בתמונה: גלית גיאת.  צילום: כפיר צבי.

לאחר יותר מעשרים שנים שבהן היא מככבת על במות תיאטרון ועל המסכים,
מחליפה תפקידים ודמויות במחזות זמר, בסדרות ובסרטים, הגיע הרגע שבו הבינה
גלית גיאת שזה הזמן להפיק אלבום חדש ובו קלאסיקות מבוסתן ספרדי ועד אום כולתום,
מתימן ועד אלג'יר. 

מאיה כהן פגשה את הזמרת והשחקנית לשיחה שגלשה מעבר למוזיקה ולמשחק
ונגעה בסוגיות התופסות מקום מרכזי בשיח הבינלאומי.

גיאת גרה בגבעת שמואל, נשואה פלוס שלושה, ונראה כי המקצוע בחר בה עוד
הרבה לפני שנדרשה לבחור מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה. 

"יש אנשים שמחפשים כל הזמן את הייעוד שלהם ולא יודעים במה לבחור ללמוד או במה לעסוק.
לי לא הייתה אף פעם שאלה, נקודה. לא היה לי ספק, לא הייתה לי שום דילמה. היה לי ברור מה
יהיה המסלול שלי מהשנייה שנולדתי, אני חושבת. זה התחיל עם מוזיקה.
סבתא שלי מספרת שלפני שדיברתי הייתי מזמזמת לה שירים, ואחר כך היו מעמידים אותי על
השולחן והייתי שרה בתימנית ובג'יבריש. זה משהו שהיה די ברור לי, וגם למשפחה, שלא עצרה אותי לרגע.
אבי ז"ל ואימא שלי תמכו בי לאורך כל הדרך. היה להם ברור שזה מה שאני צריכה להיות.
סבי ז"ל קצת התנגד כי זה 'לא ראוי', אבל עם השנים גם הוא הבין והיה מסתובב עם השערים שלי
בעיתון בבית הכנסת בגאווה (צוחקת).

"דווקא כשהתבגרתי והתחלתי להבין שזה מקצוע ולא רק אהבה, הגיעו השאלות
וחוסר הביטחון לגבי האם זה באמת מה שאני רוצה לעשות.
אחרי לימודיי בתלמה ילין שאלתי את עצמי אם אני רוצה להיכנס לעולם הנוראי הזה,
ואימא שלי הכריחה אותי ללכת לאודישן ללהקה צבאית כי לא רציתי. חשבתי שאחרי תלמה ילין
אני חייבת לנוח מהדבר הזה, כי זה היה תיכון נורא אינטנסיבי ואני הייתי מאלה שכשאני מתחילה משהו
אני תמיד מסיימת אותו; אף פעם לא עוזבת באמצע, טוטלית - לטוב ולרע, והייתי חייבת לנוח מזה,
אבל אימא שלי זרקה אותי מהמיטה והלכתי לאודישנים וזהו.
התקבלתי ללהקת פיקוד המרכז, ואחרי הלהקה כבר הייתה לי סוכנת, והשאר היסטוריה.
לא למדתי משחק בהמשך, לא יכולתי לשאת את המחשבה ללכת ללמוד שוב,
כי בתלמה מקבלים כלים שבאמת יש בהם את כל התורה מא' עד ת' - תאורטית ומעשית.
התקבלתי להבימה, וזה סלל לי את הדרך לתיאטרון".

ארבע שנים של בדיקות דקדקניות לקח לשחקנית ולזמרת גלית גיאת (46),
שמככבת כבר על במות התיאטרון ועל המסך הקטן יותר מעשרים שנה, לבחור חומרים
ולעבוד על אלבום הבכורה שלה, "שירת לבבי". עד היום כבר שוחררו ממנו שלושה
סינגלים (שירת לבבי, קח אותי, סלסולי כוכבים), והאלבום מכיל 11 שירים,
בהם קלאסיקות מבוסתן ספרדי ועד אום כולתום, מתימן ועד אלג'יר.
"יש בו שמונה שירים שנכתבו עבורי, ויש גם קאבר באלג'ירית וקאבר בספרדית,
והשאר שירים בעברית שנכתבו עבורי על ידי כל מיני יוצרים נהדרים", אומרת גיאת.

למה דווקא עכשיו אלבום ראשון?

"זה קרה ככה. זה התפרץ. זה לא היה משהו שכלי בכלל, אלא משהו שהתפרץ, ברגע,
החלטה לעשות את זה כי אני חיייבת, כי זה כבר משהו שחייב להתפרץ החוצה ואני לא יכולה בלעדיו.
אני תמיד שרה, כל דבר שעשיתי בחיי כלל בתוכו שירה, חוץ מהסדרות בטלוויזיה.
היה לי רצון להביע את עצמי במוזיקה כבר הרבה שנים, ומכוח האנרציה של החיים,
של העבודה ושל ההצעות שהגיעו, גם מצד בני המשפחה, הגיע הרגע שבו אמרתי,
די, אני לא יכולה יותר. 

