בתמונה: ענת לב אדלר. צילום: יח"צ

חמש שנים לאחר פרסום רומן הביכורים שלה "כותבת ומוחקת אהבה", ואחרי שהפך לרב מכר היסטרי, העיתונאית והסופרת ענת לב אדלר עדיין חווה אותו כאילו נכתב אתמול.
הביקוש לסדרת ההרצאות שנולדה בעקבות הספר רק עולה,
והיא עדיין חורשת את הארץ לאורכה ולרוחבה יחד עם המרצ'נדייזינג שלה,
ועל הדרך - חוברת למיזמים חברתיים שעוסקים בחיזוק נשים ובהעצמתן.
היא לגמרי שם, והיא אולי אחת הדוגמאות הכי טובות לביטוי "להמציא את עצמך מחדש באמצע החיים". 

ענת לב אדלר עורכת את מדור "שעות נוספות" בידיעות אחרונות,
שהוא מדור הלייפסטייל של מגזין 24 שעות.
אנו נפגשות לשיחת נשים צפופה ב"תולעת ספרים" (גילוי נאות: הספר הפך אותנו לחברות).

"כתבתי כדי לא להשתגע" אומרת ענת בתחילת שיחתנו. "לא חשבתי שאני כותבת ספר.
זו הייתה תקופה שבה לא ידעתי מה קורה ומה עובר עליי ומה זה השיגעון שהשתלט עליי בכלל.
התחלתי לכתוב כי כתיבה זה תרפיה שעוזרת לי לעבד את האובדנים. התעוררתי בוקר אחד, וחוץ מהילדים שלי רציתי לזרוק הכול ולנהל חיים אחרים: לא רציתי להיות עורכת בעיתון יומי,
ובגדול - לא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות שאת כל הדברים שכל כך רציתי אני כבר לא רוצה יותר.
אני מגיל 20 בידיעות אחרונות, הוצאתי עשרה ספרי מתנה ויומנים לנשים,
ולא הבנתי מה עובר עליי ומי זה בן הזוג הזה שלצדי, שפתאום לא הכרתי.

צורך גדול של נשים ואנשים
הספר יצא לאור, ויחד אתו החלה ענת לקבל פניות מנשים שהזדהו באופן מוחלט עם מה שכתבה.
הן החלו לפנות אליה ולשתף אותה במה שעובר עליהן, בדומה לגיבורת הספר שלה,
וביקשו ממנה לדבר אתן על מה שכתבה.
"הבנתי שיש כאן צורך גדול של נשים ואנשים באמצע החיים לדבר על הדבר הזה הלא מוסבר שעובר עליהן.
הדבר הזה שגורם להן לחשוב ולחשב מסלול מחדש, והחלטתי להרצות בפני קהלים שונים".

האם יש מכנה משותף לתופעות שאת מתארת בספר?
"זה קורה בגילים עגולים, מ-40 ומעלה", היא משיבה, "כשהילדים גדולים יותר ואנו יכולות להתפנות לעצמנו. כאשר אנחנו מבינים שיום אחד לא נהיה כאן יותר וזה שולח אותנו לחפש את האני האמתי והאותנטי שלנו. זה לא סתם שבגילים האלה גברים עולים על טייצים ומתחילים לרוץ מרתון ולרכוב על אופניים ושנשים יוצאות ל'מלכת המדבר'". 
הדרישה הזו הולידה הרצאה אשר הספר משמש לה בסיס, והיא עוסקת בנשים, בעולמן הפנימי, בהגשמה עצמית ובחיפוש האמת האישית.

 "נשים רוצות לשמוע שהכול בסדר אצלן," מדגישה לב אדלר. 
"כי מצד אחד אנו מרגישות שאנחנו חזקות ויכולות לשבור את תקרת הזכוכית,  ומצד שני - אנחנו עדיין מרוויחות 30% פחות ואלינו פונים להגיע לגן או לבית הספר כאשר הילד חולה".

