בשנים האחרונות דפנה דקל נמצאת בדיוק במקום שלו ייחלה. היא עובדת בלי הפסקה, משלבת בין עולמות התיאטרון והמוזיקה ולא מתכוונת לעצור.
היא מוציאה סינגל חדש המלווה בקליפ ומתכוננת למופע השקה, מג'נגלת בין במת התיאטרון הלאומי למחזמר ב"תיאטרון תל אביב" ומככבת בסדרת טלוויזיה לנוער.
המפנה הגדול בקריירה שלה חל לפני ארבע שנים, אז לוהקה למחזמר "בילי אליוט", אחרי שלוש שנים של שקט תעשייתי.
דקל, שבחרה להתנתק מעולם הילדים, שבו שלטה היטב, שילמה את המחיר ונאלצה להתמודד עם היעדר הצעות, עד שהגיעה ההצעה שהחזירה אותה לבמות. משם הדרך הייתה קצרה- לפני שנתיים לוהקה למחזמר המקורי "סימני דרך" שעלה בתיאטרון הבימה על-אודות סיפור חייה של נעמי שמר ועל יצירתה. לפני כחצי שנה עלה המחזמר "צ'אפלין" בתיאטרון תל אביב שיסד מאור מימון, שבו היא מגלמת את אמו של אמן הסרט האילם, ובריאיון איתה נראה כי היא חוגגת כל רגע ורגע של העשייה על הבמות.
"בסימני דרך אני מגלמת את נעמי שמר בשנות החמישים לחייה, עם דגש על הצד הפוליטי שלה", מספרת דקל (53, נשואה פלוס שלושה בנים, מתגוררת בבית דגן). "זו הייתה עבודה מרתקת מבחינת החומרים שהם סיפור חייה, וגם מבחינת החומרים המוזיקליים. אנשים מכירים כמה פרטים בסיפור חייה,
אבל אני בטוחה שלרבים לא היה מושג לגבי כל הסיפור, לא באמת הכירו את האישה שמאחורי השירים, ופה אנחנו מנגישים אותו לדור שלא הכיר בכלל חלק מהשירים. זו המשוררת הלאומית שלנו, כך שלהשתתף במחזמר הזה עבורי זו לגמרי שליחות; אלו חומרים שהם אבני דרך במדינה שלנו, ועבורי זו חזרה להבימה אחרי שלושים השנים שחלפו מאז ששיחקתי שם ב'סאלח שבתי'".
איך זה ששלושים שנה לא שיחקת במחזות זמר? זה הרי שילוב של כל יכולות משחק והשירה שלך.
"כשהשתחררתי מלהקת הנח"ל נכנסתי ישר להבימה, ותוך כדי זה למדתי אצל הלל נאמן במשך ארבע שנים והשתתפתי בתיאטרונטו.
מצד אחד כיוונתי את הקריירה שלי, ומצד שני היא לקחה אותי לכל מיני מקומות לא צפויים וזרמתי איתם. אחרי הבימה, ובעיקר אחרי התיאטרונטו, הייתה תחושה שאני נכנסת לתחום התיאטרון, זה היה די ברור שזה הכיוון, ואז פתאום הייתה הצלחה גדולה של 'מי יציל את הבית שלי', וזמן לא רב אחר כך היה האירוויזיון, וזה לקח את הקריירה למקומות אחרים. תוך כדי זה נכנסו 'פלאי קלעים' ושאר ההצגות והתוכניות לילדים, והכול נותב למקומות אחרים".
שנים של שממה
לפני שבע שנים קיבלה דקל החלטה לא פשוטה. מי שהפכה לכוכבת ילדים עם תוכניות מצליחות, עם קלטות לילדים, עם פסטיגלים ועם הצגות
לקטנים ודודידו אחד נצחי, בחרה דקל להפסיק את המרוץ. "עצרתי את הפעילות שלי בעולם הילדים באופן יזום, כי הרגשתי שמיציתי את העולם הזה.
הרגשתי שאני לא מתחדשת, שאני לא קמה בבוקר בשמחה לעשייה שלי. מה שהתחיל בפלאי קלעים ונמשך בזרעים של מסטיק, בדפנה ודודידו, בשלגיה, בפסטיגלים ובהצגות לילדים– הגיע לשלב שבו קיבלתי עוד הצעה להצגת חנוכה, ואמרתי שאני לא יכולה יותר. ישבתי עם שלמה צח, האמרגן שלי שקיבל את זה קשה, כי זו פרנסה, והבאתי בחשבון שזה יפגע. וזה באמת פגע. שלוש שנים של שממה שבמהלכן המשכתי לקבל הצעות בתחום הילדים אבל סירבתי לכולן. היה לי ברור שאם לא אעשה את הנתק מבחינתי וגם, ובעיקר, מבחינת התקשורת, לא אצליח לעשות את המעבר הזה, כי כבר ניסיתי בעבר לשלב וזה לא עבד".
ואז הגיע בילי אליוט. אבל גם אליו הגיע קהל צעיר.
"זה לא התחיל כמחזמר לכל המשפחה", חושפת דקל. "בזמן החזרות זה כוון לקהל מבוגר, אבל כשיצאנו עם ההצגה התחילו גם מופעים בשישי בצהריים, ולאט-לאט זה נפתח לכל המשפחה. הורים הגיעו עם הילדים שלהם, קצת מה שקורה עכשיו עם צ'אפלין. מבחינתי זה היה לגמרי הנקודה שבה הכול התחיל. רצנו עם זה שנתיים כהפקה פרטית, משם עברתי לסימני דרך בהבימה, שהעלינו עד היום למעלה מ-300 פעם. לדעתי זה יכול להיות כמו בוסתן ספרדי, יש לזה פוטנציאל מטורף לרוץ שנים רבות".
ספרי לי על הדמות שלך בצ'אפלין.
"גם את הסיפור שלו לא הכרתי. לא היה לי מושג שהוא גורש מארצות הברית. פתאום גיליתי שהוא לא היה שם עשרים שנה.
הוא ממש נרדף בגלל הדעות הפוליטיות שלו. לא הכרתי את הילדות שלו, את החומרים שמתוכם הוא יצר, את נשותיו, את ריבוי ילדיו. כל כך הרבה דברים לא ידעתי עליו. זה לא שלא הכרתי אותו, וודאי שגדלתי על הסרטים שלו- היה לי מארז של כל הסרטים שלו. הילדים שלי הכירו אותו כאמן, אבל לא את הסיפור האישי. אני מגלמת את האנה צ'אפלין, אימא שלו, דמות שמאוד נוכחת במחזמר, שברורה ההשפעה שלה על חייו. היא עצמה הייתה זמרת, קראתי עליה המון לקראת התפקיד. הייתה אישה שהולכת אחרי הדמיון שלה, שרואה מעבר לדברים. היא נחטפה בצעירותה ונמכרה לזנות. הייתה אישה קשת יום שבסופו של דבר נישאה לבעל שיכור ומכה אחרי שהצליחה לברוח מחוטפיה, ובסופו של דבר סיימה את חייה כדמנטית. כשבנה הצליח בגדול היא כבר הייתה בשלבים שבהם לא זיהתה אותו ולא חגגה את ההצלחה שלו".
מגיע לצפות בכם גם קהל צעיר?
"זה לא מחזמר לילדים, אבל פתאום הורים באים לצפות בזה, והם רוצים לחשוף את הילדים שלהם לקלאסיקות ובאים שנית, עם הילדים.
אנשים מאוד מתרגשים מזה. את שומעת צ'אפלין וזה מיד מתחבר להומור, ויש שם שואו והומור, אבל גם הדרמה במחזה מאוד חזקה, ולכן זה נוגע באנשים".
בלי לחשוש
אל הקהל הצעיר מגיעה דקל בימים אלה דווקא דרך המסכים, בסדרה "התחנה", שעונתה השנייה משודרת בימים אלה בהוט קידז.
