירון, והכול מתחבר לי יחד, ברמה האישית שלי כאדם. וואללה, הייתי הראשונה לשדר משחקים אולימפיים.
והייתי ראשונה פה ושם. כן, פורצת דרך. זה פתח את הדלתות. התנעתי משהו שיש לו המשכיות, זה תענוג. יש לנו
בערוץ נשים ברמה גבוהה. בדרכי שלי אני שומרת על כולן. גם מאוד חשובה לי ההתקדמות שלהן. אוהבת לעבוד
איתן. הן באמת מדהימות".

מחזיקה את הקלפים קרוב לחזה 

מירי נבו נולדה בשנת 1967 למשפחת טננבוים. שנה אחר כך חזרה עם הוריה לברזיל, מולדתה של אמה.
בגיל 5 שבה המשפחה לארץ, התיישבה בפתח תקוה, ובה – במסגרת להקת נוער עירונית - נתגלו כישרונות השירה
והמשחק שלה (לצד מיכל נחמן, לימים צפיר).  היא שירתה בלהקת פיקוד צפון, ועם שחרורה הצטרפה (עם נחמן)
לשלישיית "מנגו" (שבה שרה גם יסמין גמליאל). 

בחלומות הילדות שלך היה ערוץ הספורט? 

"החלומות התחלפו מיליון פעם. רציתי להיות ראש הממשלה, אלופת עולם בהתעמלות, אשת עסקים, ולא זוכרת מה
עוד. לא היה לי חלום אחד, אבל המאוויים שלי היו בספורט. תמיד הייתי צריכה ליזום וליצור. לא נתנו לי מתנות.
מהלהקה הצבאית ועד היום הזה. כבוגרת מגמת מחשבים ואלקטרוניקה הייתי מחויבת למסלול תלפיות בצבא, אבל
אחותי הפעילה עורכת דין כדי שאוכל להיות בלהקה צבאית. כבר אז נלחמתי שזה יקרה".

נבו - ששמה הוא מזכרת שנשארה מנישואיה ב-1989 ליועד נבו, המנהל והמפיק המוזיקלי של שלישיית "מנגו"
(שנשארו, אגב, חברים טובים) - למדה בכלל חינוך גופני (בסמינר הקיבוצים בתל אביב) ותואר שני באפידמיולוגיה
וברפואת הציבור (באוניברסיטה העברית בירושלים). 

עד כמה המזל הוא מרכיב בקריירה שלך? 

"זה מתחיל בהרבה הקשבה עצמית. זה לא קורה ביום אחד, כמו שהבנתי ש'מנגו' זה לא המקום שלי להתחלה של
חיי הבוגרים. לקח לי חמש שנים עד שהתיישבתי בכיסא 'שלי' בערוץ הספורט, להבין שזה מה שאני רוצה לעשות.
מזל? הרבה עבודה קשה, הרבה יזמות וטיימינג, שהוא בעצם מזל. אבל אני מאוד אשת עבודה קשה, וזה רק הולך
ומחמיר. אני לא יודעת לטפל בדבר באופן רדוד. אני אישה של פרטים ושל דיוק".

יש משהו שאת יכולה להגדיר כגדול הישגייך? 

"זה לא ההישג שלי, בשום דרך, אבל הרגע הכי מרגש ועוצמתי בקריירה שלי הוא המדליה של ירדן ג'רבי.
מאז שהייתי ספורטאית חלמתי על רגע כזה. ב-2012 שדרתי לראשונה מהמשחקים האולימפיים בלונדון, את כל
ההתעמלות, לערוץ הראשון. באולימפיאדת ריו זכויות השידור כבר היו שלנו בערוץ הספורט, ושידרתי את המדליה של
ירדן. אני לא זוכרת הרבה, רק זה שבכיתי לירון, בעלי, בטלפון. הייתה חוויה מאוד חזקה, גם למי שמתווכת.
ההזדהות עם ספורטאי ישראלי היא עוד רובד שלך כאדם".

בחודש שעבר מלאו לנבו 53. לא רואים עליה. 

איך החיים בעשור השישי? "לא חשה איזה הבדל. אני בכלל אדם בדיליי. אני הולכת לצופים עם הבנות, לבית ספר
יסודי עם יונתן, קשה לי לשקף גיל במלוא המובן. אני אימא צעירה, יש לי עוד הרבה דרך לעשות. עדיין לא מרגישה
שהגעתי לשיא".

איך את שומרת על עצמך? 

"כל החיים אני בהתכתבות עם הגוף שלי. כל הזמן בתנועה. לא מרצון, אלא מצורך. זה הכיף שלי. ארבעים שנה שאני
רצה. שלוש-ארבע פעמים בשבוע. עשרה קילומטרים בעשרים השנה האחרונות. אני מתה על זה. אוהבת לרוץ לבד.
לא סובלת ריצה בחבורה. זו המדיטציה שלי. אוהבת את השקט לבד. עושה גם אימוני כוח. לפחות שלוש פעמים
בשבוע פילאטיס. גם יוגה. פעם הייתי מתייסרת אילו הייתי מחמיצה אימון. למדתי לחיות עם זה שאני לא נאמנה
לתוכנית האימונים שלי. מקפידה גם בתזונה, שלי ושל הילדים שלי. יש לי ידע, בכל זאת למדתי שמונה שנים
באקדמיה, ואני משכללת את הידיעות שלי בהרבה קריאה". 

את מתחרטת על כך שלא המשכת בקריירה מוזיקלית? 

"אני אוהבת לשיר, אבל זה לא המקום שבו הרגשתי שאני באה לידי ביטוי. ערוץ הספורט מרכז את האהבות שלי:
להופיע, לעמוד על במה, לעשות ספורט ולהשתמש בידע ובתוכן מקצועי".

את מצטערת על כך שלא נעשית אם בגיל צעיר יותר? 

"לא מצטערת שהתחלתי מאוחר, אלא מתחרטת שלא עשיתי עוד ילד מיד אחרי לידת יונתן. לא שהוא חש חיסרון,
הוא גדל עם עוד שתי אחיות. הוא לא בן יחיד מבחינה זו. כאישה, אני מצטערת שלא חוויתי עוד היריון ולידה.
אני נהנית מאוד מתפקיד האימא. על זה אני מתחרטת. סולחת לעצמי, אבל מתחרטת. אבל אלה היו שנים עמוסות –
התגרשתי, הכרתי, התחתנתי, ילדתי".

ועל כך שלא עשית קריירה בינלאומית את מצטערת? 

"לא יודעת מה להגיד על זה. אני נמצאת באזורים האולימפיים. בשביל להיות חברה בוועד אולימפי אני עדיין צעירה.
יעד בחו"ל? אם כבר, רק למקומות האלה, וגם כן רק מאחורי הקלעים. אבל זה עדיין מוקדם".

לא החמצת קריירה קולנועית? לשחק מול מצלמה? 

"לפעמים אני חושבת על זה. אולי עוד יקרה". 

כי מה ההבדל בינך לבין, נגיד, ג'וליה רוברטס? 

"קצת גבוה העץ שהצבת לפניי. אני צריכה מישהו שישלח אותי לאודישנים. זה כמו פיס, צריך לקנות כרטיס.
אבל נוור סיי נוור (לעולם אל תגיד לעולם לא, ע' א'). אני מחזיקה את הקלפים קרוב לחזה".

מה תעשי שתהיי גדולה? 

"העשייה הטלוויזיונית יכולה להיות גם בינלאומית. אני תופרת עם חבר איזה מיזם שעשוי להיות פרויקט בינלאומי.
היום אתה לא מרגיש שצריך להישאר בגזרה שלך. אנחנו לא נופלים במקצועיות מהעוסקים בתחומים האלה בעולם.
מבחינה יצירתית יש אספירציות כאלה. אם המיזם יצא לפועל, זה יהיה ענק".

והחיים הטובים בעינייך? 

"עכשיו? בקורונה?! החיים הטובים זה להיות בריא. להיות בריא ולהתפרנס".