הגברים היו אקססוריז
ענת לב אדלר אינה זרה לפמיניזם. לדבריה זה עובר אצלה בגנים לאורך הדורות. "גדלתי בבית מאוד פמיניסטי, שבו הגברים היו אקססוריז על מחזיק המפתחות של הנשים", היא אומרת בלי למצמץ. 
"השושלת הנשית במשפחתי, החל מסבתא רבתא ננה ג'לייט שאיבדה בעיראק שלושה ילדים לפני שהגיעו לגיל שנתיים ונשארה לבד בעולם עם המערוך שלה. 
היא זו שגידלה אותי. גדלתי בבית של נשים חזקות. אימא שלי, שהייתה מנהלת בבנק לאומי, דגלה בחשבונות בנק נפרדים גם בזוג". 

לב אדלר מרבה להשתמש במוטו הידוע של הסופרת וירג'יניה וולף, ומוסיפה עליו תוספת אישית משלה. "כל אישה צריכה חדר משלה והכנסה קבועה," היא אומרת. 
"אישה בלי ביטחון כלכלי היא אישה שהופכת לקישוט ומאבדת את היכולת לקום וללכת ממקום שלא טוב לה. 

"אנו רואים כיום מיעוט עצוב של נשים בעמדות מפתח, ואנחנו צריכות להבין שהשיח יחייב להשתנות. 
כשאני שומעת את המשפט 'בעלי עוזר לי בבית', אני משתגעת. 
מה זה 'עוזר לי בבית'? הבית הוא לא רק שלי והוא לא עוזר לי. 
שנינו נושאים בעול הבית יחד. עוזרים זה לזה. 
הכול מתחיל מהבית, וההבניה החברתית הזו חייבת להתנפץ". 

לדברי לב אדלר, חינוך משמעו לתת דוגמה אישית. בין השאר, היא עצמה מתנדבת מעל 15 שנה במקלטים לנשים מוכות ומשמשת מנטורית לנשים שרוצות לחזור לשוק העבודה במסגרת המיזם "הכול את יכולה". היא טוענת שחייבים לפעול למען שינוי ההתייחסות הציבורית לנושא של אלימות כלפי נשים. 
"מדובר בנושא א-מפלגתי וחשוב מאוד, שיחזור כמה שיותר מהר לשולחן הממשלה. השינוי יבוא רק בעזרת סנכרון בין המערכות השונות המטפלות בנשים נפגעות אלימות".

בשנה האחרונה הקימה לב אדלר, יחד עם השחקנית יעל אבקסיס, את "להיות בתנועה", 
מיזם שנועד לקדם באופן מידי את תקצוב התוכנית הלאומית למיגור האלימות.

בימים אלה היא עסוקה בכתיבת הספר הבא, אשר לדבריה מצא את דרכו אליה. 
"אי-אפשר ללחוץ את התהליך הזה", היא מסבירה. "ברגע שהספר רוצה להיכתב זה בא פתאום".

בשבוע הספר הקרוב תעמוד לב אדלר כמדי שנה ותחתום על ספריה, ובכל שנה זה עדיין נראה לה כמו פלא. 

"הרומן שלי עם שבוע הספר התחיל בכלל כשהייתי בת 17, אז ראה אור ספר השירים שלי 'שירים לא משקרים', שהיה כמו שמצופה מספר שירה של נערה בת 17 - הדבר הכי בוסרי בעולם. אבל מתברר שדווקא הבוסריות הזו עבדה, וכאשר הגעתי לדוכן של הוצאת סער, שבה ראה אור הספרון הכחול, ואימא שלי, שבאה איתי, ביקשה מחנוך המו"ל שיאפשר לי לעמוד מעבר לדוכן כדי למכור את הספר, קרה הנס הזה בפעם הראשונה – אם כי לא האחרונה – והעותקים פשוט עפו. 
אין לי הסבר לזה, אבל בסופו של שבוע הספר ההוא קיבלתי דוח מכירות שלפיו כל 500 העותקים שהודפסו נמכרו, ואת הכסף שהועבר לידיי מימשתי זמן לא רב לאחר מכן, בטיול לפני הצבא. 

"בשנים הרבות שחלפו מאז, אני תמיד מנסה לזכור את הסיפור הזה - בכל פעם שבה אני נמצאת מעברו השני של הדוכן, או מתרוצצת ברחבי הארץ בהרצאות. 
האם הילדה ענת לב מרמת גן חלמה על כל המסע הזה שתעשה, אני שואלת אותה מדי פעם, והיא מחייכת בתוכי". 

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".