בתמונה: מצד ימין - יואל ריפל. צילום: אילן ספרא. מצד שמאל - כריכת הספר "אין כמו סבא חוץ מסבתא. צילום: מיכה בננו.
הוא זכור לנו כבר שנים רבות מעל גלי האתר, על במות ומשעשועוני טלוויזיה.
יואל ריפל, עורך דין ומרצה, הומוריסט וסטנדאפיסט, תמלילן וסופר, רציני ומצחיק, דעתן וחייכן, מצליח כבר עשרות שנים לחבר בין שלל תכונותיו, כישרונותיו, אהבותיו ותחביביו, ליצור בתחומי אמנות מילולית שונים ולהעלות חיוכים רבים בקרב קהל מאזיניו וצופיו.
בראיון הוא משתף במקורות ההשראה של יצירתו, שהם בעיקר ילדיו ונכדיו.
כעורך דין ותיק ("הגיל לא חשוב אבל עם מספר הנרות על עוגת יום ההולדת שלי אפשר לחמם חדר בחורף''), לצד טקסטים משפטיים לרוב, כתב יואל ריפל עשרות שירים ומאות מערכונים לכוכבי בידור רבים, ביניהם דודו טופז, חנה לסלאו, מיקי קם, ציפי שביט, טוביה צפיר, דובי גל, ספי ריבלין, דודו דותן, יגאל בשן, יהורם גאון, להקות צבאיות, שוקולד מנטה מסטיק, דורי בן זאב ואחרים.
בין השירים והפזמונים שכתב זכור "לילה בלי כוכב" שהלחין עוזי חיטמן ושר שימי תבורי.
הוא עצמו השתתף בתוכניות רדיו וטלוויזיה פופולריות ובשעשועוני בידור כמו "תשע בריבוע", "זה הסוד שלי", "זהו זה!" ועוד. על השתתפותו בתוכנית הרדיו המיתולוגית "לצון נופל על לצון" זכה בפרס רשות השידור.
נוסף על כך חיבר ריפל ספרים הומוריסטיים - קודם את "אנחנו הרומנים" ואחריו את "אנחנו הישראלים".
הישראליות שלו מפעפעת בכל כתביו. השירים, המערכונים, חידודי הלשון, ההומור, כולם - על אף הביקורת החדה והמושחזת שבהם - מקומיים מאוד, שופעים אהבה לארץ, לאנשים, למדינה. בימים אלה יוצא לאור ספרו החדש - 'אין כמו סבא חוץ מסבתא', הכולל סיפורים מצחיקים ומרגשים על סבאות, נישואין, זוגיות, הורות, פערי הדורות, זיכרונות ילדות ועל אירועים יומיומיים, המתרחשים בכל המשפחות הטובות.
ראשי השבט
ריפל נולד ברומניה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ועלה לארץ עם הוריו ועם אחותו כשהיה בן 13. הבית הראשון שלהם בישראל היה במחנה עולים בקריית חיים, משם עברו אחרי כמה חודשים לדירת חדר וחצי קטנה בקריית ים. בהמשך עברו לפתח תקוה. לאחר שסיים לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, פתח משרד עורכי דין המתמחה בדיני אישות. הוא נשוי לשנית - גם היא עורכת דין החולקת אתו את אותו משרד, אב לשלוש בנות וסב לארבעה נכדים.
כותרת ספרך החדש היא "אין כמו סבא חוץ מסבתא" – למה? פחדת מאשתך?
"בדיוק כך! בהתחלה רציתי לקרוא לספר 'אין כמו סבא', אבל כשסיפרתי על כך כך לאשתי מבט אחד ממנה הספיק... מיד הוספתי את 'חוץ מסבתא'. כי מה שנכון – נכון".
איפה הכרתם?
"באוניברסיטה, בפקולטה למשפטים. גם שנית עורכת דין. שנינו עובדים באותו משרד, אבל בתחומים שונים. אני מפרק משפחות ושנית, שעוסקת בנדל"ן, משלימה את מה שאני מפרק".
לפחות בבית אתם משלימים זה את זה
"לאשתי קוראים שנית, שזה בכלל שם של מחלה - סקרלטינה, כך שאני כבר 43 שנים חי עם מחלה... הכרנו באוניברסיטה והתחתנו במועדון הסטודנטים שנקרא 'בר מינן'... תארי לעצמך!
"כשהנרי קיסינג'ר התחתן עם ננסי הוא אמר: 'אני קובע מתי יוצאים למלחמת עולם, מתי פולשים למדינה זו או אחרת, ואשתי קובעת מה אני לובש, מה אני אוכל, אילו כדורים אני לוקח – כל מה שחשוב'. אני אמרתי שאהיה בדיוק כמו קיסינג'ר. אצלנו זה אותו הדבר: אני קובע את הדברים הגדולים ואשתי קובעת את הדברים החשובים.
"אבל אני לא מתלונן. יש לנו שלוש בנות נהדרות - יעל, בוגרת משפטים תואר שני, מנכ"לית בקרן של שרי אריסון; תמר, בוגרת תואר שני בתקשורת, עורכת לייף סטייל בישראל היום וכתבת ספורט; וליאור הצעירה, גם היא עורכת דין. מהבנות יש לנו בינתיים ארבעה נכדים בגילים שבין שנה לשבע, והלוואי שהן יביאו לנו עוד המון נכדים. מתאריכי ימי ההולדת של הנכדים אני בונה את כל הסיסמאות ואת הקודים שלי".
בעצם הספר החדש מכוון לנכדים. למה כתבת אותו?
"בעבר כתבתי להמון תוכניות. זו הייתה כתיבה שהיוותה תגובה לאקטואליה. הנכדים הם האקטואליה האישית שלי, שעליה כמובן לא יכולתי לכתוב לפני שהם נולדו. הספר הוא לא סיכום, והוא לא בא במטרה להשאיר להם 'זיכרון'. הוא נכתב בשבילי כמו שהוא נכתב בשבילם. עם השנים אתה הופך ליותר ויותר משפחתי, יותר בעל מהות וסמכות בתוך המשפחה, וכסבא וסבתא אתם בראש השבט!
אבל כראשי השבט אתם גם ערים לפער הגילאים, להבדלי ההשקפות ולשוני ביניכם לבין הדור השני ובעיקר הדור השלישי. במסגרת פער הדורות הזה אני מזכיר ומספר על 'פעם' ועל 'עכשיו' - מובן שעל דרך ההשוואה ההומוריסטית".
מה יש בספר?
"הספר מיועד לכל הגילאים - לסבים ולסבתות, לנכדים וגם להורים. הוא כולל סיפורים וסיטואציות יומיומיות שכולנו יכולים להזדהות עמן. יש בו סיפורים קצרים ושירים משעשעים על סבאות, נכדים, הורות, פערי הדורות, זוגיות, משפחה, חברים, זיכרונות ילדות ועוד ועוד. למשל: סיפור על הביקור הראשון עם הנכדה בפסטיגל (שכלל שלוש שעות בפקקים, חמש דקות בלבד באולם והסתיים בצרחות 'הביתה'); סיפור על הוויכוח הנצחי בשאלה איזה גנים עברו לנכדים (הפולניים או הרומניים), על ארוחת השבת אצל סבתא וקווים לדמותה של הסבתא היהודייה, על הוויכוחים עם הורי הנכדים על פינוק היתר של הנכדים, על השאלה הנצחית 'איפה אתם בליל הסדר', על התחביבים האופנתיים 'ריקודי עם' ו'פגישת מחזור', על זיכרונות מהסרט הערבי של יום שישי ומהסרט שבו בריז'יט בארדו לבשה זמנית קומבינזון, ואף על זיכרונות רחוקים כמו אלה מכיתה א' ברומניה".
הנכדים בכלל מכירים את כל מה שעשית? הם אוהבים את ההומור שלך?
"הקטנים עדיין לא מבינים, וככל שהם גדלים הם לומדים להכיר. הנכד הגדול בן ה-7 מת על זה. אני מאד אוהב לשמוע את ההברקות שלהם. בליל הסדר האחרון ירד ברד בתל אביב, אז הנכד שאל אותי: 'סבא, מחר יהיה לנו שחין?'".
איזה מין סבא אתה?
הכי רחוק שיש מהעורך דין הקשוח והדעתן שמופיע בבתי המשפט. עם הנכדים אני זוחל על הרצפה מרצון ומאהבה, מפנק, מטפל, מביא, לוקח, אני עבד שלהם לגמרי".
היית גם אבא כזה?
"כאבא, לפחות עם שתי הגדולות, עבדתי משש בבוקר עד שתיים בלילה. את השלישית, שנולדה בשנות הארבעים שלי, כבר גידלתי בעצמי. היא יציר כפיי לכל דבר. אבל הנכדים הם לא 'תיקון'.
הם לא יכולים להיות תיקון משום שהאחריות שלנו כלפיהם כסבא וכסבתא מוגבלת. היא בעיקר של הוריהם.
ככל שהם גדלים אנחנו הופכים להיות עבורם בעצם ממלאי מקום בזמנים שהם לא בחוגים, שהם עם החברים שלהם, בבילויים שלהם".
טיל פטריוט
נוסף על עבודה, נכדים, ספרים, בתי משפט ופירוק נישואים, ריפל הוא גם מרצה למשפטים, וממשיך להמציא צירופי מילים משעשעים הכלולים בהרצאותיו, בספריו וגם על הבמה, במסגרת מופעים שאיתם הוא רץ כבר כמה שנים. גם הספר החדש הופך בימים אלה למופע שייקרא כמו הספר עצמו 'אין כמו סבא חוץ מסבתא'. המופע - בהשתתפות ריפל, נתן נתנזון, הזמרת אסנת וינו והפסנתרן ארתור גורביץ' – מתאר ריפל, "הוא על פערים בין הדורות, פערי טכנולוגיה, חיתולים, ויכוחים, פינוקים, סבים, סבתות, נכדים ומה שביניהם".
את המופע הוא מריץ לצד מופע ותיק שרץ כבר שנים אחדות, "אנחנו הרומנים", שבו הוא מספר על עברו.
בסוף, בסוף, למרות ההומור הכל כך ישראלי שלך, אתה רומני...
"נולדתי ברומניה ועליתי לארץ בגיל 13, ומהרגע שבו הגעתי ארצה השארתי את העבר הרומני, כולל המבטא הרומני, מאחוריי. בתוך שלושה חודשים ידעתי עברית. נהייתי ישראלי, וכך אני מרגיש כל חיי.
"היום כולם רוצים לחזור לשורשים, ואני תמיד אמרתי ואומר גם היום - לא! השורשים שלי כאן. אני ישראלי. היום כולם מבקשים לקבל דרכון זר ואני מסרב לכך. אפילו כתבתי על זה שיר שנקרא 'נדר'. השיר אומר:
'אשתי, מדי יום, לוחצת עליי. הבנות עושות לי טרור. כל אחד אומר שיהיה לי כדאי ואני עקשן, כמו חמור. בני דודים הגיעו אליי מחיפה ואמרו לי בקול די מדאיג, 'תלך לטיפול , דעתך נטרפה. אתה נשארת חריג'. מכרים סיפרו לי על היתרונות, והוסיפו, 'נותנים לך, קח! תחשוב על הנכד ועל הבנות ואל תהיה מסובך'. אך אני לא אסטה מעקרונותיי ואצלי זה עניין עקרוני: אני כאן נשבע, שעד ערס הדווי, לא אוציא דרכון רומני!".
למה ההתעקשות הזו?
"מפני שאני חושב שלהוציא דרכון זר פירושו הבעת אי-אמון במדינה ואני מאמין במדינת ישראל. מה גם שכאשר מקבלים דרכון צריך להישבע אמונים למדינה שעזבת, ולי יש מדינה אחת: מדינת ישראל. אני לא פנטי אלא אדם מתון בדעותיי, שלא מתבייש לשנות אותן, אבל מולדת יש לי אחת וזו הארץ הזו".
הכתבה פורסמה במגזין החיים הטובים.
