הגוף לא משקר

אלונה פרידמן, לנצח "הפנים של שנות השמונים", מתמחה בביוסינתזה, גישה בתחום הפסיכותרפיה הגופנית.
"אני מאמינה שהגוף אוצר בתוכו מידע כמו הכחשות וסודות, דברים שלא היינו רוצות להתמודד איתם", היא אומרת. "הקשבה לגוף יכולה לקדם טיפול" | מאיה גז

תמונה: אלונה פרידמן, צילום אור דנן

לפני כמה שנים ישבה אלונה פרידמן בתיאטרון וצפתה בהצגה. באמצע אחת הסצינות, אחד הצופים שישב מאחוריה טפח על כתפה בחוזקה ושאל: "את מוכנה להפסיק לזוז כל הזמן?" פרידמן קפאה במקומה.
היא ניסתה לא לזוז, ואז הרגישה עד כמה כל הגוף שלה כואב, והבינה שהיא הרבה יותר תזזיתית ממה שחשבה.
זה הרגע שבו נזכרה עד כמה רצתה ללמוד את תחום הביוסינתזה. "זאת הייתה עוד הוכחה לכך שהגוף שלנו מאותת ומסמן לנו דברים שהמודע לא תמיד בהכרח יודע", היא מספרת היום בחיוך, כשאנחנו יושבות בבית קפה ואני אומרת לה שהיא לא מפסיקה לזוז.

ביוסינתזה היא גישה בתוך תחום הפסיכותרפיה הגופנית. שיטות טיפול רבות התייחסו לשיח ולראש, אבל פחות עסקו בגוף.
"בפסיכותרפיה גופנית נותנים מקום לגוף, מקשיבים לגוף, שמים לב איך מרגישים בגוף ולא מתעלמים ממנו", מסבירה פרידמן.

איך זה מתבצע הלכה למעשה?

"הטיפול נעשה בשיחה, אבל חושבים הרבה על הגוף, שואלים שאלות מכוונות גוף".

למה החלטת ללכת ללמוד את התחום?

"חברה שלי היתה בהליך משפטי בחו"ל. היא נסעה לדיון בבית משפט באירופה ואמרתי לה שאני שולחת לה אנרגיות, ואם היא הייתה לידי הייתי נותנת לה חיבוק. היא ענתה שהחיבוק שלי היה עוזר.
פתאום חשבתי כמה אנרגיות יש בחיבוק, במגע. הייתה תקופה שהתנדבתי ב'בית פעמונים', בית מעבר לתינוקות לפני אימוץ, וראיתי את היכולת של מגע וחיבוק להרגיע תינוקות.
תיארתי לעצמי שיש שיטת טיפול שעוסקת בתחום. התחלתי לחקור ולבדוק והגעתי לביוסינתזה".

בימים אלה משלימה פרידמן ארבע שנות לימוד ואף מסיימת את הסטאז' בקליניקה שלה בתל אביב. פרידמן מטפלת בנשים בלבד.

איך נראה טיפול כזה?

"הקליניקה היא רחם, ואני מקווה שכל מי שנכנסת אליו, נכנסת למקום שבו היא מרגישה מוגנת ועטופה.
חלק חשוב בטיפול הוא הקשר בין המטפלת למטופלת, קשר שמבוסס על אמון, כנות, קרבה ואפילו אהבה. זה מתחיל כמובן בשיחה. להקשיב למטופלת ולסיפור חייה, ולכל אחת יש סיפור.
אחר כך אנחנו מנסות לשים לב למה שהיא מרגישה, שמות לב לגוף ומתייחסות אליו גם בנשימה, בהתמודדות, אם רוצות בתנועה ואם רוצות במגע.
זה לא הכרחי להצלחת הטיפול. יש הנרתעות וחוששות ממגע וצריך לבסס את הקשר לפני שמגיעות למגע. צריך להיות עדינות במקום הזה".

מה יש בגוף שלנו?

"אני מאמינה שהגוף אוצר בתוכו מידע, שבהתייחסות אליו הוא שולף דברים שלא היינו ערות לו, למשל הכחשות, סודות ודברים שלא היינו רוצות לדעת אותם ולהתמודד איתם.
התהליך נעשה בעדינות ובאיטיות כדי שנצליח להתמודד עם הדברים. אבל בפירוש, הקשבה לגוף יכולה לקדם טיפול".

"גיליתי שכיף לי"

שינוי נוסף שהתרחש בשנה באחרונה בחייה של פרידמן הוא ההרצאה שכתבה ואותה היא מעבירה ברחבי הארץ, "אם יוצאות מגיעות".
ההרצאה המיועדת לנשים היא בעלת גוון אוטוביוגרפי ומעוררת השראה ומחשבה תוך כדי שהיא מניעה לפעולה.

"אני לא הייתי בת 39", מודה פרידמן. "הייתי שנה שלמה עוד חצי שנה בת ארבעים, עוד חודשיים בת ארבעים, עוד חודש בת ארבעים.
הגיל הזה, ארבעים, נראה לי מאוד מפחיד ומאיים. חשבתי שהחיים ישתנו עם החלפת הקידומת, והייתי משום מה עסוקה בזה. התחלתי לקרוא וגיליתי שאני לא היחידה, והרבה נשים מוטרדות מהעניין.
חשבתי לעשות הרצאה בנושא, אבל אני דחיינית איומה, מה גם שהייתי מטופלת בחמישה ילדים שהיו יחסית קטנים, ואז גיליתי שהשמיים לא נופלים בגיל ארבעים.
העשור הזה היה היפה בחיי. אלה שנים מעולות. לקחתי את הזמן, ולא הספקתי להגיע להרצאה עם כל הדברים שעשיתי".

איך בכל זאת זה קרה?

"נפלה עלינו הקורונה שהיתה ברקס רציני עבור הרבה אנשים, אבל בסגר הראשון היה משהו רומנטי והעולם התגייס להציל את עצמו והיה כיף להישאר בבית.
בקורונה גיליתי שאני נהנית לקום בבוקר ולא להישקל ולא להתלבש ולא למהר, ולאכול וליהנות עם המשפחה. וגיליתי שביומיום אני כל הזמן צריכה לרצות אנשים כי את צריכה להיפגש איתם, אבל זה פחות קריטי לי כשאני בבית עם אנשים שאני אוהבת".

עד שהחלה לעבוד על ההרצאה כבר נשקה פרידמן לגיל חמישים, שלא הבהיל אותה כמו הארבעים. "אולי כי גיליתי שכיף לי. ההרצאה מספרת את שיעורי חיי ואת כל מה שעברתי בדרך.
אני חושבת שהשיעורים אוניברסליים, וכל אחת עוברת את אותם דברים בדרך כזאת או אחרת. נשים אוהבות להקשיב לדברים שאני עברתי, כי חלקן בנות גילי וזוכרות אותי מתקופת הדוגמנות והטלוויזיה ודברים שכתבו עליי וכך הן נזכרות בנעורים שלהן. אני משלבת בהרצאה שאלון מקוון, ומדי פעם עוצרת את שטף הדיבור, מפנה את הנשים לשאלון, שנועד לחבר אותן לנושאים שעליהם אני מדברת, ומזמינה אותן לראות איפה זה פוגש אותן, אילו דברים דומים בחיים שלהן ושלי.
זה שאלון לא קל, שמאלץ אותן לחשוב ולגעת בדברים. האמיצות מוזמנות לשתף בפורום הנשים ותוך כדי כך נוצרת שיחה".

מה מוצא חן בעינייך בחוויה הזאת של להרצות?

"אני מאוד נהנית לנסוע ברחבי הארץ ולפגוש נשים בחוגי בית, באירועים פרטיים, לשמוע את השיתופים שלהן. עולים דברים מאוד מרגשים. אני אוהבת את הקשר עם הקהל".

לא חזרה לדוגמנות

אלונה פרידמן, בת 51, נשואה לאלון ("אנחנו אלונה ואלון"), בן 59, ויחד הם הורים לחמישה ילדים – רוני בת 24, דורי בן 21, נדב, 20, אורן בן 15, גילי בת 13.
פרידמן מתגוררת עם משפחתה בתל אביב יחד עם שלושה כלבים חמודים. בשנת 1987 זכתה במקום הראשון בתחרות הפנים של השמונים ונסעה לתחרות העולמית בארצות הברית מטעם סוכנות פורד,
שם הגיעה לחמש האחרונות. לפני התחרות התקיים ריאיון אישי עם השופטים. היא היתה בת 16 ונשאלה אם יש לה כוונה להתגייס לצבא. פרידמן ענתה בחיוב ונשאלה איך תשתלב בתוכנית קריירת הדוגמנות שלה.
פרידמן ענתה שתעצור את הקריירה לטובת הצבא. "הם לא אהבו את זה", היא אומרת. 

בצבא שירתה כקצינה בדרגת סגן ביחידת דובר צה"ל ולאחר מכן עבדה בלובינג אצל מנחם שיזף ז"ל, למדה תקשורת לתואר ראשון במכללה למנהל ולתואר שני באוניברסיטה העברית, ובמקביל החלה להנחות תוכניות טלוויזיה.
הראשונה בהן היתה "שישי חי" עם מרב מיכאלי. בתווך עבדה גם כעיתונאית. לדוגמנות מעולם לא חזרה. 

את מתגעגעת לאחד העיסוקים הללו?

"מאוד. מאוד אהבתי לעשות טלוויזיה. אני אוהבת את האדרנלין, את האקשן, את הוורסטיליות, את העובדה שפוגשים הרבה אנשים. אני אוהבת את הדריכות שיש בשידור חי, את תחושת ההתפקסות שלי. אבל יש בתעשייה הזאת גם חוסר יציבות, אין סנטימנטים. יום אחד יש לך תוכנית, ולמחרת הורידו אותך מהמסך ואף אחד לא מספר לך על זה. באין טלוויזיה, אני מעדיפה לעשות משהו עם תכנים, עומק, מסר, וכשהבנתי שבטלוויזיה זה לא קורה, החלטתי להעלות את זה על הבמה".