דן טשיל נכבש בקסמה של האמנות הנאיבית ומאז הוא מחפש ציורים בסגנון הזה ברחבי העולם, ומציג אותם בגלריה ג'ינא התל-אביבית.
"בציורים האלה יש יופי שמזכיר לנו שאפשר לחיות אחרת, להיות בקשר עם האדמה, היערות והנהרות. זה עולם שאנחנו מתגעגעים אליו"
התאהבות בציור נאיבי בהונדורס שינתה לדן טשיל את החיים. טשיל, בן 76, נשוי, אב לשלושה וסבא ל-11 נכדים, היה עורך דין מצליח
שעסק בסחר בינלאומי. הוא עשה הסבה מקצועית בשנת 2003, כשהחליט לעזוב את המקצוע המוכר והיציב, ולפתוח גלריה שמציגה אמנות
נאיבית – גלריה ג'ינא בתל אביב. זו נחשבת לגלריה היחידה בעולם המציגה אמנות נאיבית בינלאומית, לעומת גלריות המציגות יצירות של ציירים נאיביים מקומיים בלבד.
איך הכל התחיל?
"במקרה. באחת מהנסיעות שלי כעורך דין הגעתי לבירת הונדורס, טגוסיגאלפה. בבוקר יצאתי מהמלון והעין לכדה תמונה מיוחדת בגלריה קטנה
מעבר לרחוב. נכנסתי לגלריה, ובעל החנות הסביר לי שזה ציור נאיבי שצייר צייר מקומי. זו הייתה לי הפעם הראשונה שראיתי ציור כזה, למרות שידעתי שהאמנות הזו קיימת.
קניתי את הציור. אפילו לא ידעתי מה שם הצייר כי החתימה הייתה מטושטשת. תליתי אותו על קיר בבית, ומצאתי את עצמי מביט בו כל הזמן.
בהמשך, בכל פעם שעצרתי בעיר מסוימת כשנסעתי לצורכי עבודה, קניתי עוד ועוד ציורים, ותליתי אותם בבית".
לדבריו, הוא שם לב שהאורחים שמגיעים לביתו מתפעלים מאוד מהציורים האלה, והבין שיש קהל שמתאהב בהם כמותו.
"עם זאת", הוא אומר, "לקח לי כמה שנים להחליט שאני מקים גלריה. לא היה פשוט לעזוב מקצוע שאהבתי והעניק לי יציבות כלכלית.
הלכתי אל הלא נודע, אבל זה היה חזק ממני. חשבתי – אם האנשים שמגיעים אליי כל כך מתרשמים, כנראה יש משהו בציורים האלה.
הבנתי שאנשים מכל קצווי הקשת אוהבים את האמנות הזאת. לא רק אני נכבשתי בקסמה".
דן טשיל. מתוך אלבום תמונות פרטי
ציירים אוטודידקטים
בשנת 2002, שנה לפני שפתח את הגלריה, חזר טשיל לכל המקומות שבהם רכש ציורים. המטרה הייתה לפגוש את האמנים ולהבין מהם אם
יוכלו לספק לגלריה העתידית ציורים בכמות, באיכות ובמחיר מתאים כדי שהגלריה תהיה רווחית. לשמחתו, רוב הציירים נענו לאתגר,
והגלריה קמה: בגלריה יש היום 600–700 ציורים, מ-37 מדינות בעולם, ובכל שנה מתקיימות במקום שש עד שבע תערוכות המתמקדות בנושא מסוים.
התערוכה האחרונה שהסתיימה בסוף יוני אירחה עשרה סטודנטים מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.
כל אחד מהמשתתפים בחר ציור שישמש מקור השראה למוצר קרמי שיצר, והכלים הוצגו ליד הציורים של אותו צייר. זו הייתה התערוכה השנייה מסוגה בשיתוף האקדמיה הירושלמית.
איך אתה מוצא את הציירים?
"דרך אנשי קשר בכל מקום, שמכירים את האמנות הזאת. כלל ברזל אצלי הוא להגיע לבית הצייר, בלא קשר למרחק, לתנאי העבירות או למזג האוויר.
בדרך כלל בעלי גלריות רגילים שצייר יגיע עם הציורים אליהם – בעיניי זה תהליך מקטין. הצייר צריך לעבור אודישן בכל פעם מחדש.
אני מאמין בלהעניק לאמן כבוד והוקרה, ולכן אני מגיע אליו, לראות איפה הוא חי, היכן הוא מצייר. אני מראיין אותו, מכיר את הסביבה שבה הוא גר
ועובד, לומד על ההיסטוריה והתרבות של המדינה שלו, ורק אז אני מוכן לרכוש את הציורים הכי יפים. עד היום הגעתי ליותר ממאה בתים
של אמנים בברזיל ובארגנטינה. בברזיל יש 1,500 ציירים נאיביים מובילים בתחום, ובארגנטינה יותר מ-300. יש לי עוד הרבה בתים לפקוד".
מה זה אומר "בלי קשר לתנאי עבירות?"
"לא פעם אני יוצא לדרך שאני כמובן לא מכיר, עם מתורגמן מקומי. נוסעים בג'ונגלים, בדרכים לא דרכים.
אני חייב להודות, שעוד לא היתה לי פגישה עם אמן שאכזבה אותי. הפגישה תמיד מצדיקה את המאמץ.
החיפושים שלי מתמקדים בצרפת, איטליה, בלגיה, פינלנד, הולנד, סרביה, קרואטיה, ארה"ב, קנדה, מקסיקו, אל סלבדור, גואטמלה, ניקרגואה, פרו,
אקוודור והונדורס. לפני הקורונה הגעתי גם לסין, ומתוכננת לי נסיעה לשם בעוד כמה שבועות".
בסין, מספר דן, "הציירים מרוכזים בחמישה מרכזים מיוחדים לאמנות נאיבית, והצלחתי עד היום להגיע לשניים מהם.
הציורים נקראים 'עבודות של כפריים', והציירים זוכים לעידוד ממשלתי, כי המדינה שואפת לחשוף לעולם את היופי של התרבות המקומית.
האמנים הם בעיקר מגדלי אורז, מציירים על נייר אורז, ומכיון שהם מצויים בפיקוח ממשלתי, הפקיד הממונה קובע מי נוסע איתי ולאן,
מכתיב את עיתוי הביקורים, ומפקח על רכישות הציורים. רכשתי בסין 60 ציורים, ורובם נמכרו. שתיים מהעבודות אף נבחרו על ידי תלמידות
מבצלאל כהשראה לתערוכה הראשונה עם אקדמיית בצלאל".
הציירים הנאיביים בעולם הם אוטודידקטים, מסביר דן, "רובם לא למדו מעולם ציור, וכישרונם התגלה במקרה. יש סיפור ידוע על צייר בשם
לואיס מריוס פריירה דה מוראיס, אמן כבן 70, הנחשב אחד הציירים המפורסמים בברזיל ובעולם כולו. הוא היה דייג ששט בסירה והגיע למקום יפהפה.
למחרת חזר לנקודה עם בדים וצבעים, וכשחזר לכפר פרש את הציורים על הרציף. רב חובל של אוניית תיירים שהיה במקום התאהב בציוריו, וביקש את רשותו לקחת כמה מהם ולנסות למכור אותם לתיירים באונייה. אחר הצהריים הוא חזר לאחר שמכר את כל הציורים, נתן לפריירה סכום כסף לא מבוטל והזמין ממנו ציורים נוספים. אחד הציורים התגלגל לגלריה הידועה ביותר בסאו פאולו, גלריה המתמחה באמנות נאיבית. בעל הגלריה נסע לכפר, איתר את פריירה ואמר לו, 'תשכח מהדיג ותתחיל לצייר'. מאז הוא אחד הציירים המוערכים בעולם באמנות הזאת".
גם סביב הציור הראשון שדן רכש, לפני שנים רבות, יש סיפור מענין. "הציור הראשון שרכשתי בהונדורס היה כאמור ללא חתימה,
והוא תלוי עד היום בביתי. לא ידעתי מי הצייר. אחרי כ-20 שנה, כשחזרתי למדינה, יצאתי לדרך עם מתורגמן שהסיע אותי לכל מיני ציירים.
היינו ביחד שלושה ימים, ובסופם הוא שאל בעדינות אם אני רוצה לבקר בביתו, ולראות מה הוא מצייר. בשנייה שנכנסתי אליו הביתה וראיתי את הציורים שלו, הבנתי שהוא הצייר הראשון שלי. נסגר מעגל, ושנינו מאוד התרגשנו".
מתוך אלבום תמונות פרטי
לברוח מהמציאות
מה סוד הקסם בעיניך בציורים האלה?
"הם מביאים את היומיום, מציעים סיפור אנושי, על זמני, בפשטות, בלי להרבות בפרטים, וללא פרספקטיבה.
הצבעוניות שמביאה את היופי גורמת למצב רוח טוב, את זה יגיד לך כל מי שמביט בציור כזה או אחר. אין כאן תלת ממד, הדמויות שטוחות כמו בציורי ילדים,
אין שימוש באור וצל או בהבעה על פני הדמויות שבציור, ובכל זאת – כל אחד מבין מה מתרחש בתמונה. אני חושב שהמסר בציורים
האלה הוא יופי שמזכיר לנו שאפשר לחיות גם אחרת. להיות בקשר עם המים, האדמה, החקלאות, היערות, העצים, הנהרות. זה עולם שאנחנו מתגעגעים אליו.
מה שמנחה אותי הוא להביא לארץ ציורים שמצליחים להביע את הקסם של הארצות האלה, ואת ההערכה העצומה שקיימת באוכלוסייה לציירים האלה שברובם הם אנשים פשוטים, המביאים עולם נפלא, קסום, חיובי ביותר, נטול עוני, עולם שכלל אינו נושק לעולם המציאותי. בכך אולי הוא עוזר לנו לברוח מהמציאות".
בסוף יולי נפתחה בגלריה תערוכה הנקראת "חגיגת קיץ" ומציגה 60 ציורים מרחבי תבל שנמצאים בגלריה וצוירו על ידי 30 אמנים.
זו בעצם מכירת קיץ, והמחירים יהיו מיוחדים, מבטיח דן. בתחילת ספטמבר תיפתח תערוכה הנקראת "אופנה נאיבית / נאיביות אופנתית", בהשתתפות מעצבי האופנה ירון מינקובסקי, מיכל נגרין וגל אולמן, מעצבת התכשיטים דורי צ'נגרי, מעצב הכובעים מאור צבר, ואמנים ומעצבים נוספים.
הכתבה פורסמה בגיליון אוגוסט 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
אולי יעניין אתכם לקרוא גם: