עולמה של אליס מילר, הזכורה בעניין בג"ץ מילר, נע בין אפריקה לאסיה, בין המדע לרוחניות, בין חיי טבע להוראה ולכתיבה. 

בריאיון  לרגל צאת ספרה החדש היא מאפשרת הצצה לאורח חייה הלא שגרתי ולעולמה הייחודי 

אליס מילר כבר רוצה להיות בת 50. היא אינה ממהרת לשום מקום, אבל גיל 50 מבחינתה הוא עניין לגמרי אחר.
"אני אוהבת את איפה שאני נמצאת, אבל 50 הוא גיל בינה, גיל שבו השיער מאפיר, המחזור מתחיל לתת את סימני הסיום שלו".

ואם הגיל הזה לא יעשה לך טוב?

"הכול עושה לי טוב. בעיניי לא יכול לקרות משהו שלא טוב שיקרה. לא הילדות, לא הנערות ולא הבכרות.
48 שנים אני עובדת על להיות בת 48, והגיע העת שאהנה מהגיל כמו שאהנה להיות בת 50, ו-60, ו-70 ו-80.
בעולם המערבי אנשים חרדים מגיל כיוון שאין בחברה שלנו אנשים שנראים מבוגרים. אין פוליטיקאיות עם שיער אפור
ואין שדרניות טלוויזיה עם שיער אפור. אני מחבקת את השינויים בגיל ואת העובדה שאנחנו מצליחות לראות קצת יותר רחוק.
50 הוא גיל שבו אפשר ליהנות מהעובדה שהילדים גדלים ושיש קצת יותר פניות בלב כדי להביט החוצה, לעולם".

בית החמר

אליס מילר הוא שם המתקשר בתודעה עם המילה בג"ץ. אבל מילר, שפרסמה לאחרונה אוטוביוגרפיה חדשה, היא
הרבה מעבר לאותה צעירה - בעלת רישיון טיס אזרחי שלמדה כיצד להטיס מטוס במסגרת לימודים אישיים בדרום אפריקה -
שנאבקה לפני 25 שנים למען פתיחת קורס הטיס בצה"ל לנשים באמצעות עתירה שהתקבלה על-ידי הבג"ץ.
רצונה של מילר להצטרף לנאס"א, והתשובה שקיבלה - שהיא חייבת להיות בעלת אזרחות אמריקנית ולצבור אלף שעות טיסה –
הם שהובילו לאותו בג"ץ מפורסם.

שיחתה של מילר עם נשיא המדינה המנוח עזר וייצמן, שעליה היא כותבת באוטוביוגרפיה שלה, חקוקה בדברי ימי צה"ל.
היא הייתה בטכניון והתקשרה מטלפון ציבורי לנשיא, לבקשת לשכתו. עליזה מלשכת הנשיא חזרה אליה, ובשיחה
פתח ויצמן המנוח ב"מיידלע" המפורסם שלו ונזף במילר על כך שהיא חושבת שהיא יכולה להיות טייסת.
"ביום שתמצאי גבר שיודע לסרוג גרביים תהיה אישה טייסת", אמר לה, והוסיף "ביום שבו יצמח לי שיער על כף היד תהיה
אישה טייסת". 

השיחה התפרסמה מאוחר יותר בעמוד הראשון של העיתון "חדשות".
מילר ההמומה הוזמנה למעגל של דן שילון וחטפה שם גל הדף אנטי-פמיניסטי נוסף. "בכל פעם שאני רואה את זה
אני נדהמת מהקלות שבה גברים זלזלו בנשים בשידור חי. האנשים שישבו שם דיברו בזלזול מאוד גדול, שלא היה מתאפשר היום".

בין השאר בזכותך.

"בין השאר בזכות הרבה מאוד נשים ואנשים, תנועת מי טו, ומספיק נשים ואנשים פעילים שרוצים לשנות את התרבות הזאת.
בדברים האלה אין עבודה של אדם אחד. צריך הרבה אנשים כדי שתרבות תשנה את דרכה".

בין חוקוק להימלאיה

כיום חיה מילר בת ה-48 בצפון, בקהילת חברים בקיבוץ חוקוק ("התחלנו שבע משפחות, כיום אנחנו 74 משפחות")
יחד עם בעלה שלאב גאלוט, בן 46, מדריך נהרות (קייאקיסט בעסקי תיירות), ויחד הם הורים למאיה בת ה-13 ולשאנטי בת ה-8.
"הגענו לפה ב-2007 וכולנו רצינו להיות שכנים זה של זה. אנחנו חיים בתוך קיבוץ חוקוק המופרט,
ואנחנו פה בכוונה לחיות חיי קהילה אמתיים וליצור שותפויות לחיים. הקמנו בית ספר שכיום הוא בית ספר אזורי
וכל מי שרוצה יכול להגיע אליו. כיום הוא מתנהל ברוח אנתרופוסופית".

את הבית בחוקוק בנתה המשפחה בעצמה. שאלב, בעלה של אליס, בנה את הקירות וטייח בטיח עשוי מבוץ וממיץ קקטוס שמדביק את הכול.
התוצאה היא אדמה חמרית ("אני מעדיפה את זה על קירות לבנים. זה מקנה שקט").
מילר ביצעה את עבודות העץ והברזל. הבנות בנו את הדק והניחו חצץ מתחת לפרקט.

אין להם טלוויזיה בבית, הם לא קוראים עיתונים וחיים בחיק הטבע, בשכונה בעלת גוונים שונים של ירוק,
בתוך שדה חיטה שמילר זרעה מול הבית, לצד מטעי אבוקדו. אין גדרות בין הבתים, ותושבי הקהילה עוברים בין בית לבית.
הריאיון התקיים ביום שישי, שבו כל אחד נושא עמו סיר, והם מתכוננים לארוחת ערב משותפת.
בינתיים אנחנו שותות חליטת לואיזה ומתכננות ללכת למאפייה, שם מילר בילתה את הבוקר באפיית לחם לקהילה. 

הבית השני שבנו בני הזוג נמצא בהימלאיה. "נהגנו לנסוע לשם בין פסח לחגים, אבל עכשיו, כשמאיה גדולה יותר
ומתקרבת לגיל תיכון, נשנה את מנהגנו. כשאנחנו בהימלאיה אני המורה שלהן וכשאנחנו כאן הן הולכות לבית הספר.
אני בהודיה מאוד גדולה על הבית שלנו בהימלאיה ועל האפשרות לחיות במקום שונה מהאינטנסיביות הישראלית.
בנינו שם ריזורט גדול של שמונה חדרי אירוח, אולם יוגה ובריכה אקולוגית, ויש צוות של חמישה אנשים שמנהל את המקום.
האתר מכונה "שיוונאנדי ריבר לודג'" ואפשר להזמין מקום דרך האינטרנט, זה מקום שבו כל שרשרת המזון,
מרמת הגחלילית ועד הנמר, עדיין מתפקדת. אני זוכרת שפעם ישבתי על שפת הבריכה הטבעית שבנינו
שם כששלדג צולל למי הבריכה ושולה ממנה דג, ופתאום ראיתי עיט ענק שמסתער על השלדג מהשמיים.
אמרתי לעצמי, איזה קסם לראות את שרשרת המזון בפעולה, את היופי של התנועה הטבעית הזאת של ציפור אוכלת
ציפור שאוכלת דג".

מנערת את החיים

האוטוביוגרפיה של מילר, שפורסמה בינואר 2020 בספר הקרוי על שמה, "אליס מילר" (בעריכת מיכל חרותי ובהוצאת עם עובד),
נעה בין ישראל להודו דרך אפריקה והימלאיה. הספר מוליך את הקורא במסעה המופלא של אישה שמבחינתה
השמיים אינם הגבול, שאינה מקבלת את החיים כמובנים מאליהם, ושאינה נותנת למוסכמות ולגבולות לפגוע בחלומותיה.

למה פרסמת את האוטוביוגרפיה בספר?

"גמרתי לכתוב אותה וסיימנו את כל העבודה יחד עם העורכת ועם הוצאת עם עובד.
באתי למנכ"לית עם עובד, חניטל סוויסה, ואמרתי לה, 'למה בעצם לפרסם אותה?'. גם חניטל וגם מיכל העורכת
אמרו לי שזה ספר שחייב לצאת לעולם, כי הוא מציע אפשרות קצת שונה מזו שבה אנשים חיים בדרך כלל.
זה מעיד על אפשרות לראות את הקסם במה שיש, להגיד תודה על מה שיש, וליהנות מהחיים".

הספר נמכר ביותר מעשרת אלפים עותקים בתוך חודש, ומילר הוציאה אותו מבלי שחשבה אם יצליח או לא.
"כתבתי את לבי, והוא יושב עכשיו על מגש, על המדף, חשוף לעיני כול ומהדהד בלבבות של אנשים.
אני מקבלת מכתבים יפהפיים מאנשים שמספרים עד כמה הספר הרטיט אצלם מיתרים בלב וגרם להם לרצות לשנות משהו בחיים שלהם.
אחת התגובות היותר פופולריות שקיבלתי הייתה, 'הייתי רוצה לחיות יותר', שזה ביטוי מפתיע.
יש אנשים שמרגישים שאולי הם התקבעו בדרך חשיבה מסוימת או בדרך התנהלות מסוימת.
בחיים שלי יש הרבה מאוד תנועה. לפעמים אני מרגישה שזה כמו שאני לוקחת את החיים ומנערת אותם מדי פעם
במסננת פסטה, וזה תענוג מאוד גדול כי הדבר מאפשר לנקות את הקורים בכל מיני נקודות, לחשוב מחדש ולהסתכל אחרת על העולם".

מקריאת הספר ניכר שאת מדלגת מעל מכשולים קשים די בקלילות.

"זה נכון. כשהייתי בכיתה ט' ציירו אותי על ספר מחזור כשיוצא לי מהפה בלון שבו כתוב 'אני לא נאיבית, אני תמימה'.
כל חיי האשימו אותי שהמשקפיים שאני מרכיבה הם ורודים. אני יודעת שיש לנו משקפיים, לכולנו, ואני יודעת שהזווית
שממנה אנחנו מסתכלים על העולם ועל החיים שלנו ועל הקשיים בחיים שלנו, ואפילו על השמחות שיש לנו בחיים,
הם מתוך תפיסת המציאות שלנו. אני חושבת שיש לנו חופש בחירה מאוד גדול להחליט איך אנחנו מסתכלות על המציאות.
אדם יכול לבחור לראות כל מצב בצורה סובייקטיבית לחלוטין, עד כדי - כמו שאני מתארת בספר - גבול מאוד-מאוד
דק בין מציאות לדמיון. זאת בחירה שלנו".

יש שיאמרו שאת לא מחוברת למציאות, שאת מדמיינת.

"קודם כול - שיאמרו. מה אכפת לי? לא מאוד משנה לי מה אומרים. מה זאת מציאות? מי קובע מה זאת מציאות,
כשבכל רגע נתון יש לי יכולת בחירה ברגע שבו אני תופסת את המציאות. אני יכולה לבחור אם לנשום שטחי או עמוק.
זו בחירה שלי. נשימה היא משהו עצום. נשימה עמוקה מעבירה אותנו מיד לרוגע מאוד עמוק.
נשימה שטחית מיד מעבירה אותנו ללחץ, ואנחנו בוחרים בכל רגע נתון מה אנחנו רוצים לעשות. 

"אני מתקשה להתעלם מהיופי של העולם, הוא כל כך יפה עם כל הירוק הזה.
לעין יש כושר ההפרדה הכי גדול לצבע הירוק, כדי שנוכל להבחין באין-סוף גוונים של ירוק בעולם".

בין אסטרונומיה למדיטציה

מילר היא אישה של טבע, שאוהבת לישון תחת כיפת השמיים ומשקיעה בלימודי אסטרופיזיקה.
כיום היא מנהלת את חייה ומטפחת את משפחתה בטבע. "אנחנו לא רואים מספיק מים זורמים", היא אומרת.
"אני חושבת שחלק מהשיגעון של האנושות זאת העובדה שאנחנו לא רואים מים זורמים.
אילו היו רואים יותר נהרות ונחלים וימים, אולי רמת הלחץ והטרפת של כולם הייתה יורדת".

מילר למדה הנדסת אווירונאוטיקה וחלל וMBA- במנהל עסקים, והיא טייסת אזרחית.
בימים אלה היא לומדת אסטרופיזיקה כאוטודידקטית, בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב, שבהם היא משתתפת בקורסים בנושא.
"אני עושה השלמות לתואר ראשון לקראת תואר שני, לומדת כבר שנים בעצמי אסטרופיזיקה ואסטרונומיה,
ושוכבת שעות על הגג וצופה בכוכבים". 

הטלסקופ הענקי שלה ניצב בפינת הסלון, וכל המשפחה צופה יחד איתה בירח, בכוכב נוגה ובקונסטלציית אוריון.
"הוא הצייד, הגבר ששמו בשמיים. הוא אף פעם לא מפספס את המטרה שלו, יש לו כתפיים רחבות ונדן וחרב.
בעבר אנשים ישנו תחת כיפת השמיים והמציאו סיפורים מדוע קבוצת כוכבים מסוימת נמצאת לצד אחרת.
מובן שאין שום היגיון בכך. בקונסטלציית אוריון יש כוכב ביטלג'וס הגדול מהשמש פי 300 ומרוחק מאיתנו מאות שנות
אור, בזמן שלשמש לוקח שמונה דקות אור להגיע אלינו. הוא היה הכוכב הכי בהיר בשמיים, ובחודשיים האחרונים
הוא התעמעם כי נגמר לו הדלק.
זה יקרה גם לשמש שלנו בעוד כמה מיליארדי שנים. החל ממחר ועד מאה אלף השנים הקרובות ביטלג'וס עלול להתפוצץ,
ואז יאיר באור יותר חזק מאור הירח המלא ונוכל לראות אותו גם באור יום".

מהצד השני, מילר נטועה עמוק בעניין המדיטציה. "אני עוצמת את העיניים ונותנת לנשימה שלי להיות רכה,
למחשבה שלי להיות רכה, ומתבוננת במחשבות שלי. כשאת מצמצמת את כל הגירויים הסביבתיים,
והרבה מזה מגיע דרך העיניים, את רואה מה קורה בפנים.
הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לקופסה שיושבת לנו על הכתפיים. כשאת מודעת למחשבות שלך, את יכולה להשתעשע בהן.
אני מזהה מחשבה ושואלת: 'מה אני עושה איתך - אני נתלית עלייך וממשיכה לחפור בך, או נפרדת ממך
וניפגש אחר כך?'. 

"את יכולה לעשות את מה ששאנטימאי, המורה הרוחנית שלי, מכנה 'ניקיון מנטלי' - לומר שאת המחשבה הזאת
את רוצה ומחשבה אחרת את לא רוצה. תרגלתי במשך שנים, ופליתי מחשבות מהראש כמו שפולים כינים מהשיער.
אם מצאתי מחשבה שלא תרמה דבר לקיום שלי בעולם כאן ועכשיו, הייתי אומרת לה שלום ולא להתראות.
עצם העובדה שאת ערה למה שקורה במודעות שלך, זה דבר עצום ועוזר לך להתנהל בעולם באופן הרבה יותר מיטיב עם עצמך.
המחשבה לא סוחפת אותך אחריה, מה שלא יהיה ה'אותך' הזה, כי איך אפשר להפריד בין המחשבה לבינך.
במובן מסוים את מנהלת את המחשבה שלך. על פני זמן, כשעושים מדיטציה, הביטוי 'מנהלת את המחשבה' הוא
לא נכון, כי אני לא חושבת שאפשר להפריד בינינו לבין המחשבות שלנו".

איך הלוגיקה והדיוק המתמטי מסתדרים עם העולם הרוחני בחייך?

"אין סתירה. רוחניות לא סותרת פיזיקה. אני מרגישה שהידע שיש לי בתחום האווירונאוטיקה והחלל מעצים את הצלילה הרוחנית.
הידיעה של מה ידוע היום בעולם על חומר אפל וחורים שחורים, ומה שקורה שם בחלל החיצון, מושכת אותי כל כך חזק לתוך המסתורין של הדבר הזה.
גם הידיעה של מה לא ידוע היום בתחומי הפיזיקה מושכת אותי חזק לתחומי המסתורין - הידיעה של הגילויים על
הקשר בין חורים שחורים, שזה בממדים שאנחנו לא יכולים לתפוס, לבין הגודל הכי קטן בגרעין של האטום.
בסוף את רואה שיש תבנית יסודית בפיזיקה שחוזרת על עצמה.
יש מדען מהוואי שאני עוקבת אחריו בשקיקה. הוא מדבר על כך שכשהוא ניסה למדוד את המסה של היקום כולו
הוא מצא שרמת האנרגיה של מסת היקום כולו באה לידי ביטוי בקבוע פלאנק (המידה הקטנה ביותר שידועה לאנושות, מ' ג').
זה מפתיע שאת הדבר הכי עצום של היקום אפשר לנסח בגודל של גרעין של אטום".

השמיים ריקים בעינייך?

"אני לא מסוגלת להתעלם מיופי של עץ הזית בחלון. אני חושבת שהחוכמה שיש בכל עלה היא כל כך אין-סופית,
שאין לי ספק שיש כוח עליון ששותף לחוויית החיים האלה. איני חושבת שאני שותפה לדעה שיש איש זקן
עם זקן ארוך שיושב ומביט מהשמיים ומודד אותנו לכף זכות ולכף חובה, אבל ברור לי שהיקום הזה כולו מלא באהבה.
שאנטימאי אומרת שכדי לנשום אנחנו צריכים את העצים. בלי האדמה אנחנו לא אוכלים.
למה שזה ייעצר שם? למה שלא כל הכוכבים והיקומים לא יהיו כאן כדי לתמוך בנו? כשכל הסביבה שנולדנו לתוכה
תומכת בנו, אני מרגישה מוחזקת לגמרי בכל שנייה מהחיים שלי.
יש משהו שתומך אותי כמו כפות ידיים שמחזיקות פרת משה רבנו".

בעקבות יניקת הרוח

שכנה מהקהילה נכנסת ומבקשת משאלב לבוא לשתול איתה שני עצי תות.
"אנחנו צריכים לחכות שיתחיל לרדת גשם כדי לשתול אותם", הוא עונה לה. "בוא קודם נתכנן איפה לשתול אותם",
היא משיבה לו. 

איך נראה יום בחייך?

"בכל יום החיים שלי נראים קצת אחרת. יש ימים שבהם אני מתעוררת בארבע וחצי בבוקר, ויושבת למדיטציה של שעה.
אני הולכת לבית המלאכה שלי בקיבוץ ועובדת עבודה פיזית. בצהריים אני נותנת הרצאה בבית ספר או בחברת היי-טק.
לפעמים אני נוסעת למצפה הכוכבים בגבעתיים, מתצפתת על כוכבים, לומדת אסטרונומיה.
ביום אחר את יכולה למצוא אותי בחוקוק מעשבת את שדה החיטה שלי. ביום נוסף את יכולה למצוא אותי במעגל הקשבה עם נשות חוקוק.
עכשיו אני מתחילה לארגן מסעות למדבר, סופי שבוע - חמישי עד שבת - של כוכבים ומדיטציה.
ישנים במדבר, צופים בכוכבים, לומדים על היקום, על כדור הארץ, על תנועת הכוכבים בשמיים, על מיתולוגיות, ו
איך כל הדבר הזה קשור אלינו. אני חושבת שאפשר לראות את המדבר דרך הדממה, וגם דרך השמיים השחורים;
את העומק האין-סופי שיש בנו ואת חשיבות הדממה בחיים שלנו".

מה חשוב לך בחייך?

"מאוד חשוב לי יושרה פנימית. חשוב לי לנוע בעקבות יניקת הרוח. אימא שלי אמרה שכשדלת אחת נסגרת, דלת
אחרת נפתחת, ושהדלת הנסגרת עושה זאת מיניקת הרוח של הדלת שכבר נפתחה.
אני רואה את זה בחיים שלי - הרצון העמוק שלי למסעות האלה במדבר כבר מקנן לי בלב הרבה זמן.
עכשיו אי-אפשר לעצור אותי. ברגע שזה פועם בקרבי אני בלתי ניתנת לעצירה".

זה לא מבהיל אותך?

"ממש לא. אני רואה בעיניים. אני רואה את התנועה שקורית בי ואני לא יכולה להתעלם ממנה.
זה לא במחיר של לפגוע בסביבה. זו תנועה מאוד טבעית של רצון שאפילו המילה רצון קטנה על הרעיון הזה.
זו אינטואיציה פנימית חזקה, שאין לי ברירה אלא לנוע איתה. מאותה סיבה שאני מוצאת עצמי ביום שבת בבוקר
מעשבת שדה חיטה שהוא מאוד לא כלכלי. אין שום סיבה לגדל שדה חיטה, להפך - במאי או ביוני,
בשלב הדיש, המוץ מגרד בכל הגוף ואני אומרת לעצמי לכי לסופר לקנות קילו חיטה בחמישה שקלים.
אנחנו מביאים את החיטה מהשדה, טוחנים אותה במטחנה היפה שלנו, אופים פה לחם ומאושרים ממנו.
זו יניקת הרוח. משיכה מאוד חזקה למשהו".

מה לא חשוב לך בחיים?

"לא חשוב לי מה חושבים עליי. לא חשוב לי פייסבוק שמייסבוק. אין לי. גם לא ווטסאפ. מה שמטריד את שלוותי
בעולם - מגביל אותי. אני נהנית מהשקט של ה-SMS. חשוב לי מאוד שקט בחיים. אני מסתדרת איתו יפה מאוד".

מה מדאיג אותך?

"כלום".

נחיתה בגן עדן
מתוך האוטוביוגרפיה "אליס מילר"

אחרי כמה ימי חופש שבהם ביליתי עם סבתא בשיחות אין־סופיות על העולם ועל הלב, שכרתי מטוס מבית הספר
ויצאתי לטיסה של ארבעה ימים ברחבי דרום אפריקה. טסתי מיוהנסבורג לקייפטאון, משם לדרבון ובחזרה ליוהנסבורג.
שטחה של דרום אפריקה כל כך גדול, שרוב מרחבה האווירי אינו מבוקר. טסתי שעות על שעות בלי לראות או
לשמוע מטוס אחר או אדם אחר. תחתיי רק סוואנה, ג'ירפות, פילים. לפעמים אוקיינוס ובו דולפינים שמבצבצים מדי פעם מעל פני המים.
הייתי צריכה לצבוט את עצמי כדי שאבין שזה לא חלום. חופש מוחלט כזה לא היה לי מעולם.
אף אדם בעולם אינו יודע בוודאות איפה אני נמצאת. אני יכולה לנחות פה בכל שטח ויידרשו שבועות למצוא אותי.
צרחתי משמחה. הייתי טייסת חדשה, אבל לא יכולתי להתאפק. הייתי חייבת לנסות. להתגרות.
פעם אחת נחַתי באמצע הסוואנה על משטח שנראה לי מתאים. לא הייתה לי סיבה לנחיתה.
אמצע שום מקום סביב אין כלום. כמה שיחים, אבנים קטנות. דממה כמו במדבר סיני בלילה. אני עולה שוב על המטוס.
מתניעה, מסתובבת בכיוון הרוח וממריאה. גן עדן.

לילה אחד נחַתי במשטח נחיתה קטן ליד האוקיינוס. בשיחת טלפון מקדימה הובטחו לי שירותי קרקע, גרירה ודלק.
אחרי שנחַתי לא הבנתי איך הם יוכלו לקיים את מה שהבטיחו. לא היה במקום כלום חוץ ממשטח נחיתה.
גם לא היה שום אדם שיקבל את פניי. רק כמה בקתות בוץ מכוסות גגות קש, נשים וילדים יושבים מחוץ לבקתות,
עוסקים במלאכות חיים. פתאום הגיעו אליי חמישה אנשים כהי עור. אחד הגיש לי מים בכוס זכוכית דקה על
מגש כסוף. שניים לקחו את התיקים מהמטוס וביקשו שאלך אחריהם. שני הנותרים ניגשו למטוס והחלו לטפל בו.
היו להם שני דליים בלי מכסה, מלאים בדלק. החלטתי לסמוך על כל האנשים האלה ולתת ליקום להוביל.

הלכתי בעקבות מארחיי. אחרי כחצי שעה הגענו למתחם של עשר בקתות בוץ מעוצבות למשעי, גגות קש מטופחים
ומארחים לבנים בבגדים מגוהצים. סצנה מהסרט האהוב עליי “זיכרונות מאפריקה".
היו שם עוד שלושה אורחים דרום־אפריקאים. ישבנו כולנו לארוחת ערב מהאגדות. שולחן עמוס בלובסטרים, סרטנים
ומאכלי ים שונים, דולפינים מקפצים באוקיינוס מולנו.