אבא שלי לימד אותי נתינה אמיתית מהי, גם כשאין לך דבר לתת מלבד אותך עצמך.
אבא התנדב לכל ועד אפשרי בזמנו הפנוי והמועט, ותמיד נתן מעצמו למען הזולת. הנתינה שלו נבעה
מאכפתיות כלפי הסביבה, אהבת אדם ושאיפה ליצור עולם טוב יותר. אבא היה פעיל בועד השכונה, ועד הבניין,
ועד בית הכנסת, וועד בית הספר. הוא ניסה וגם הצליח להוביל מהלכים לקידום אינטגרציה במערכת החינוך,
להחדרת מחשבים בבתי הספר כשהטכנולוגיה עוד היתה בחיתוליה, הוא האמין מאוד בהשכלה ועודד אותי ואת
אחיותיי להצטיין בלימודים ולרוץ לעבר הגשמת החלומות שלנו. הוא עודד אותנו לחשיבה ביקורתית ולעצמאות תוך
ראית האחר וצרכיו.
אבא שם תמיד את האחר לנגד עיניו. תמיד דאג, דאג פיזית, שכל מי שסביבו יהיה מאושר ורגוע. הוא היה האיש
הזה שתמיד אפשר לסמוך עליו, לשים עליו ראש בסוף יום ולהתעודד מחיוכו הגדול והקורן, שעבורי היווה תמיד
הבטחה שהכל יהיה בסדר.
אבא היה מהאנשים שמטפלים בכל מפגע סביבתי ושמרימים כל לכלוך ברחוב. אחת הגרסאות מבוקר התאונה שלו
היא שהרים פיסת נייר וחצה כביש שלא אמור היה לחצות כדי לזרוק אותה לפח.
הוא נדרס בנובמבר 1987 והשאיר אחריו עצב גדול.
לפעמים כשאני מוצאת את עצמי שנה אחר שנה מתנדבת לוועד הכיתתי, לוועד הבניין, מנהלת קבוצות פייסבוק
קהילתיות, אני נזכרת בו בחיוך.
ליאת לב רן, בת 44, מתגוררת בתל אביב, נשואה+2, ספרה הראשון "מורשית חתימה" ראה אור לאחרונה ב
הוצאת "עברית"
יצחק סייג, הלך לעולמו בגיל 41, התגורר בשכונת רמת אליהו שבראשון לציון, היה נשוי ואבא לשלוש בנות