"עבדתי על האלבום במשך ארבע שנים. היה תהליך ארוך של בחירת שירים.
התחלתי עם הטקסטים, זה הדבר שהוביל אותי, המילה, השפה, הסיפור, ואז הגיעה המוזיקה.
אחרי שהגעתי לאסופת שירים הגיעו הנגנים, ההפקה, ונהיה אלבום. זה היה תהליך אטי
כי עשיתי את הכול בעצמי, הפקה פרטית שלי. וזה לא שישבתי ארבע שנים והתעסקתי רק בזה;
עבדתי, חייתי, עשיתי עוד הרבה דברים יחד עם תהליך החיפוש הזה".

ואחרי שהאלבום יצא, יש כבר מחשבה הלאה?

"עכשיו אני רוצה לעשות מיד עוד אחד (צוחקת). זה כמו שאת עושה ילד ואומרת יו איזה חמוד,
איזה כיף, אני רוצה עכשיו לעשות עוד אחד. אז כן, יש כבר מחשבות על האלבום הבא,
אני לא אפסיק. בינתיים אני בסיבוב הופעות סביב האלבום הזה.
יש הרבה הופעות סגורות, ולאט-לאט אני מתחילה לפתוח קופות.
ב11 באוקטובר אני מופיעה בספרייה בקריית אונו וב-8 בנובמבר בנהריה".

במה שונות ההופעות האלה משאר המופעים שלקחת בהם חלק עד היום?

"כל הדנ"א של העלייה לבמה במופע הזה הוא אחר. הוא הרבה יותר אישי,
אף שלא כתבתי דבר באלבום, כי אני מבצעת ולא כותבת. בחרתי את זה, וזה היינו הך מבחינתי.
יש בזה משהו אחר, אין פה תפקיד - יש פה אותי נטו. אפילו שבמהלך השנים האחרונות
הסתובבתי בארץ עם הופעות שלי, אבל עם קאברים, עדיין עכשיו זה מקום שהוא יותר חשוף,
יותר אישי, הזדמנות לראות אותי ממקום אחר".

בעידן של קמפיין "מי טו" והגברת המודעות להטרדות המיניות, עד כמה הנושא הזה
מוכר לך משנותייך בתיאטרון?

"קודם כול, אני בעד מודעות. נקודה. אני מבינה שצריך לשרוף חזיות בדרך, כמו בכל מהפכה,
והדרך עוד ארוכה עד שנגיע לשוויון זכויות בין נשים וגברים, לצערי הרב.
אבל אני גם מוקירה את ההבדלים בין גברים לנשים, ואני בעד לזכור אותם;
בעד מודעות ברורה ובעד הוצאה של כל ניסיון של הטרדה מינית החוצה.
היום אנחנו באמת בעידן שכזה וטוב שככה. טוב שהילדה שלי גדלה בעולם שבו היא תדע
שאם חס וחלילה היא תיתקל בסיטואציה כזאת או אחרת, יהיה לה האומץ לספר ולהגיד.
הילדה שלי, כיום בת 8, מדברת על גירלס פאואר, ואני שמחה על זה. 

"מצד שני, יש המון תופעות צדדיות לדבר הזה, שלוקחות את הכול לוולגריות
ויש המון זילות במראה של האישה. לצערי, האישה ממשיכה להיות אובייקט מיני.
אני מצטערת מאוד, אבל כשכל התחת של ביונסה בחוץ אני לא בטוחה שזה עושה טוב
לילדות שרואות אותה. אני בעצמי אף פעם לא הגעתי לסיטואציה שבה הרגשתי מאוימת בתיאטרון.
כן, היו מקרים של מחמאות יתר על המידה, או של רצון לקרבה פיזית יתר על המידה,
אבל אף פעם לא הוטרדתי ברמה שזה הפריע לי או שהרגשתי לא טוב.
מצד שני, מי יתעסק איתי? בחיית ראבק (צוחקת)".

בתמונה: גלית גיאת.  צילום: יח"צ.

"מה אכפת לי מהביקורות"

לצד הבמות גיאת מככבת גם על המסך שלכם בפריים טיים של יום שישי,
בסדרה סברי מרנן שזוכה לאהבת הקהל והרייטינג, ומנגד לשנאת המבקרים.
את גיאת, מתברר, זה ממש לא מטריד. 

"מה אכפת לי מהביקורות. את יודעת שהביקורת הראשונה על בוסתן ספרדי הייתה
מה זה הגועל נפש הזה שהביאו לתיאטרון הלאומי? ועל 'שמש' ירדו מפה עד ירושלים.
אז לפעמים ביקורת רעה היא אומדן לחיים ארוכים של העשייה שלך, זה מה שהוכח אצלי (צוחקת).
באופן אישי אני תמיד זכיתי לביקורות טובות, וזה באמת נעים יותר מאשר ביקורת פחות טובה,
אבל אני לא מתרגשת מדעתו של אדם שחושב שמשהו לא מעניין אותו. יותר מעניין אותי לפצח
את הדמות ולהעמיק בדבר הזה, ולהיות חלק פעיל בעבודה שלי.
אני אף פעם לא בוחרת מה אני עושה בזכות השם שלו. נכנסתי לעונה הרביעית של סברי מרנן,
ועכשיו אנחנו כבר מתכוננים לצלם בדצמבר את העונה השישית, טפו-טפו חמסה-חמסה שום-בצל". 

הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים"