כ-150 יהודים-משיחיים מתכנסים מדי שבת ב-10 בבוקר, בכנסיית המשיח הסמוכה לשער יפו וממול למדרגות העולות למצודת דוד, לתפילות ושירה נלהבים בעברית ובאנגלית. באולם הכנסייה מוצג דגל ישראל ועל מסך מוקרנים פסוקים מהתנ"ך והברית החדשה. מנצח על הקהל הרועה הרוחני של הקהילה, ובהדרגה נכנסים המתפללים להתלהבות, מרימים ידיים אל על, עוצמים את עיניהם ולאחר מכן אוחזים זה ביד זה ופניהם קורנות.

הכנסייה סגורה בשעות אלו למבקרים זרים, חל איסור על צילומים וניתן רק להציץ דרך מבואה עם דלת זכוכית. בפינת מבואה זו, על גבי שולחן, נמצאים ספרי הברית החדשה במספר שפות לחלוקה חינם, ועלונים המסבירים כי כנסייה זו, הקרויה גם "עמנואל קהילת המשיח", הוקמה ב-1849 על ידי אנגליקנים-פרוטסטנטים. הכנסייה שמשה את "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים"; וכל המבנים סביבה, כמו בית הארחה, בתי מלאכה ומרפאה – יצרו את המתחם הפרוטסטנטי.

צלבים מקושטים במגן דוד

הבישוף שחנך את הכנסייה היה מיכאל שלמה אלכסנדר, יהודי מומר מאנגליה. זו הייתה הכנסייה האנגליקנית הראשונה בכל המזרח התיכון, והמאפיין אותה הוא שאין בה איקונות וצלבים ומשולבים בקישוטיה מוטיבים יהודיים כמו מגן דוד, מנורת שבעת הקנים ועשרת הדיברות הכתובים על קיר המצופה עץ – ולצידם אמרות ישו. כל זאת נעשה כדי שיהודי שייכנס פנימה תהיה לו תחושה של כניסה לבית כנסת, דפי התפילה והשירה המחולקים יהיו גם בעברית. עשרות שנות פעילות מאומצת והשקעה כספית של החברה הלונדונית, כולל הקמת בית חולים משוכלל ברח' הנביאים שנועד במיוחד לטפל ביהודים, הניבו הטבלה לנצרות רק של כ-600 יהודים. יחד עם זאת המאמץ עורר את התנועה היהודית-משיחית, מסגרת שאפשרה ליהודים להאמין בישו, תוך שמירת הזהות היהודית. 

היהודים-המשיחיים שנפגשים בשבתות בכנסיית המשיח, מגיעים מקהילה שמרכזה בעין כרם, בבית שבו התגורר סמואל גובאט, הבישוף האנגלי השני בירושלים שפעל רבות לביסוסה של הכנסייה האנגליקנית בעיר. בירושלים ישנן כיום עשר קהילות פעילות של עדה זו, המונות בין 700 ל-900 מאמינים, שתיים מהן מחוץ לעיר: במעלה אדומים ובמושב יד-השמונה. מספר היהודים-המשיחיים בכל רחבי המדינה מתקרב לעשרת אלפים ובעולם כולו הם מונים בין 300-250 אלף . הם מצהירים כי הם מאמינים בישו כבן-אלוהים וגואל העולם, לאור רמזים שהם מביאים מהתנ"ך ושבאו לידי מימוש בברית החדשה. מרביתם מכריזים על עצמם כבעלי זהות לאומית יהודית וציונית ונאמנים למדינת ישראל. הם רואים חשיבות בקיום אורח חיים על פי התנ"ך והברית החדשה – ולא על פי ההלכה של הרבנים. 

היהודים-המשיחיים אומנם מטבילים את עצמם, אך עורכים ברית מילה לבניהם, שומרים את יום השבת וחגי ישראל ומועדיו, צמים ביום כיפור ואוכלים מצות בפסח. מרבית ילדיהם לומדים בבתי ספר ממלכתיים ולא בבתי ספר פרטיים משלהם, משרתים בצה"ל ומשתמשים בשרותי הממסד הרבני כגון לצרכי חופה וקידושין, לתעודות כשרות וגם לצרכי קבורה. לחלק מהם יש קשרים קרובים עם נוצרים גויים מאומות העולם ומקבלים גם תמיכה כספית ממיסיון נוצרי – אך הם מדגישים שאין הדבר בא על חשבון זהותם היהודית והציונית. במתחם ביה"ס האנגליקני ברחוב הנביאים 82, ישנו מבנה הנקרא "מקור התקווה", בו לומדים כ-100 ילדי יהודים-משיחיים. זהו בית ספר יסודי בחסות המיסיון , שעומדים להרחיבו גם ללימודי תיכון ובנוסף על התוכנית הרגילה לומדים גם את הברית החדשה.

