צילום: שמואל בינשטוק.
זהו ספרה ה-15 של עמיה, בת כמעט 80, חוקרת פסיכולוגיה וחברה ישראלית, פרופסור אמריטה (דרגתו של פרופסור מן המניין שפרש לגמלאות; בלשון זכר – אמריטוס) באוניברסיטה העברית בירושלים, ונשיאת "המכללה האקדמית לחברה ולאמנויות" בנתניה.
ד"ר ליבליך מפרסמת ספרים המופנים גם לקהל הרחב, ועוסקים בין השאר בתחומי המחקר שלה: הבדלים בין מגדרים וסוגיות עיקריות שעל סדר יומה של החברה הישראלית. בין היתר עסקו ספריה בחוויית השירות הצבאי בישראל, בקיבוץ, בסיפור חייהן של נשים, במשפחה החדשה בישראל. מבין ספריה המפורסמים "ילדי כפר עציון" (יצא ב-2007) עוסק בסיפורם של יתומי כפר עציון, יתומים אשר שימרו קשר רב שנים וחלקם שבו לשקם את מקום נפילת אבותיהם; ספרה "חוץ מציפורים" שיצא לאור בשנת 1989, מספר את סיפורם של עשרה חיילים אשר נפלו בשבי המצרי במהלך מלחמת ההתשה והוחזרו לישראל.
איך צץ הרעיון של קפה מוות?
"קראתי מאמר על התופעה בעיתון הארץ, שדיבר על כך שההתנהלות הזאת מתקיימת במקומות רבים ברחבי העולם. החלטתי שאני רוצה לייצר קבוצה שתיפגש ותדבר על המוות מכל מיני אספקטים. שיניתי את הפורמט, כי זה המקורי מפגיש אנשים בבית קפה, לפגישה חד-פעמית. אנשים זרים ששותים קפה אוכלים עוגה, ומדברים על המוות. זה נראה לי מורבידי מיד, שטחי. רציתי שזו תהיה פגישה קבוצתית לאורך זמן, בקבוצה שבונה אמון, שבונה עומק. עוד החלטתי, שאני לא אהיה המנחה של הדיונים, אלא המארגנת. יגיעו אליי הביתה, ויקבלו קפה. בלי עוגה".
למה לא להנחות?
"לא רציתי אחריות, ולא התאים לי שזה ייראה כטיפול פסיכולוגי. קל וחומר שכפסיכולוגית וכמנחה אני אמורה לקבל כסף על המפגשים, ובפועל הרי חברי הקבוצה לא משלמים לי. החלטתי שזו לא עבודה, אלא השתתפות בקבוצת שיח".
איך התקבצו ובאו האנשים? ד"ר ליבליך היא בעלת הבלוג "על אנשים, ספרים ואירועי חיים" באתר פסיכולוגיה עברית. "אני מפרסמת שם מאמר שבועי", היא מסבירה, "זה 12 שנים. בבלוג אני כותבת על אנשים, על ספרים, על כנסים שאני משתתפת בהם, על מפגשים שהציתו בי משהו ושאני בוחרת לשתף בהם את הקוראים. רשמתי שם הזמנה לפרויקט, הסברתי שהמפגש יתקיים בערב ארוך אחד, אחת לשלושה שבועות, ושם נדבר על מוות. לא על שכול, לא על אבל, לא על ההורים המזדקנים, ולא על חולים סופניים. ובתוך 48 שעות קיבלתי יותר מחמישים פניות".
היית מופתעת?
"הייתי המומה ומרוצה. הרגשתי, שהתחושה המוקדמת שלי, שלא רק אני רוצה לגעת בנושא הזה, היא תחושה נכונה. החלטתי לא לכלול בקבוצה מכרים וחברים, כדי שיתאפשר לנו לצאת לדרך כזרים זה לזה. למפגש הראשון הגיעו 13 אנשים, ערכנו סבב היכרות וכל אחד סיפר מה הביא אותו לפגישה. קבענו תאריכים ומנחים לעשרת המפגשים הבאים ויצאנו לדרך. בקבוצה שחבריה משתתפים בספר בחרו בנושאים מרתקים, כמו 'טקסי מוות בעולם הגדול', 'גסיסה ומוות בהוספיס' כי אחד האנשים שהשתתף עבד בהוספיס והוא החליט על הנושא. דיברנו על הספדים, על 'חוק החולה הנוטה למות', על הישרדות, על ילדות ומוות, ועוד".
המוות, מוסיפה ואומרת ד"ר ליבליך, "הוא נושא בתוך הארון. לא מדברים עליו. בעוד שהמאה ה-20 סייעה להסרת טאבו בכל מיני נושאים הקשורים למיניות, נושא המוות נותר עדיין בגדר סוד. אנחנו תרבות שביסודה, לפחות מאז המאה ה-19, היא תרבות של השכלה רציונלית, מדעית. על המוות איננו יודעים דבר. מה קורה אחרי שמתים? ומכיוון שאנחנו חיים בתרבות של עונג, שואפים לחיים טובים ויפים, כשמישהו נוטה למות אנחנו, ברובנו כמובן, מניחים אותו בבית אבות סיעודי, ואולי נבקר אותו פעם בשבוע..."
תקופת הרצה
בשנה הראשונה שבה התקיימו מפגשים של "קפה מוות", עמיה רק רשמה ביומן שלה רשימות, ולא תיעדה מעבר לכך. "רק כאשר הקמתי את הקבוצה השלישית", היא מבארת, "הרגשתי כנראה שסיימתי את תקופת ההרצה, וביקשתי רשות להקליט את כל מה שנאמר בחדר. כולם הסכימו פה אחד, ומהר מאוד שכחו שזה מוקלט. עד כדי כך שבסוף השנה אחת המשתתפות הביעה צער על כך שהפגישות לא מתועדות. מבחינתי, בגלל שתמללתי אחרי כל פגישה, עברתי חוויה כפולה ומכופלת: מלבד החוויה שלי כמשתתפת, כשהקשבתי שוב לשיחות, בעת התמלול, זה העצים עבורי את החוויה".
הספר מתעד את הפגישות של "קפה מוות 2016", כאשר בין חברי הקבוצה היו ארבעה מתחת לגיל 32, אחד שהוא בן 85, שורד שואה שאותו מגדירה עמיה כ"איש מיוחד ובמלוא חושיו", השתתפה בה גם סופרת ילדים ידועה, וכאמור - הבחור שעובד בהוספיס. נושאי השיחה נהגו על ידי המנחים התורניים, המנחה היה כותב באימייל הקבוצתי מה להכין לפעם הבאה, ולא ממש מכוון. עמיה: "למשל, מנחה אחד כתב להכין הספד, ללא כל הסברים. לכתוב הספד? למי? את מי להספיד? האם לקרוא בפני כולם הספד שכבר קראנו על קבר של מישהו? או אולי להכין הספד לעצמנו? לא הייתה הכוונה מעבר לכך, ומובן שזה הניב תוצאות מרגשות ומדהימות".
בעקבות פגישה מקרית עם אחד מהעורכים בהוצאת דביר, עמיה החלה לחשוב לרכז את הפגישות בספר שתוציא לאור. "עד אז לא חשבתי על ספר, חשבתי שאולי אכתוב מאמר", מספרת ליבליך. "השתתפתי במפגש קבוצתי מסוים, וסיפרתי להם על 'קפה מוות'. אחד העורכים מההוצאה, שאל אותי - זה יהיה הספר הבא שלך? בסוף השנה שאלתי את חברי הקבוצה אם הם מסכימים שהפגישות המתומללות יצאו כספר. כמובן הסברתי שזה ייכתב בעילום שמות המשתתפים. כולם הסכימו מיד, שניים מחברי הקבוצה אפילו ביקשו שהשמות הפרטים האמתיים שלהם יישארו ככאלה. שלחתי לכל אחד את הפרק האישי שלו, לאישור סופי. אחרי שהספר יצא לאור נפגשנו שוב, וכל אחד קיבל ממני ספר עם הקדשה מיוחדת. מפגש מסכם מאוד מרגש" .
לטלטל את הלא קל לעיכול
אפרופו הספר, אני אומרת לעמיה, על הכריכה איור של גולגולת הנראית כמו כפית המערבבת כוס קפה, ויש להודות כי האיור, יחד עם השם הלא פשוט, הקשו עליי. "זו ביקורת שאני שומעת לא פעם", אומרת עמיה. "אני התכוונתי לטלטל, ולכן גם קראתי לספר בשמו הלא קל לעיכול, ואישרתי את האיור הזה".
מה מאפיין את הקבוצות שמגיעות אלייך?
"ברובם אנשים מבוגרים, אם כי בימים אלה המפגשים בביתי נערכים עם קבוצת צעירים בני פחות מ-50. ומה שעוד מאפיין, הוא שבכל פגישה נכח הומור. כנראה יש צורך בבדיחות הדעת כדי לבלוע את הגלולה המרה. אפילו שבדיבור על מוות יש גם קסם, וגם רומנטיקה".
את אופטימית? יחול שינוי אמיתי בהתייחסות?
"אני מבחינה שקיים שינוי בתפיסה לגבי המוות, הרבה בזכות השפעה מסוימת של תרבות המזרח. אנשים נוסעים להודו, לדרום אמריקה, שם הדיבור והיחס למוות אחר מאשר ביהדות, למשל. אני מאוד רוצה להאמין שכן, אבל אפילו אני, שנוכחת בשיחות על המוות כבר כמה שנים, חטאתי לפני כמה שבועות: פגשתי חברה טובה, מבוגרת ממני, שספרה לי כי לפני חצי שנה היא נפלה ושברה את הירך. היא עברה ניתוח שכלל החלפת ירך, וסיפרה, שכולם מסביב אומרים לה שיש קשר בין שבר בירך בגיל מבוגר, לבין מוות.
ואני, במקום לתת לה לדבר על המוות, או על הפחדים שלה, אוטומטית אמרתי לה, "מה פתאום מוות? הרי את עם אנרגיות אדירות". רק כשהגעתי הביתה, הבנתי מה עשיתי.
נזכרתי איך אבי , בגיל 80 פלוס, רצה לדבר על הסוף שלו, ופשוט לא נתנו לו. אמרנו לו כל הזמן, 'אוי אבא, אתה בריא, יש לך עד 120'. אז מסתבר שלכולנו עוד יש דרך ארוכה לעבור, והטיפול בנושא הזה בהחלט חייב תיקון".
הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".
