"בעקבות הקול שלי", ספר הילדים שכתבה השחקנית, הזמרת והחקיינית אסנת שיר-וישינסקי עם שותפתה לכתיבה ד"ר פנינית רוסו-נצר, מספר על ילד שמפחד לדבר בכיתה.
וכעת – ההצגה שביימה על פי הספר נכנסה ל"סל תרבות". "קשה להיות אדם לא מדבר, כשמשהו חוסם אותך. הספר מעניק כלים למקרים כאלה שבהם רוצים לדבר, אבל לא מצליחים"
ממש לאחרונה הוסיפה אסנת שיר-וישינסקי טייטל חדש לרשימת התארים המתארכת שלה. שיר-וישינסקי, שחקנית, זמרת, חקיינית, מרצה, מאמנת, ציירת, מלווה תהליכי יצירה, סטודנטית נצחית שסיימה לימודי ספרות ומגדר באוניברסיטת תל אביב ועכשיו עושה תואר שני בלימודי נשים – היא כיום גם סופרת ומחזאית לאחר שכתבה, ביימה והלחינה הצגת ילדים, "בעקבות הקול שלי". ההצגה נוצרה בשיתוף פעולה עם תיאטרון ארצי מיסודו של סמי לוי, שנתן לה הזדמנות לכתוב ולביים ואף נתן בית ואכסניה להצגה. "ההצגה נכנסה ל'סל תרבות' אז אנחנו נמצאים בעיצומה של חגיגה מאוד גדולה", היא מספרת בהתרגשות.
ככלל, זאת תקופה מרגשת עבור שיר-וישינסקי. מלבד ההצגה ראה אור גם הספר שעליו היא מבוססת. במרכז הספר "בעקבות הקול שלי", שהוא גם ספרה הראשון
של שיר-וישינסקי, נמצא דני, ילד שמפחד לדבר בכיתה. ברגע שבו הוא רוצה לדבר, לא יוצאת לו מהפה אף מילה. "יש ילדים ומבוגרים שחוו את זה בעבר או חווים את זה בהווה.
קשה להם להיות אדם לא מדבר", היא מסבירה. "את מדברת עם חברים או משפחה, וכשאת מגיעה למרחב אחר, משהו חוסם אותך. הספר מעניק כלים למקרים כאלה. אלו כלים גם בתחום הפרקטי וגם הרוחני".
לדוגמה?
"הפחדים של דני מדברים, הוא 'קופץ למים', הוא פוגש דמויות שונות ובעיקר את הצל שלו. אלה מכשירים אותו ומעודדים אותו להשמיע את הקול שלו".
מאיפה כל זה בא?
"אני חושבת על הילדות שלי. הייתי ילדה שהיו חסרות לה המון מילים. השאיפה בספר היא לתת עוד מילים, פענוח, לענות על חוסר האונים של מי שלא מצליח לבטא את עצמו".
את מצאת את הקול שלך, נכון?
"יש לי הרבה קולות. התגליתי כחקיינית שיכולה לאמץ לעצמה כמעט כל קול שרציתי, ועם הדבר הזה התפרסמתי.
אבל למצוא את הקול האותנטי שלי ולהיות נאמנה לעצמי ולהבין מי אני ומה אני, זה דבר שונה לגמרי. לקח לי הרבה מאוד שנים, ואני חושבת שבעשור האחרון
עשיתי דברים שלא עשיתי אף פעם; הלימודים, שהם אחד הצרכים הפנימיים הכי גדולים שלי. כל חיי אני לומדת, ובשנים האחרונות הפכתי את זה למשהו מסודר;
היזמות, להחליט שהספר יצא בהוצאה עצמית ושאני פותחת הוצאה לאור בבעלותי, העבודה על הספר והגיוס בהדסטארט, לביים הצגה, לכתוב הצגה, אלה דברים שמעולם לא עשיתי. לקפוץ למים ולנצח את הפחדים – זו אחת העצות בספר. פחדים מקיפים אותנו כל הזמן. הפחד שאני לא אימא או סבתא מספיק טובה, הפחד להיכשל,
ומצד שני ההבנה שאני לא צריכה להיות מושלמת. אני מנסה לעשות כל דבר הכי טוב שאני יכולה ולא מוותרת לעצמי, על עצמי וגם לא על הזכויות שלי.
לדעת מה אני שווה כשאני מגיעה למשאים ומתנים, ולדעת מהן הזכויות שלי. את כל אלה למדתי לאחרונה".
לבחור בחיים
אסנת שיר-וישינסקי בת 60, מתגוררת בתל אביב, אימא לשלושה ילדים, ליאור, דנה ולירון, סבתא לאדם. לא נמצאת כרגע בזוגיות.
בנה הבכור ליאור נהרג לפני 18 שנים. את הספר כתבה עם שותפתה לכתיבה ד"ר פנינית רוסו-נצר, שהיתה מרצה שלה ללוגותרפיה – תרפיה באמצעות משמעות, לפי תורתו של ויקטור פראנקל. "זה היה קורס שנתי. פנינית הייתה המרצה שלי, ובתום הקורס התחברנו. שתינו חולקות גישה דומה לחיים".
מהי לוגותרפיה?
"יש את הפסיכואנליזה של פרויד המבוססת על עקרון העונג, יש את שיטת אדלר על בסיס השאיפה לכוח ולעצמאות אקטיבית, וויקטור פראנקל
פיתח את הלוגותרפיה שהיא תרפיה באמצעות משמעות. המטרה היא לעזור לאדם לגלות את המשמעות בחייו, מתוך מחשבה שברגע שיש לו משמעות, הדרך לרווחה נסללת".
תני לי דוגמה למשמעות בחייך.
"אני יכולה לחזור אחורה ולומר שכשליאור נהרג, הייתי צריכה לבחור בחיים. אנחנו חיים, אבל פתאום כשמת לך ילד את רק רוצה למות. מה מחזיק אותך?
כמו שפראנקל מצטט את ניטשה, 'מי שיש לו למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך'. ויקטור פראנקל ייחס את זה לספר שרצה להוציא כשהיה במחנות ההשמדה. ה'למה' שלי, שלמענו חייתי, היו הבנות שלי דנה ולירון. קמתי בבוקר בשביל לירון. להלביש אותה לגן ולסרק אותה. היה פה טריגר. ה'למה' הגדול הזה שלמענו המשכתי לחיות".
המשמעות יכולה גם להשתנות.
"בוודאי. כל חיי אני מחפשת משמעות שחורגת מגבולות העצמי, ואולי עכשיו בספר אני מגשימה אותה. את הספר לומדים בתשעה בתי ספר בקריית גת עם מערכי שיעור שנכתבו על ידי פנינית.
יש פה שילוב בין טכנולוגיה לכישורי חיים, 250 תלמידים לומדים את הטכנולוגיה עם מחשב שהם קיבלו. במפגש הסיום הם דיברו על רגשות, יצרו קומיקס, עיצבו מארזים לחטיפי האנרגיה שלהם. הם בדקו מה נותן להם כוח".
דרך הבמה הצופים נגישים אלייך. דרך ספר יש פחות גישה.
"הרבה שנים אני על הבמה, והבמה היא מקום להראות את כל הכישרונות שלך, את מה שאתה טוב בו, לקבל פידבק, לזכות בהכרה, ויש משהו בספר הזה, בגלל שהוא
מוצר שמנותק ממני ועדיין מאוד קשור אליי, שיוצר משהו נוסף עבורי בעולם הזה. אני שומעת תגובות של אימהות שלילדים שלהן יש אילמות סלקטיבית
ומרגישות שהספר עושה עבודה. מול הצג של המחשב יש בדידות גדולה, אבל כתיבה היא דבר מופלא. רעיון מגיע, ואז כמובן הוא מגיע על בסיס של משהו שקרוב אלייך.
יכול להיות שאם לי לא היה חשוב כל כך להשמיע את הקול שלי, לא הייתי כותבת כזה ספר. היכולת לבטא את עצמך בצורה אותנטית וקרובה לעצמך היא אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים לתת לעצמנו. להיות אותנטי זה לברר מי את, איך את מחזקת את הביטחון העצמי שלך, ומשם אולי להבין שאת לא מושלמת, ומייתרת את הצורך לרצות את הסביבה. אני חושבת על הילדים של היום, שחיים בתוך מדיות חברתיות שרק משקפות להם מה פגום אצלם. איך הם ימצאו את הקול שלהם?"
רוצה להשפיע
מה הפרויקט הבא שלך?
"אני חושבת שפנינית ואני נכתוב עוד ספר ביחד. החיבור בינינו טוב. יש בינינו הבנה ואנחנו חברות טובות. השותפות בינינו היא כיפית.
חשוב לנו להשמיע קול אחר, לחזק בילדים את תחושת הערך העצמי. התקופה האחרונה שחקה את הביטחון העצמי של הילדים. זה כואב לי ואני רוצה לעשות משהו כדי לעזור.
אני מרגישה שאני נורא רוצה להשפיע. התקופות הכי מחויבות ומגויסות רגשית שלי היו כשהייתי ילדה ואז מדריכה בבתי נוער והייתי מגויסת. תמיד נלחמתי למען הצדק ורציתי לשנות. השנים חלפו ונכנסתי לשואו ביזנס, והמקום הזה קצת נרדם. אחרי שליאור נהרג חזרתי למקום הזה".
באיזה אופן?
"התגייסתי לעזרת משפחת שליט, נאמתי בעצרת לזכרו של רבין בתקופת ההתנתקות, הרגשתי שאני יותר מעורבת.
חבל הטבור שמחבר ביני לבין ליאור, ובינו לבין הארץ הזאת, שבאדמה שלה הוא קבור, חיזק את הקשר שלי לעם ולמדינה. מקומם הרבה פעמים לראות מה קורה בארץ שלנו.
כשדיברתי על הבמות היה חשוב לי לומר שאנחנו כחברה וכעם צריכים להיות ראויים למתנה שקיבלנו, וזו לא קלישאה. ליאור התנדב לצוות המנהרות של
ההנדסה הקרבית בשנת 2004, ציר פילדלפי היה המקום הכי מסוכן במדינה, עם 3,000 פיגועי ירי בשבוע. הוא ידע שמכל נקיק יכולים לירות בו. הוא והחברים שלו
נכנסו אל תוך התופת מתוך ידיעה שהם מונעים הברחות של חומרי לחימה לארץ ומצילים חיים. ליאור היה מוכן להקריב את החיים שלו. לצד הדברים הכל כך
יפים שיש בארץ שלנו שכחנו איך צריך להתנהג. אם היינו מדברים בשפה מכבדת, מנומסת, ומבינים עד כמה אנחנו לא הוגנים כעם וכחברה כלפי אנשים
שנתנו את חייהם למדינה הזאת וגם כלפי אנשים שבנו אותה, אולי היה פה נעים יותר. אני מאמינה בחינוך, ואני מאמינה שאף פעם לא מאוחר לתקן באמצעות הנהגה אמיצה ששמה בראש סולם העדיפויות שלה את המשפט: 'ואהבת לרעך כמוך'".
הכתבה פורסמה בגיליון ספטמבר 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