קשר חזק לירושלים 

מדינת ישראל אינה מכירה ביהודים-המשיחיים כזרם יהודי, כמו שמוכרים למשל הקראים – אלא הם נכללים בסעיף "בני דת אחרת". הסממנים הנוצרים הרבים שהם אימצו כמו הטבילה, האמונה כי ישו כבר הביא כפרה לאנושות או כי נכרתה "ברית חדשה" עם כל העמים והדחף שלהם להפצת אמונתם על ידי פעולות "בישור" (בשורה) מיסיונריות. 

בסופו של דבר היהדות המשיחית מוכרת בתור זרם נוצרי- אוונגליסטי על ידי רוב הזרמים הנוצרים בארץ – ולא  כיהודי. חלק מהיהודים-המשיחיים נוטה לפעול באופן אגרסיבי, אך במסווה הומניטרי בקרב מאמינים בפוטנציאל מתוך ניצול מצוקות וחולשות ומשברים אישיים. מהיכן נובע רצונם לקרב יהודים לאמונתם? היהודים-המשיחיים מחכים להופעה שנייה של ישו שיבוא וימלוך לאלף שנה – אך הם גורסים שהוא יגיע רק אחרי שהעם היהודי יקבל את בשורתו לאנושות.

רבים מראשי הפעילות הארגונית והרוחנית בקהילות היהודיות-משיחיות, מתנהגים כלפי הציבור הישראלי בחשאיות וחוסר שקיפות – התורמים לרתיעה מפניהם על ידי הציבור הישראלי. השימוש במושגים של "חזרה בתשובה", "אסיפה" במקום כנסייה, "חברים" במקום מאמינים, "רועה" במקום כומר; תפילה בשבת ולא ביום ראשון; ההפצה הנמרצת  של חומר הסברה מיסיונרי, ראיית עצמם כ"יהודים האמיתיים" – כל אלו מגבירים את החשש ובעיקר בקרב הציבור הדתי בארץ, שמדובר במסווה נחמדות "לצוד" נשמות יהודיות יש לציין כי לתדמית זו תורמים יהודים משיחיים שהיו למומרים ונצטרפו לכנסייה הקתולית או הפרבוסלבית.

אולם, למעשה מרבית ציבור היהודים-המשיחיים מתאפיין בקשר החזק שלהם לירושלים ולמדינת ישראל. אין לדון אותם כציבור הומוגני, אלא כל קהילה בפני עצמה ולמעשה כל פרט הוא יהודי בנשמתו. אין להם ארגון גג או מנהיג, אין קהילה שהיא מקשה הומוגנית.  בכל קהילה מדגישים היבטים שונים של חיי אמונה ושל עבודת-הקודש וישנה פרשנות שונה בכתובים. אין ספר לימוד משותף וקיימות  גם דעות שונות בנוגע לשאלה מיהו ישו בדיוק. לציבור זה ישנן וריאציות  שונות והדואליות שהם נתונים בה טבועה גם בכינוי שמכנים אותם מתנגדיהם: "עברים-נוצרים". לצורך עבודת הקודש (הליטורגיה) הם משתמשים בשירונים בעברית בתוספת תווי נגינה. למרבית ציבור זה  אין תפילות ציבור מיוחדות, ישנן רק תפילות יחיד, חלק משתמש בסידור התפילה היהודי והדגש הוא על מוסיקת שירי הלל מספר תהילים.

שילוב חיובי יוצא דופן של היהודים המשיחיים בחיי החברה הישראלית, ניתן לראות במושב יד-השמונה בהרי יהודה, שם חיים בין 30 ל-40 נפש. הם בעלי תודעה יהודית עמוקה, עוסקים במגוון מקצועות כמו אירוח בבית הארחה המקומי, הוראה והדרכה (כמורי דרך). ילדיהם חדורים בשאיפה להגיע ליחידות מובחרות של צה"ל והם נמנעים מכל פעילות מיסיונרית.

*ד"ר אדם אקרמן הוא מרצה, מדריך בירושלים ומחבר הספרים "101 אתרים בירושלים וסביבתה" ו"אתרים ושכונות בירושלים". adam.ack@bezeqint.net