"זו סדרה על נערים ונערות שמתנדבים במד"א", משתפת דקל, "ובמקביל להצלת חיים חושפים שחיתויות ופשעים. זו סדרה שהביאה לעלייה במספר בני הנוער שמתנדבים במד"א, ואני מגלמת את אמו של נימי, אחד הגיבורים".
מה לגבי משחק בתיאטרון שלא במחזמר?
"אני כל כך מחכה שיהיה משהו שהוא לא מחזמר. לא שיש לי משהו נגד, אני כמובן מאוד אוהבת, אבל בא לי לשחק במחזה. הלב שלי הולך אחרי המשחק. הייתי מאוד שמחה לעבוד עם אלדר גרויסמן, שביים אותי בבילי אליוט, על מחזה שאינו מיוזיקל, או לשחק במחזה של ענת גוב או של חנוך לוין, מחזה מקורי שלא נשען על מוזיקה".
ואם במוזיקה עסקינן, דקל לא ממש עובדת על אלבום חדש אבל לא מפסיקה ליצור. היא עובדת יחד עם עמית צח, והחודש תשחרר לאוויר העולם את "בלי לחשוש" , שיר חמישי שלה ושל עמית אחרי ארבעה סינגלים שכבר שוחרר לגלי הרדיו. את השיר מלווה גם קליפ בכיכובה של גילת אנקורי. "לא תכננתי לעבוד על אלבום, אבל יש משהו בשירים שעמית כתב; יש להם שפה כל כך דומה שאולי נאגד אותם לאי פי. אלבום הוא לא משאת נפשי כיום. כן היה לי חשוב להוציא אלבום אוסף, שיצא לפני ארבע שנים, במהלך החזרה שלי לעולם המבוגרים; היה לי חשוב לסכם שלושים שנות עשייה בפן המוזיקלי שלי, מפני שהיא הייתה קצת מפוזרת".
"אני אוהבת שיתופי פעולה", מודה דקל, "ואם אני צריכה לחשוב על אמנים שהייתי שמחה לשתף פעולה איתם אלה רוני דלומי, שאנחנו חולקות במה יחד וגם חיים (צוחקת); היא נכנסה לחיי ואני לא מבינה איך זה היה לפני, ועם דני רובס, שאני מתחברת אליו מעבר לרמה האמנותית - זה ברמת הפנטזיה כרגע".
במילותיה: 5 דברים שלא ידעתם עלי
1. אני לא חובבת בישול.
בעיקר בגלל שאני ככ איטית במטבח, זה מרגיש כמו בזבוז זמן מתמשך.
מעבר לכך, שום דבר מהיצירתיות שלי לא מגיע לסירים... לא יודעת לאלתר במטבח בכלל.
פעם הציעו לי להנחות תכנית אוכל, למזלם סירבתי.
2. אנשים טוענים שאני מצחיקה.
אני לא מנסה, אני רק אומרת מה שאני חושבת והם צוחקים.
אז או שאני באמת מצחיקה או שרף ההומור שלהם בעייתי.
3. הבילוי המשפחתי המועדף עלינו הוא משחק ביליארד.
אני מתנהלת כאילו אני יודעת לשחק והבנים באמת משחקים לא רע.
אבל לפעמים אני עובדת עליהם ככ טוב ומצליחה לנצח.
גם חדר בריחה תמיד יתקבל בהתלהבות, יש לנו חולשה לפתרון חידות.
4. לאחרונה אבי נפטר.
חבר שאל אותי אם הפרידה מאמא הכינה אותי לפרידה מאבא - היא לא.
כי אבא שונה מאמא, כי אני שונה ממי שהייתי לפני 18 שנה כשאימי נפטרה, ובכלל לא ניתן להימנע מתהומות הכאב בפרידה מסוג זה.
5. אנשים מאשימים אותי במותו של זהר ארגוב.
לא עושים את ההפרדה בין הסרט למציאות.
ברחוב שואלים אותי למה עזבתי אותו.
אני לוקחת את זה על עצמי באהבה, כי זה אומר שעשיתי את עבודתי בסרט נאמנה.
