"בנות מאה הן מוכרחות לרקוד / עם הנינים ועם הנכדים / בנות מאה הן מוכרחות לרקוד / שיתפקעו כל הידידים... גם אם בלב ישנה טיפונת עצב / ברגליים עוד שמור הקצב" – כתב יורם טהרלב ז"ל ושרה חוה אלברשטיין.
בנות מאה עדיין אין בלהקת המחול Tata Zaza, שהקימה דורית פורת מקיבוץ אפיקים, אבל בנות 60, 70 ו-80 ויותר יש שם ועוד איך | הגר רם
Tata Taza (סבתא זזה) היא להקה המורכבת מנשות יישובי המועצה האזורית עמק הירדן והאזור (אפיקים, שער הגולן, אשדות יעקב איחוד ומאוחד, תל קציר, כנרת, עין גב, דגניה ב', גינוסר ושרונה). הצעירה שבהן בת 66 והמבוגרת בת 83.
בלהקה עשרים רקדניות נשואות ואלמנות, כולן סבתות לנכדים, פנסיונריות ואחרות שעדיין עובדות; רובן לא רקדו בעבר מעולם, לא הכירו את עבודת הרגליים הקפדנית ואת המאמץ הגופני המפרך הנדרש למלאכת המחול. ועכשיו הן קלות וגמישות, זזות ורוקדות, מופיעות ומאושרות.
הלהקה שנוסדה לפני שנתיים וחצי היא עוד חוליה בשרשרת הפעילויות הענפה והגמישה של דורית פורת, המייסדת והמקימה,
הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית שלה.
דורית
ריקוד הוא החיים
פורת, 78, אלמנה, אם לארבעה וסבתא לתשעה נכדים, נולדה בשנת 1944 בקיבוץ אפיקים שבו היא חברה כל חייה.
היא הייתה ילדה ספורטאית, גמישה, חזקה ובעלת כושר גופני יוצא דופן, שהצטיינה באתלטיקה, התעמלות מכשירים, ריצה, שחייה וריקוד.
בגיל 16 התקבלה לנבחרת ישראל בשחייה ובמקביל רקדה בלהקת "החטיבה" – להקת המחול של בני הקיבוצים. במהלך שירותה הצבאי הצטרפה לנבחרת ישראל בהתעמלות מכשירים.
כשהשתחררה נישאה לעמוס מקיבוץ דן ("העברתי 'שמוצניק' לקיבוץ של האיחוד") ולמדה הוראת חינוך גופני במכון וינגייט.
בגיל 25, לקראת לידת בתה הבכורה, עזבה את נבחרת ישראל, לימדה חינוך גופני בתיכון האזורי בית ירח ובמכללת אוהלו והקימה את "בת חן" – להקת מחול לבנות ולנערות עמק הירדן, שמאוחר יותר שינתה את שמה ללהקת "גלים במחול". מאות רקדניות צעירות הוכשרו תחת ידיה ורגליה, ולא מעטות מהן המשיכו בקריירת ריקוד מקצועית בלהקות שונות.
לאורך שנותיה כמנהלת הלהקה המשיכה ללמד וליצור כוריאוגרפיות מגוונות ועשירות להופעות רבות מספור במסגרת אירועי ספורט ענקיים, כנסי הפועל, חגים ועצרות, נסיעות רשמיות להופעות בחו"ל ועוד ועוד.
לאורך 15 שנה ועד צאתה לפנסיה בשנת 2015 היא גם ניהלה את המרכז למחול של המועצה האזורית עמק הירדן, שכינסה תחת כנפיה להקות מחול וחוגי ריקוד לבני ובנות כל הגילים במגוון סגנונות, מבלט קלאסי ומודרני ועד פלמנקו, ריקודי בטן ועוד.
"ריקוד הוא החיים", אומרת דורית, ש-78 שנותיה אינן ניכרות בה. "אני אוהבת לרקוד, ליצור ריקודים, ללמד. המחול הוא עולם בלתי נגמר שממלא אותי".
צורך עצום למלא את הריקנות
אבל היציאה לפנסיה ומותו בחטף של עמוס, שעימו חיה 55 שנה, הותירו אותה כואבת, אבלה, עם תחושת געגוע וריקנות.
מתוך הבור הענק שנפער בה, הכאב והאין הבלתי מוכר שהשתלט על חייה וזמנה – נולדה להקת Tata Zaza.
איך הוקמה Tata Zaza?
"בכל חגי הקיבוץ יצרתי והעמדתי הופעות עם נשים מבוגרות, ופעם אחרי פעם הן היו באות ואומרות לי, 'אולי נקים להקה?'
אבל תמיד הייתי עסוקה עם להקת בנות הנעורים ועם המון פרויקטים אחרים. אחרי שהתאלמנתי בחטף, הרגשתי ריקנות וכאב וחשתי צורך עצום למלא את עצמי במה שאני אוהבת.
וכששוב באו אליי כמה נשים וביקשו לרקוד במסגרת להקה אמרתי, 'למה לא? בואו ננסה'. לא ידעתי מה יקרה, אבל רציתי והסכמתי לנסות.
"אספתי נשים שחלקן רקדו בעבר ומרביתן לא, והתחלנו לעבוד. מהר מאוד נוצרה בין כולן חברות ושותפות שנבעה מהאהבה הגדולה ליצירה ולריקוד.
כולן – גם אלו שרקדו בעבר ובמיוחד אלו שלא – גילו כי בכל גיל ניתן ללמוד משהו חדש, ליצור, לעשות וליהנות ולאהוב את עצמך ואת גופך שכבר אינו מה שהיה פעם".
למה קראת ללהקה Tata Zaza?
"בהתחלה לא היה ללהקה שם. יום אחד הנכד שלי אורי, שהיה בן שנתיים, התעצבן עליי וצעק, 'תאתא, זוזי'.
באותה שנייה אני ובני אמיר, אביו של אורי, הסתכלנו זה על זו, פרצנו בצחוק וידענו: זה שם הלהקה, 'סבתא זזה'. כל חברות הלהקה סבתות לנכדים.
הן רוקדות וזזות וכל אחת בפני עצמה היא תאתא זזה".
דורית 1966. אליפות ישראל
גאוות יחידה
איך את ממציאה ריקוד?
"אני משתמשת בכל הכלים שקיבלתי לאורך חיי – מההתעמלות, הריקוד, מהמורים והמורות שלימדו אותי, מאגנס קלטי המדהימה שהייתה מאמנת שלי ומנטור עבורי עד היום כשהיא כבר בת 101.
"ההשראה מגיעה מכל מה שקורה מסביבי; פריחות, קמילות, כאב, שמחה, מחשבה שחולפת בראש, אירוע שמתרחש. עכשיו יצרתי ריקוד חדש שנקרא 'קורונה'.
כשיש לי רעיון אני מתאימה לו את המוזיקה ורק אז יוצרת את הכוריאוגרפיה".
את בת 78. מה מדרבן אותך?
"בעיניי, אי אפשר לחיות בלי לרקוד. עם Tata Zaza אני מרגישה שיש לחיים ערך מוסף גבוה מאוד; יש כאן גאוות יחידה, אהבה וחברות אמיתית ואמיצה בין הרקדניות, תחושת סיפוק מהיצירה, גם לי וגם להן.
זו אהבה לעיסוק ועיסוק באהבה. עבורי היצירה היא נחמה גדולה לכאב על מותו של בעלי שהיה יד ימיני ועזר כנגדי בכל דבר, ובעבודה עם הלהקות שניהלתי בפרט".
עד מתי תרקדו?
"כל עוד אוכל. אבא שלי נפטר בגיל 100 כך שיש סיכוי שאגיע לגילו, ואני מקווה שזה יהיה בצעדי מחול..."
הכתבה פורסמה בגיליון אפריל 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
