הוא אחד השחקנים העסוקים ביותר בתיאטרון הקאמרי של תל אביב, אם לא העסוק שבהם. שמונה ההצגות שבהן משתתף רמי ברוך הן סיבות מצוינות לצאת ברגל מדי יום מביתו במרכז תל אביב אל התיאטרון. וגם אם לא כולן מופיעות על הבמות באותה עצימות, הן מוגדרות כשלאגרים, שזו עוד סיבה מצוינת להרגיש מבורך.
הקיץ יהיה רמי ברוך בן 63, והוא אחד השחקנים העסוקים ביותר בתיאטרון הקאמרי של תל אביב בשיא פריחתו.
צדקו בבית צבי, כשגירשו אותך הביתה אחרי שלושה חודשי לימודים?
"נראה שלא", ברוך מחייך. "'הבמה לא אוהבת אותך', אמרו לי. 'עזוב! אין לך את זה'. גם רמזו לי שלא כדאי לנסות בבית ספר אחר, ואפילו הוסיפו הכוונה מקצועית - לחינוך. ואני קיבלתי את הדין וגם ניסיתי כיוון אחר. אמרתי לעצמי, 'בוא ננסה להיות בן אדם'. אבל פשוט לא הצלחתי. בנק, אלקטרוניקה, המקצוע שלמדתי בתיכון. כלום. כשהחלטתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, בגיל 24, בחרתי במדעי המדינה. בעדיפות שנייה רשמתי משחק, ובשלישית פסיכולוגיה. לא חשבתי שיתייחסו לזה ברצינות. אבל כשהוזמנתי לבחינה בחוג לתיאטרון הלכתי, ופשוט התקבלתי. מאז לא הייתה לי דילמה".
אז עשית עסק טוב בסופו של דבר?
"לא יודע אם עשיתי עסק טוב, כי 'עסק' היא המילה האחרונה במקצוע שלנו... החיים גלגלו אותי. לא הצלחתי לעסוק במשהו שיעורר הדים, והתגובות מהתיאטרון - גם ממורים, גם מחברים - עשו לי טוב. הרגשתי שאני במקום טוב, אוהב את זה ורוצה את זה. בסופו של דבר אני שמח על כך. אדם צריך לעשות מה שעושה לו טוב.
"אבי לא קיבל את הבחירה שלי. היו לי הרבה שיחות אתו. 'למה אתה לא מתייעץ אתי?', הוא שאל. הכאבתי לו כשהשבתי שהתשובות שלו לא מספקות אותי. אני חי מציאות חדשה ואיתה אני מנסה להתמודד. אני יכול להודות לכל מי שנתן לי את האומץ להתמודד עם המהמורות בדרכי. כל המכשולים היו קטליזטור להתעקש על דרכי".
הוא יליד חיפה, בוגר התיכון המקצועי בסמ"ת. בשל גלאוקומה לא שירת בצה"ל. עד היום הוא מתקשה בראייה, אף כי אינו נותן לכך ביטוי. את צעדיו הראשונים עשה בפרינג'. הופעותיו בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר הניבו פרסים (על משחקו ב"פונדק הרוחות", 1980, ועל "ריקודו של ג'ינגיס כהן", 1984). אחרי גיחות לתיאטרון בית ליסין ("פן") ולקבוצת נווה צדק ("הפטריוט" של חנוך לוין) נחת ביוני 1986 בתיאטרון הקאמרי.
ברוך ואלונה סער ב"ציד המכשפות", תיאטרון הקאמרי. צילום: ז'ראר אלון
כבר 32 שנים. אתה יכול להסביר את הנאמנות העמוקה הזאת?
ברוך צוחק בהנאה. "התחלתי עם קלף טוב, עם תפקידים מעניינים בהצגות שהיו להיטים. עסקתי בעשייה איכותית. בקושי הספקתי להעיף מבט ימינה או שמאלה, כבר עפו עשר שנים. האמת היא שלא הרגשתי צורך לחפש משהו אחר. כשהגיעו תקופות יובש, הגבתי בחירוק שיניים. לאורך כל הדרך ניהלתי מאבקים. בכל פעם שחיי הנישואין שלנו נרדמו, הרגשתי צורך לטלטל אותם. גם הנחתי פעם מכתב התפטרות אבל ההנהלה החזירה לי אותו. והבדיקות אצל השכנים כובו איכשהו. מצד אחד זה לא היה זר של שושנים, אבל מצד שני אני האחרון שיכול להתלונן על 32 שנים בקאמרי. עשיתי תפקידים מעניינים, מובילים, שהעניקו לי סיפוק, וגם בתקופות יותר אפרוריות הקאמרי הפך לבית עבורי".
הטמפרמנט הבימתי שלו אינו שונה בהרבה ממזגו בחיי היומיום. "פעם אמרתי לעמרי ניצן שהוא המנהל האמנותי של התיאטרון וחייב לדאוג לו, ואני המנהל האמנותי של רמי ברוך וחייב לדאוג לעצמי", הוא נזכר. "היו לי תקופות ששברתי גם ריהוט בתיאטרון. לא היכיתי אנשים אבל שברתי חפצים. הייתי אדם בעל דם חם. כבר ב'המסע של אימא טאבורי', מההצגות הראשונות שלי בקאמרי, עצרתי הצגה והודעתי לקהל שאי-אפשר להמשיך 'מסיבות טכניות', לאחר שגיליתי שכפפה שהייתי צריך להלביש על ידה של פרטנרית, הייתה קטנה מדי. זה היה אקט חצוף מצד שחקן. הצינה שקיבלתי מהקהל באותו ערב הייתה לקח מטורף עבורי. מאז נשבעתי שרק כבאי אש או מנכ"ל התיאטרון יורידו אותי מהבמה. אני מודה לעודד פלדמן ז"ל, המנכ"ל דאז, שראה בהתנהגותי תקלה חד-פעמית והמשיך להעסיק אותי. מאז יצא לי בקאמרי שם של מטורף. אבל עבדתי על עצמי ולמדתי להרגיע את עצמי. את האנרגיות לניהול ויכוחים על העמדות שלי הפניתי לסקנדלים בטלפונים, במכתבים, באס.אם.אסים. ידעתי שאם אגזים אשפוך את התינוק עם המים. אני בפירוש טראבל מייקר שעבד על עצמו".
ולמה, לדעתך, הקאמרי "לא יכול בלעדיך"?
"אני מניח שהם זיהו אותי כשחקן מוכשר שיכול להתמודד עם קשת של תפקידים. אני איש אנסמבל. מוסר כדור. תורם אווירה חיובית ונעימה. אני מניח שאלה היו חלק מהשיקולים כשהתלבטו אם לתת לי קביעות. אני יודע להוביל תפקידים, ולשמחתי קיבלתי אותם. מצד שני עשיתי גם תפקידים משניים, שיש שחקנים שלא מסוגלים לעשות את זה".
עדות לזהות בין רמי ברוך לבין הקאמרי תמצאו מדי ערב בקריינות שלו את הפנייה לקהל לכיבוי טלפונים לפני ההצגות. "זה נולד מטעמי תקציב, אני מניח. כשעשו את ההקלטה, לפני משהו כמו עשרים שנה, כשהתיאטרון היה עדיין בפרישמן, ביקשו כנראה שיהיה בזול ושהקריין לא ייקח כסף... ועוד קיבלו טלפונים סלולאריים מ'סלקום על גבי".
החיים הטובים על פי רמי ברוך
אושרם של הילדים. האושר של זוגתי ושלי.
סיפוק והמשך עשייה. המשך עניין ורלוונטיות.
מה שעושה לי כיף זה אוכל טעים, יין משובח, ספר טוב, מוזיקה. סדרות דוקומנטריות, הרבה סרטים.
הליכה בפארק עם אוזניות ומוזיקה, ג'ז בעיקר.
לא פעם מסיים את ההליכה בצלילה לים, בחוף מציצים.
בכלל, לבלות בחופים עם ים כחול, איי יוון בעיקר. איזה תענוג זה כשהמים מלטפים את הגוף.
שחקן רב תחומי
ברוך מתמרן בין הז'אנרים - טרגדיות לצד קומדיות ו... מחזות זמר (לא רק "עוץ לי גוץ לי", גם "סירות בודפשט", שהועלתה בחג המחזמר בבת ים ועדיין מממתינה לתרגום לבמה גדולה). בין תפקידי המפתח שלו הוא מונה את "המסע של אימא טאבורי", שהיה עבורו נקודת ציון, "הנמר" שזכתה בפרס הראשון בתיאטרונטו 1994 ואיתה הוא רץ עד היום, וגם תפקיד ארנולף ב"בית ספר לנשים" של מולייר. נוסף על כך שיחק לא מעט שייקספיר וגם צ'כוב, אבל לבו נתון לחנוך לוין מאז שהשתתף ב-1979, באוניברסיטה, בעיבוד לבמה של "פנטזיה על נושא רומנטי". "לוין ראה אותי ואמר שהרטטתי את לבו", הוא נהנה להיזכר. אחרי "רבע מפגש" אתו ב"הפטריוט" שביים עודד קוטלר, הפך לשחקן לויני במחזות כמו "הזונה מאוהיו", "יעקובי וליידנטל", "קרום", "שיץ", "אשכבה" ו"הרטיטי את לבי", שמשחקו בו הוגדר כ"תפקיד חיים". "לוין הוא חלק מהמהות שלך. העוצמות שבהן הוא מחבר אנשים לחיים הן מטורפות. תמצא הכול בטקסטים שלו - בנליות, פתטיות, קומיות, החיים עצמם. הוא ידע לשרטט את הקטבים בחיים. ודמעה שזולגת על לחייך בהצגה לוינית, מקורה לא ידוע, אם מצחוק, אם מבכי".
הוא היה ביאליק (ב"נחמן" של עוזי בן-כנען בתיאטרון לילדים ונוער), פולארד (בהצגת יחיד בשם זה בקאמרי) וגם בן-גוריון (ב"הילכו שניים יחדיו" מאת א' ב' יהושע).
פני פלסטלינה?
"יש דמויות שאני נעלם בתוכן", ברוך מנסה לדייק. "מחלקת אביזרים אוהבת אותי. פאות משנות אותי מהותית. יש איזה שילוב בין הפיזיונומיה שלי לבין הפאות והאוטוסוגסטיה שאני מביא לבמה. אני לומד את הדמויות מבפנים, מול הראי. לא פעם אנשים תוהים 'מי זה השחקן הזה'. ואני שמח על נימת ההפתעה והתמיהה בתגובות, כי אני לא עובד על דמות - אני מחזר אחריה. ואחרי שאני מבין אותה ושולט בה טכנית, אני מנסה למצוא את המשהו הנוסף שבה: איפה האקס פקטור, המג'יק שלה. כשזה קורה - זה נפלא".
וגם משתלם, כפי שנראה בשבועות האחרונים בסרטון הפרסומת של קק"ל, בדמות בן-גוריון לצדה של עדן בן-זקן.
"אתה מבין? אני לא ממהר לאודישנים, עם כל העצבים שמסביב ומלהקות צעירות שאין להן מושג מי עומד מולן. אבל פה, כשפנו אליי לאודישן, אמרתי אני הולך. הייתה לי תחושה מאוד טובה. רצו את הדמות, את החיקוי ואת הליצנות. עם עדן בן-זקן מצד אחד, ועומר אדם מצד שני (בפרסומת של בזק, על סמך תפקידו ב'עוץ לי גוץ לי', ע' א') אני בשיא".
ועדיין, למרות מרכזיותו וחשיבותו במרקם המקצועי של התיאטרון ולהקתו, הוא לא "רמי ברוך, כוכב קופה". "עם כל העבודה שאני עושה, לא הגעתי לנוכחות גבוהה בטלוויזיה. זה החלק שחסר בקריירה שלי, אולי עומד לי לרועץ. כי כדי להיות שם מוכר, אתה צריך להיות לא בתוכנית אחת, אלא גם בכמה ערוצים. רצוי בסדרה שנמכרת לנטפליקס או ל-HBO. הצעירים כבר לא עוקבים אחרי הערוצים המקומיים. בלי נוכחות מסיבית בטלוויזיה אתה לא קיים לגבי רוב האוכלוסייה. אז כן, אנשים עוצרים אותי ברחוב, מחמיאים ומבקשים להצטלם. אבל זה לא במונחי סלב וכוכב".
יש לכך ביטוי כלכלי?
"ודאי שיש לזה משמעות. אני לא הרווחתי מה שעדן בן-זקן קיבלה על הפרסומת, וגם אמצא את עצמי על הבמה עם צעירים שמשתכרים יותר ממני. יכולתי להתעקש על אחוזים ממכירת עשר קלטות לילדים שצילמתי עם דתיה בן-דור, אבל הייתי מוצא את עצמי בחוץ. הימרתי על כך שהרבה ילדים יראו אותי, ושההורים שלהם יכירו לי תודה על השעות הנעימות שיבלו אתי כשטוזי ממחסן השטוזים של דתיה. ראיתי בזה סוג של הון אנושי ששווה לי להשקיע. בוא'נה, הייתי חלק מהילדות ומהנערות של ילדים בישראל.
"מצד שני, אני יודע כמה קשה היום למלא אולמות ואיך מערכות השיווק וההפצה עובדות. הן נדרשות תמיד לציין מי משחק. אז יש אנשים שהשם שלי מעורר אצלם תגובת 'וואו!' אבל אני לא סלב. לא, לא. העובדה שיש לי היכולת לקרוא את המפה - ציטוט מיוסי גרבר, סוג של מנטור בשבילי - זה דע את מקומך. בגיל מסוים אתה צריך להסתכל גם אחורה, להגיד שעשית דרך, אבל לראות גם את התלמים שלא חרשת. נכון שלא נרדמתי על משמרתי, לא פחדתי לטלטל. אבל ככה זה יצא".
התפקידים של רמי ברוך
ההצגות - מן המאוחרות והחדשות, אל הוותיקות: "אותלו" מאת וויליאם שייקספיר בבימויו של עירד רובינשטיין, "ציד המכשפות" של ארתור מילר, "שלוש אחיות" של אנטון צ'כוב (הפקה משותפת עם הבימה), "על האש" מאת דרור קרן, "אשכבה" ו"הרטיטי את לבי" מאת חנוך לוין, המחזמר "עוץ לי גוץ לי" מאת אברהם שלונסקי, והצגת היחיד "הנמר" מאת דריו פו.
הלוק כמרכיב בגורל
בימים אלה ברוך מככב ב"אותלו", פרשנות חדשה, מרתקת ומאתגרת לטרגדיה הקלאסית של שייקספיר, חיזיון מרהיב ומהפנט, שבו הוא מגלם את יאגו - "עוד צומת חשוב. מפגש חדש שלי עם שייקספיר, אחרי 'ריצ'רד השלישי' כרוצח, 'הסוחר מוונציה' ותפקידי שוטים ב'כטוב בעיניכם' ו'קומדיה של טעויות'. יאגו הוא מכלול שלם. העיבוד של הבמאי עירד רובינשטיין והמתרגם אלי ביז'אווי מתגבר על מכשול קבוע אצל שייקספיר. לוקח חצי שעה ראשונה להבין מי נגד מי, שעה שאצל חנוך לוין אין בכלל אקספוזיציה. הם עשו הנגשה כזאת, סוג של 'מיינד דה גאפ'.
"מונולוג הפתיחה שם אותו במקום. אני, בגילי המתקדם, לעומת אותלו הצעיר. היום זה נראה לי הכי נכון בעולם. סיפור של פז"מניק שרואה את כולם מתקדמים וזוכים בתהילה ובעושר, והוא נשאר מאחור. אני יכול להבין את המטען שמצטבר אצלו ואת נקודת המוצא: 'אם אני לא אעשה למען עצמי, אף אחד לא יעשה בשבילי'"
"אומרים יאגו - אומרים נבל" ממשיך ברוך. "אבל אצלנו הוא לא נבל אלא אדם שהגיע למצב מסוים. וחיפשנו, כמו סנגורים בבית משפט, את כל הסיבות שהביאו אותו להיות כזה. מזכיר לי את הדרך שבה גילמתי קצין אס-אס ב'ריקודו של ג'ינגיס כהן'. השתמשתי במניפולציה של תיאטרון כדי להפיל בפח את הצופה. הנה אדם, לא שד. להראות איך אנשים מגיעים למקומות אפלים ונשגבים בנפש שלהם - זה התפקיד שלנו בתיאטרון. ויאגו מכניס את אותלו לגיהינום בעודו בחייו".
אתה משדר הנאה מכל רגע.
"נכון. אני נהנה מכל רגע. נהנה גם כשהקהל הולך אחריי כמו אחרי החלילן מהמלין. קהל אוהב נבלים, אבל פה חלק מההנאה הוא שהצופה יודע מה אני מתכוון לעשות, אבל מגיב לדרך שבה אני חותר להשיג את המטרה. והקהל לא היה מגיב אם זה לא היה אמין. זה כמו שאומרים על רוצח - נורמטיבי, בחור נחמד, תמיד עזר לי עם הסלים, האחרון שהייתי חושב עליו.
"אותלו מוגדר כטרגדיה אבל גילינו שהקהל צוחק. תהינו אם זו בעיה. ככל שהעמקנו לחשוב, החלטנו שזה יתרון. כי אין סוף טוב לאותלו, אבל בחיים עצמם יש רגעים מכל סוג. ותהליך הזיהוי של הנכלולי הזה מעורר צחוק. שייקספיר ידע את הטריק הזה וידע לשתול דמויות קומיות בטרגדיות שלו. זה מעיד קודם כול על ערנות הקהל הצעיר, שהוא עוקב ומגיב. קהל מבוגר צוחק פחות. אבל אנחנו אוהבים את התגובה הזאת".
אחד הרגעים המשעשעים יותר נרשם ממש בפתיחה, כשיאגו-ברוך צובט את מותנו, כמשווה אותה לגוף השרירי של אותלו, המגולם על ידי עמוס תמם. "הרעיון הוא של עירד. לא הייתה לי בעיה עם זה. כך המשפט 'לא כל אחד זוכה להיות אדון' מקבל מהות. לא כל אחד נולד יפה, חסון או שחום. אנחנו אנשים שונים. הלוק הוא חלק מהגורל שלך ואנחנו יודעים שלוק פותח דלתות. אותלו זכה בלוק, ויאגו עושה את העבודה השחורה. תרגום פיזי בימתי של אידיאה. התאהבתי בזה".
מה גם שאתה לא נראה גרוע לגילך.
"אני מנסה לשמור על עצמי, על גופי, על המראה שלי. זה חשוב במקצוע שלנו. אני עושה פילאטיס - אחרי שהגב התחיל לאותת - והכאבים נעלמו. אסור לוותר לעצמנו בגלל הגיל. אסור להיות עצלן, לתת לגיל להרדים אותך. אני מקפיד על סיבולת לב-ריאה. רץ בפארק, עושה הליכות, וגם מרוצה מכך שאין בבניין שלנו מעלית. אני מדלג את המדרגות לקומה הרביעית.
"תוך כדי העבודה על יאגו נזכרתי ברוברט דובאל מסתובב בחצי גוף עירום ב'אפוקליפסה עכשיו'. יותר מבוגר מחייליו אבל עדיין לוחם. צריך לראות את הגוף, את הגיל, את התסכול. לאורך השנים למדתי להבין ששחקן זה מקצוע. בחו"ל מממנים לשחקנים פיתוח קול, פיתוח גוף. אני עושה את זה לבד. זה ההון שלי. מקצועיות שאם לא אעשה אף אחד לא יעשה למעני. הנה, ב'נמר' אני חייב להמשיך להתנועע".
כבר יש לו תפקידי חלום
אחרי שנים שבהן הצהיר שאין לו תפקידי חלום, ברוך שמח לבשר ש"יש לי כבר כמה. פתאום הבנתי שיש תפקידים שאשמח לעשות אם ייצא לי, אם אתאים בגיל. לא רבים, אבל יש כמה. המלך ליר, כשיגיע הזמן. אבל לפני כן 'מלאכת החיים' של חנוך. אשמח אם יקראו לי לדגל כשיעשו שוב את המחזה. אסור להפוך תפקידים כאלה לחלומות, כי אז אתה הורס אותם. כמו שאסור לבוא מאוהב לבחורה. ועדיין אשמח אם במאי קולנוע ישעין פיצ'ר עליי. ואני פתוח לתפקידים קומיים וטרגיים. אני עדיין פה, נראה סביר ובכושר טוב".
ברוך נשוי לשחקנית אסתי קוסוביצקי, שאותה הכיר בפסטיבל עכו בראשית שנות ה-80. עד לא כבר שיחקו יחד ב"אשכבה" וב"אח יקר", ובעבר שיתפו פעולה ב"מלחמה בבית", "שיץ" וב"אלבום משפחתי".
שני שחקנים באותו בית, זה נעשה קל או קשה יותר במהלך השנים?
"דווקא את הקשה עברנו. ככל שאתה צעיר במקצוע הזה אתה חשוף יותר לפגעי הזוגיות. הצלחת הפרטנר יכולה להעיב בהתחלה. אפילו קנאה. סצנות מיטה ונשיקה יכולות להבעיר את דמך. עד שלומדים שזה מקצוע. כצעיר יותר יש לך פחות כלים להתמודד עם הצלחה שלך מול הצלחה פחותה של הפרטנר שלך. לא צריך להביא אותה הביתה. אחר כך התובנות מתבהרות, ואתה מבין שהצלחת בן הזוג היא גם הצלחה שלך. שלא לדבר על הצד הפרנסתי. וגם זה מרגיע את החיים, אחרת אין לנו שקט נפשי. אבל יש יותר יכולת ספיגה. ושיחקנו יחד. כשזה משולב בנסיעות מחוץ לעיר, שגרת חייך הופכת לחגיגה, לימים נפלאים של יחד".
ילדיהם, הדר (29) ואיתמר (26), לא נפלו רחוק מהעץ. היא שחקנית בקאמרי ("ארוחת טעימות") הוא לומד מחול וקולנוע במכללת ספיר בשדרות. "אנחנו נהרגים להגיע לכל הופעה שלו", הוא מציין. "פעם אמרתי לו בבדיחות שאנחנו מקווים שלא יהיה שחקן. חשבנו, אולי אחד ילך להיי-טק. הוא לקח את זה קשה".
אפרופו, איך אתה עכשיו באלקטרוניקה?
"אני טוב מאוד בגאדג'טים. אבל אם תבקש ממני לתקן טלוויזיה, אשלח אותך לקנות חדשה. רציתי להיות אלקטרונאי. תחום מלהיב. להפוך אירועים אנלוגיים לזרמים חשמליים זה דבר מדהים".
עד כמה אתם לחוצים להיות סבא-סבתא?
"אנחנו בגיל. מסוגלים להכיל ונוכל להיות סבא-סבתא אם ניקרא לדגל. אבל זה לא בידיי, עד כמה שנשמע לא טוב. יכול להיות שאסתי כמהה לנכד או לנכדה, כי אני רואה את תגובותיה מול נכדים של אחותה. אבל אני לא רואה את זה אצלי. כשיהיה לי, אולי ארגיש אחרת. כשאני רואה תינוק, אני רואה מעבר למתיקות שלו, אולי בהשפעת לוין ו'הילד חולם'. הם לא יודעים מה עוד מחכה להם. מצד שני, אני מבטיח להיות סבא מדהים".
אתה קרוב לגיל פרישה; מה יחסך אליו?
"פיצול אישיות. מצד אחד, איך אני קשור לזה? מצד שני, יש לי מודעות. הוא מתקרב. וזה תחום שצריך לטפל בו נכון, כמו בכושר הגופני שלך. לקרוא את המפה. כבר בגיל צעיר הקדשתי לזה מחשבה. ראיתי לא מעט שחקנים שחשבו שיישארו לנצח ולא חשבו על יום סגריר. מהבחינה הכלכלית-פנסיונית, אני ערוך ליום הזה.
"למזלי, אני עובד במקצוע שממשיכים לעבוד בו. מרים, ליא, גילה, וגם חזקי, וישי ורייזר הם הדוגמה. ואני מודה לאל, אם הוא קיים, שמאפשר לי להמשיך הלאה. זקנה היא הרבה פעמים הלך רוח וחשיבה, עד שהיא מנכיחה את עצמה. זה מטורף לחשוב שיום אחד אני לא אהיה. איך ייתכן שאני לא אדע מה הילדים שלי עושים? אבל עוד לא הגעתי לנקודה שבה אני יודע שהילדים שלנו לא צריכים אותנו. ועד אז - לשמור על פעילות, על בריאות טובה ולקחת כדורים בזמן".
בתמונה הראשית: רמי ברוך ועמוס תמם ב"אותלו", התיאטרון הקאמרי. צילום: רדי רובינשטיין
הכתבה פורסמה במגזין "החיים הטובים"
