בשנות ה-80 וה-90 היה בשיא הפופולריות שלו לצד עוזי חיטמן ויגאל בשן בלהקת "כמו צועני" ובתוכנית הטלוויזיה "הופה היי" שצולמה ברחבי הארץ.
אחר כך הצטרף להפקה "סירק דו סוליי" כנגן וירטואוז ונדד בעקבותיה עם משפחתו ברחבי ארצות הברית. לפני כעשור חזר לארץ – כדי להתחיל הכל מחדש. למרות הקשיים להתפרנס כאן ממוזיקה, "החיים שלי יפים", אומר יונתן מילר | יעל בס חן
תוכנית הטלוויזיה הבלתי נשכחת "הופה היי" ליוותה במשך כעשור את צופי הטלוויזיה, קטנים כגדולים.
הסדרה האהובה צולמה ברחבי ישראל מיוני 1986 עד נובמבר 1995 והכילה 63 פרקים ששודרו בערוץ הראשון, במסגרת תוכניות הילדים והנוער (בין תסריטאי התוכנית הייתה כותבת שורות אלה, לצד פוצ'ו, מאיר סוויסה ואחרים).
שניים מכוכבי "הופה היי", עוזי חיטמן והזמר יגאל בשן, כבר אינם איתנו. השלישי, יונתן מילר, היה כנר מחונן, עולה חדש מארה"ב, שהפגין כבר אז יכולות וירטואוזיות בנגינה בכמה כלים.
לאחרונה פגשתי את יונתן מילר בערב זמר שהתקיים ברמת השרון. שוב התפעלתי מהיכולות המוזיקליות שלו – הוא מנגן בכינור, גיטרה, מנדולינה, קלרינט, מפוחית, חליל ומנדולינה-בנג'ו. המראה הצעיר שלו אינו מסגיר את גילו, 62. הוא בזוגיות ויש לו שלושה ילדים, ש"יש להם יותר מאימא אחת", שתי בנות ובן, בגילאי 18–27, "ואני עדיין לא סבא".
"שלישייה ששווה תוכנית טלוויזיה"
איך החלה הקריירה הישראלית שלך?
"עליתי לארץ בשנת 1981 ועבדתי בתחילה בירושלים בבית חולים "אלין". אחד המדריכים שם ראה שאני מנגן לילדים בכינור,
והפנה אותי לצוותא ירושלים, שם ניגנו הרכבים של מוזיקת קאנטרי. הרבה עולים שהגיעו אז מאמריקה, אנגליה ודרום אפריקה התגעגעו מאוד למוזיקה הזאת.
באחת ההופעות עוזי חיטמן ראה אותי מנגן ויצרנו קשר טוב. הוא בדיוק כתב את השיר 'כמו צועני' והחל בחזרות עם יגאל בשן.
הם צירפו אותי ללהקה, שבתחילה קראו לה 'כמו צועני'. הופענו בקדם אירוויזיון של אותה שנה והצלחנו מאוד. אחר כך יגאל ועוזי כתבו את 'אנחנו נשארים בארץ', שגם הפך ללהיט והוכתר כשיר השנה ב-1985. הסתובבנו כלהקה נערצת בארץ, והיו לנו 400 הופעות בשנה וחצי".
בשנת 1986, מספר מילר, "יגאל פגש את צלילה רוז, במאית, עורכת ומפיקה בערוץ הראשון ומנהלת מחלקת תוכניות הילדים והנוער בערוץ.
הוא הצביע עלינו ואמר, 'אנחנו שלישייה ששווה תוכנית טלוויזיה'. היא הרימה את הכפפה, ואחרי זמן קצר כבר ישבנו בישיבת הפקה ופיתוח של התוכנית.
התוכנית 'הופה היי' הייתה להיט אדיר במשך כמה שנים. לתוכנית הראשונה שצולמה באילת אף אמן לא רצה להגיע ולהופיע כאורח. לא האמינו שנצליח כל כך. בהמשך עמדו בתור כדי להצטלם לסדרה".
את החינוך המוזיקלי הראשוני קיבל בבית, הוא מספר. "גדלתי בניו יורק בבית יהודי ציוני. לישראל היה ערך מוסף בשבילי.
זה לא רק היה מקום לחיות בו, אלא מקום שידעתי שאתרום לו ואצמח בו. למדתי לנגן בכינור קלאסי מגיל צעיר, ובהמשך למדתי בעצמי לנגן בכלים האחרים.
חשוב לי לציין, שכאשר הגעתי לארץ לא אמרתי לעצמי, 'אני אהיה מפורסם, אני אהיה מוזיקאי שכולם יכירו', אבל זה קרה. שלושתנו הפכנו לכוכבים גדולים.
בכל פעם שניגנתי באחד מהכלים, זכיתי למחיאות כפיים כל כך משמחות שהבנתי שזה הכיוון שלי".
לחיות באוהל קרקס
בשלב מסוים נפרד מילר מעוזי חיטמן ויגאל בשן ועזב לארצות הברית. "היה לי חשוב לבדוק, האם אני מצליח כל כך רק בארץ?
האם אני באמת מוכשר או שרק היה לי מזל? בארץ התגלגלתי מפגישה לפגישה, עם נגן זה או אחר, הייתה גם הפגישה הגורלית עם עוזי חיטמן, ופגישות כאלה הובילו לקריירה שנסקה. רציתי לבדוק האם רק יד הגורל שיחקה לטובתי, או שבאמת אני נגן טוב. חזרתי לאזור ניו יורק עם אישה, ילדה וילד בתנור שנולד בניו ג'רסי. שם קרה לי משהו נפלא. קיבלתי הזדמנות חד-פעמית לעבוד בהפקה שנחשבת להפקה הכי מצליחה בעולם, 'סירק דו סוליי'. זו להקת קרקס שנוסדה בקנדה, והיא מצליחה בטירוף עד היום, ומופיעה באולמות הכי נחשבים בעולם. ניגנתי בהפקה הראשונה שלהם שהתקיימה באוהל ענק. הייתי חלק מהנגנים שהיו גם סטטיסטים בהופעה. התלבשנו כמו ליצנים צרפתים מהמאה ה-19. לבשנו מכנסיים רחבים וחבשנו כובע מצחיק עם שפיץ. נדדתי עם הקרקס ברחבי ארצות הברית".
עם המשפחה?
"בהחלט. היינו עוברים מעיר לעיר. בכל עיר מצאו לנו דירה קטנה, ובכל מקום שהינו חודשיים עד ארבעה חודשים.
הילדים שלי לא היו בגן, אלא גדלו באוהל קרקס. זה היה הגן הראשון שלהם. לי זו הייתה חוויה מדהימה, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני לא מרוויח מספיק כסף, והתפטרתי. זה קרה בפיניקס, אריזונה, ושם נשארנו לגור במשך שש שנים. הצלחתי גם שם לנגן, להתפרנס בכבוד, והבנתי שאני מספיק טוב כדי להסתדר, ולא מספיק טוב כדי להתעשר. גדלתי כנראה בבית שלא למדתי בו איך מטפלים היטב בכסף. לא היה לי מודל חיקוי, אבל אני לא מתלונן".
בשנת 2012 חזרה המשפחה לארץ אחרי תשע שנים בארצות הברית. "הייתי צריך להתחיל הכל מחדש", הוא אומר, "כי גדל פה דור שלא ידע את יוסף. עם זאת, כל מי שפניתי אליו תמיד עזר לי למצוא עבודה. עד היום אני מנגן בכל מיני הפקות, בהרכבים שונים. אני גם מגיע לבתים פרטיים עם תוכנית אישית בת שעה וקצת, מספר על הדרך שעשיתי ומשלב שירים ונגינה בכל הכלים שלי".
קיבלת תשובה על השאלה האם אתה באמת טוב או שהיה לך מזל?
"קיבלתי תשובה שאני באמת טוב. בפיניקס התקבלתי לנגן עם הרכבים מדהימים. היו שם נגנים כל כך הרבה יותר טובים ממני, ובכל זאת השתלבתי והצלחתי. הבנתי שאני משתפר משנה לשנה. מבחינה מוזיקלית אני היום במקום יותר טוב מהמקום שהייתי בו לפני עשור. כנראה בעוד עשר שנים אהיה במקום עוד יותר טוב. ברור לי שאופיע עד שלא אוכל לנשום יותר".
שתי בשורות קשות
על המוות של חבריו ללהקה, עוזי חיטמן ויגאל בשן, קשה לו לדבר. "כשעוזי נפטר הייתי בחו"ל, אחרי הופעה.
ישנתי עד מאוחר, ופתאום אשתי נכנסה לחדר והעירה אותי עם הבשורה המרה הזאת. כשיגאל נפטר הייתי בארץ, עמדתי לעלות לבמה להופעה, וראיתי מזווית העין שהטלפון שלי, שהיה על שקט, לא מפסיק לצלצל. גם זה נפל עליי בהפתעה מוחלטת. המוות של שניהם מאוד מאוד העציב אותי".
איך עברה עליך הקורונה?
"היה קשה כמובן. החלטתי אז להוסיף לעצמי עוד ערוץ של פרנסה והתחלתי ללמד אנגלית בזום. אני בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה, יש לי תעודת הוראה ואני מלמד אנגלית עד היום, גם פרונטאלית. בנוסף, אני מאמן שחקנים שצריכים להצטלם או לשחק כשהם מדברים אנגלית במבטא אמריקאי".
חשוב לו להגיד שהוא מודאג. "אני מודאג מהאנשים שמכחישים את הקורונה, שמתנגדים לחיסונים. מכיוון שאני מבין מדע, ומכבד מאוד אנשים שמבינים מה קורה מבחינה רפואית, אני לא מבין איך אפשר לא להתחסן. בכלל, אני מודאג ממה שקורה בעולם. מכך שאנחנו, בכל מקום על הפלנטה, שכחנו מהי התנהגות שמגיעה מלב טוב. מאבדים אכפתיות. עוד כשהייתי ילד בניו יורק דיברו על ההתחממות הגלובאלית, וכלום לא נעשה בנושא. עוד מעט כבר לא יהיה שום טבע, הנדל"ן יישאר אצל האנשים העשירים ביותר, העשירון העליון, ושאר האוכלוסייה תיאלץ להמשיך ולחיות בשכירות".
לא מבקר בחדר כושר
ספורט ממוסד הוא לא עושה. מעולם לא רץ, ואף פעם לא ביקר בחדר כושר. הוא סובל מפריצת דיסק בצוואר בגלל הטיית הראש אל כרית הכינור, הטיה בת שנים רבות, ולכן הוא מתאמן "רק כמה שצריך" כדי לא להחמיר את המצב. "אני מווסת כל חיי", הוא אומר, "בנגינה, באוכל. לא מגזים בשום דבר. אני מתרוצץ הרבה, לא יושב שעות ליד מחשב, ובדרך כלל עושה כמה דברים בבת אחת".
אימו בת ה-84 חיה בניו יורק, והוא אומר עליה שהיא "אישה פעילה, נוהגת, והייתה בביקור בארץ עוד לפני הקורונה". אחת מבנותיו חיה באוסטרליה והיא, לדבריו, "שרה נפלא", והיחידה שהוא יכול לומר עליה שיש לה משיכה לעולם ההופעות, לעולם המוזיקה. לילדיו הוא מייעץ לא להיכנס לעולם הזה.
למה? אתה הרי דוגמה לאמן שמצליח לשרוד בכבוד כל כך הרבה שנים.
"כי יותר טוב לא לרוץ כל החיים אחרי פרנסה. נכון, החיים שלי יפים: הבוקר הייתה לי חזרה בבית עם זמרת, בעוד שעתיים תהיה כאן חזרה אחרת עם הרכב קאנטרי. אני בבית שלי ואוהב להיות בבית. אבל זה כל כך לא פשוט לייצר כל הזמן מחדש את היצירה, ובעיקר – די מתסכל לחכות שיזמינו אותי להופעות. אני משווה את עצמי לנערה בת 16 שיושבת ליד הטלפון ומחכה שיצלצל, ושעל הקו יהיה הילד שהיא מאוהבת בו".
הכתבה פורסמה בגיליון מרץ 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
אולי יעניין אתכם
