כתבי יד מדעיים ולא ידועים, מאמרים בכתב ידו על תורת היחסות וביניהם גם מופיעה הנוסחה המפורסמת E=mc^2, התכתבויות מדעיות ומכתבים אישיים, ספרייתו הפרטית ותצלומים. בצוואתו, שנכתבה בשנת 1950, הוריש איינשטיין לאוניברסיטה העברית, שהוא היה ממיסדייה, את כל רכושו האינטלקטואלי. עזבונו הרוחני בארכיון מונה כיום 82 אלף פריטים והוא בעל חשיבות רבה לאנושות, למדינת ישראל ולעם היהודי – שאיינשטיין היה לאחד מבניו המפורסמים.

במרץ 2019 נוסף אוסף המכיל 110 מסמכים מדעיים ומכתבים אישיים, אשר נרכשו מאספן פרטי בארה"ב על ידי ידידת האוניברסיטה העברית משיקגו. העזבון הרוחני הענק מבליט את פעילותו המדעית, הציבורית, היהודית והציונית הענפה של גאון המדע, אך גם שוחר שלום, מוסרי ואיכפתי, ששאף לעולם ללא מלחמות ודיכוי, אשר ינוהל על ידי ממשלה עולמית מאוחדת.  

ברשת נמצא קטלוג מלא של רשומות כל המסמכים, מחולק לנושאים. ישנה הצגה חזותית של כ-3000 מסמכים נבחרים של עבודתו המדעית של איינשטיין. אוניברסיטת פרינסטון, בה פעל וחקר איינשטיין עד יומו האחרון מאז שעזב את גרמניה ב-1933 עם עליית הנאצים, היא המו"ל העיקרי של כתביו המדעיים. כמו כן הושק מיזם "מסמכי איינשטיין", שהוא פרי השיתוף בין הארכיון בירושלים לבין המכון הטכנולוגי של קליפורניה, אשר מאז שנות ה-80 החל להוציא לאור מסמכים הקשורים לפועלו וליצירותיו של איינשטיין. המערכת הכונסת כתבים אלו, נמצאת במכון זה וקיים שיתוף פעולה בינו לבין הארכיון בירושלים – וביחד הם מממשים פרויקט הנקרא "מסמכי איינשטיין". עד כה משך כ-40 שנה, הושלמו 15 כרכים של כתבי איינשטיין, מתוך 30 הכרכים המתוכננים. בשנת 2018 הודפסה מהדורה שניה של כתבי איינשטיין בסינית, הפעם בשפת מנדרין (קודם לכן הופיע בסינית עממית).

אוסף כתביו קיים כיום בשש שפות: אנגלית, גרמנית, צרפתית, ספרדית – ושני הנוסחים הסינים (אין תרגום לעברית). איינשטיין התבטא בתמצתיות, בדיוק ובבהירות רבה. הניסוחים שלו וכתב ידו ברורים – והוא ידע לפשט את המורכבות של הנחותיו והשערותיו. הסתבר כי היה תלמיד מצטיין וסקרן כבר בתיכון, וזאת בשונה מהמיתוס שדבק כי היה עצל ומתרשל – תעודת הבגרות שלו מראה כי ציוניו היו גבוהים הן בתיכון בגרמניה ובלימודיו האוניברסיטאים בשוויץ. הוא הפגין סקרנות רבה והטריד את מוריו בשאלות מקשות. איינשטיין לא היה מוכן להשלים עם שיטת לימוד דוגמטית וקפדנית – ועורר לא פעם את חמתם של מחנכיו.

האוניברסיטה העברית, יורשת הקניין הרוחני של איינשטיין, מרוויחה מידי שנה כשני מיליון דולר משימוש מסחרי בדמותו ובשמו של המדען הדגול, על ידי גופים שונים בעולם. עוד בחייו היה אלברט איינשטיין לדמות כל-עולמית. העיתונאים רדפו אחריו וצילמו אותו מכל זווית, הרצאותיו היו לאירועים חברתיים, והשערותיו המדעיות שהתאמתו יצרו רושם כי פתר את כל מסתורי היקום. הפופלריות שלו נבעה גם מאנושיותו, מהופעתו הבוהמית ורעמתו הפרועה, מצניעותו ומשנינות אימרותיו. כמו כן, תעוזתו לנסות ולהבין את הסדר הקיים בטבע – ולגדור אותו אותו בנוסחאות פשוטות ובחוקים מדעיים-מתמטיים עוררה השתאות. הוא האמין שישנה שלמות לעולם הזה שטרם התגלתה. לקסם שבדמותו, הוסיפה כנותו כאשר הודה, שחיפש שנים רבות נוסחה שתסביר את ההרמוניה בה מתנהל היקום – ונכשל במציאתה.

בשנת 1999 נבחר איינשטיין כאיש המאה על ידי מגזין "טיים". שנת 2005 נקבעה כ"שנת המדע", וזאת במלאות מאה שנה ל"שנה המופלאה" (1905), שאיינשטיין פרסם בה ארבעה מאמרים מדעיים מהפכנים – שפרסמו אותו שהקנו לו תהילת עולם. באותה שנה איינשטיין, שלא מצא משרת הוראה באוניברסיטה, היה בוחן במשרד הפטנטים הממשלתי בברן – ומאמריו אלו הטילו "פצצות" שהדהימו את עולם המדע. תורת היחסות הכללית (שהוצגה בשנת 1915), אומתה בשורה ארוכה של ניסויים ותצפיות, שאחרונה שבהן, בשנת 2016, הייתה גילוי גלי הגרביטציה כפי שהוא חזה מאה שנה קודם. עד היום, אף אחת מתחזיותיו של איינשטיין לא הופרכה. גדולתו נבעה מכך, שלמרות שבזמנו לא היו מעבדות משוכללות ויכולת לניסויים מורכבים, הוא הצליח רק בעזרת יכולותיו הגאוניות ופיתוח מתמטי, לבסס היטב את התאוריות שלו. 

בשנת 1923 ביקר אלברט איינשטיין משך עשרה ימים בארץ עם רעייתו אלזה. הוא נשא את ההרצאה המדעית הראשונה באוניברסיטה בהר הצופים והיה חבר בחבר הנאמנים שלה ויו"ר המועצה האקדמית שלה ומעורה מאד בהתפתחותה. איינשטיין פעל כל חייו לגיוס כספים למען האוניברסיטה, וראה בה מוסד שחייב להיות ברמה גבוהה, אשר ישקף את יכולת היצירה של העם היהודי. איינשטיין דחה הצעה להיות נשיא האוניברסיטה ולהשתקע בירושלים, אך היה יועץ אקדמי להנהלתה ומעורב במנוי מרצים. עם קום המדינה הוענק לו תואר דוקטור כבוד מטעמה. איינשטיין דחה גם את ההצעה להיות לנשיא מדינת ישראל, אך המדינה והאוניברסיטה היו מאד קרובות לליבו. קרבה זו באה לידי בטוי, ברצונו להוריש את כל ארכיונו לאוניברסיטה העברית ובכך להקים בה גלעד רוחני נצחי ליצירתו. 

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים".