ליאורה ברק יהודאי, אשת שיווק, פרסום וניהול אירועים בתחום הקוסמטיקה, המציאה את עצמה מחדש רגע אחרי הסגר הראשון.
היא התפטרה מעבודתה כשכירה והחלה לעסוק בתחביב ישן שלה – צילום. הנישה שבחרה, צילום סבתות עם נכדים, היא חלוצית ומעוררת השראה. כל הסבתות – להתפקד | מאיה גז

כל חייה המקצועיים הייתה ליאורה ברק יהודאי מנהלת שיווק ואירועים בחברות הקוסמטיקה אסתי לאודר, La Mer ו-La Prairie, אבל לפני שנתיים החליטה לצאת לדרך עצמאית.
"ידעתי שאם אני לא עושה את זה באותו רגע, זה כבר לא יקרה. חברה הציעה לי לעבוד אצלה בחצי משרה ולנהל לה את בתי הספר ללימוד בלט,
וביתר הזמן לעשות מה שתמיד חלמתי לעשות, להקים עסק משלי לכנסים ואירועים של חברות".

זה באמת מה שעשית?

"לא. חצי המשרה אצל חברתי שאבה אותי ל-12 שעות ביום, ואחרי חמישה חודשים הבנתי שזה לא מתאים לי. למחרת בבוקר התלבשתי יפה ויצאתי לפגישות עם אנשי פרסום, יחסי ציבור, סוכני דוגמניות – והופ, פרצה הקורונה ונכנסנו לסגר ראשון. אמרתי לעצמי, 'עכשיו כולם לא עובדים, תהיי רגועה'. ישבתי בבוקר עם הקפה, צפיתי בזריחה ונהניתי מכל רגע. הדבר היחיד שהפריע לי היה שלא ראיתי את הנכדים (אלי בת ארבע, לביא בן שלוש, אורי בן שנתיים, ארי בן שנה – מ"ג). הסגר נמשך וגם הקורונה, וכשיצאו מהסגר, מי חשב על אירועים?"

ליאורה ברק

ליאורה ברק חוגגת החודש (מרץ) 66, אבל מרגישה כמו בת 30. היא מתגוררת ברעננה, נשואה ב-11 השנים האחרונות לבני, גזבר התעשייה האווירית לשעבר, ואמא לשרון, בת 40, בעלת סטארט-אפ ירוק ומהנדסת כימית, ולגיא, בן 35, הייטקיסט. 

ביחד עם משפחתה היא מנהלת אורח חיים נעים. "אני עושה ספורט חמש פעמים בשבוע, פילאטיס, חדר כושר, הליכות ופעם בשבוע מסאז'.
זה הפינוק של חיי כבר עשרים שנה אצל אותה אחת. חורף, גשם, חמסין, אני אצלה. גם כשהייתי שכירה, ביום רביעי בארבע לא היו פגישות.
אמרתי בראיונות עבודה שפעם בשבוע אני במסאז' שלי. ביום רביעי בשלוש נופלת לי העט ואני נוסעת למסאז'. אני גם מאוד אוהבת לראות תערוכות אמנות, לשמוע הרצאות על אמנות.
בני עשה קורס אמנות במכללת ספיר והצטרפתי אליו. הקמנו בקורונה קבוצה של ארבעה זוגות, ופעם בחודש אנחנו מטיילים לאזורים שונים, ליקב. נהנים מהארץ ומהחיים".

"קניתי מצלמה ויצאתי לדרך"

אחרי הסגר הראשון הבינה שהיא צריכה לחשב מסלול ולהמציא את עצמה מחדש. "ישבתי וחשבתי מה לעשות עם עצמי.
ידעתי שלא אפסיק לעבוד, אבל ידעתי ששכירה לא אהיה. הסגרים הסתיימו וידיד שלי, שיש לו חברת אירועים ועשה איתי את האירועים הראשונים בתחילת דרכי, הציע לי לחבור אליו. החלטנו שלא נעשה שותפות, אבל כל אירוע שאביא, הוא יעזור לי".

הם יצרו קשר עם חברות הייטק וחברות יחסי ציבור – היא עם הניסיון שלה והוא עם הניסיון שלו. "אבל שום דבר לא קרה.
חברות החליטו לחסוך, לעשות אירועים קטנים בגלל הקורונה. כלום לא זז וידעתי שאני חייבת למצוא כיוון אחר".

זה היה הרגע שבו חזרה לאהבתה הישנה – צילום. בזמן שהתנדבה בבית איזי שפירא צילמה את האירועים ופיתחה את התמונות ונזכרה עד כמה אהבה את זה.
"קניתי מצלמה איכותית עם עדשות, עשיתי שני קורסים לצילום היריון ומשפחה ויצאתי לדרך". 

בקורס הצילום התחברה לצילומי שטח ופחות לצילומי סטודיו. "ידעתי שאני צריכה לבדל עצמי מכל אלה שעושות צילומי היריון ומשפחה, כי יש הרבה כאלה.
בסיום הקורס אמרתי למדריכה שאני עומדת להתחיל לצלם סבתות עם נכדים. היא ענתה: 'אחת כזאת עוד לא הייתה לי'".

למה זה נראה לך התחום הכי מתאים?

"הילדים שלי הזמינו צלמת הביתה לצלם אותם עם הילדים, ומה איתי? אף פעם אין לי תמונות עם הנכדים. ביום הולדת 62 לקחתי את כולם למשכית לחגוג, וכלתי אמרה שיש להם מתנה מהממת עבורי. הם עושים לי הפתעה ביום שישי, וביקשו שבני, בעלי, ואני נגיע בחולצות לבנות. הם הביאו לנו צלמת, ובשישי בבוקר הסתובבנו והצטלמנו והכנו אלבומים. היום, כשהנכדים באים אלינו, דבר ראשון כולם פותחים את האלבומים כשהם נכנסים. החלטתי שאני הולכת על הנישה הזאת".

שעות בין הערביים

היא התחילה לצלם השנה, והלקוחות מגיעים מפה לאוזן, מפייסבוק ובאמצעות הקבוצה "סבא סבתא – הסיפור האמיתי" שבה 46,000 חברים. 

איך מתנהלים הצילומים?

"אני מצלמת בחוץ, בבית, אבל לא בסטודיו. אני לא אוהבת את הסכריניות של הסטודיו. אני מצלמת בשקיעה, והתמונות הכי יפות הן ב-golden hours.
בחורף זה בין שלוש וחצי לארבע וחצי, ובקיץ בין חמש וחצי לשבע. ברעננה יש לוקיישנים יפים, ואם רוצים שאגיע למקום אחר, אני מחפשת שם לוקיישנים אטרקטיביים.
אני ממליצה להימנע מבגדים לבנים או שחורים. לבן לא מצטלם טוב ושחור משעמם. ממליצה ללבוש כחול או גוונים של אוף-וייט משולב בירוק.
לא כדאי שכולם ילבשו אותו הדבר אלא צבעים משתלבים. אני מבקשת לצלם ולשלוח לי בווטסאפ את הבגדים שהמצולמים מתכננים ללבוש, כדי שאוודא שזה בסדר. יש סבתות שרוצות להצטלם בגינה של עצמן וזה ביתי וכיפי. כדי שתהיה מזכרת, אני מעדיפה לצלם תמונות פרונטליות, שבהן כולם מסתכלים למצלמה, אבל אחר כך פרי סטייל. תשתוללו, תרקדו, תשכבו על הדשא, תרוצו אליי. נכד קטן? תטפס על סבתא. אלה תמונות אישיות שכיף לשמור. אני מצלמת שעה לכל היותר כי ילדים קטנים קשה להחזיק יותר מזה. אני מצלמת 300 תמונות, מתחייבת ל-80 תמונות, ותמיד אפשר עוד. אני עורכת את התמונות שאני מגישה". 

צילום: ליאורה ברק

את מצלמת את הנכדים שלך?

"את הנכדים שלי קשה לי לצלם כי הנכדה שלי עושה לי פוזות ומסרבת, אבל כשבאה צלמת הביתה, היא שיתפה פעולה.
אני זוכרת שהילדים שלי התמסרו לצילומים שלי, אבל הנכדים פחות וזה מוזר, כי הילדים של היום מבלים כל היום מול מצלמה באינסטגרם ובטיק טוק".

צילום: ליאורה ברק

הכתבה פורסמה בגיליון אפריל 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן