ספרה החדש של רונית ידעיה, "חמלה", השמיני במספר, הוא מיקרוקוסמוס חטטני של החלום הבורגני הישראלי, שמהולים בו עונג וכאב.
"אני לא כותבת כדי לבדר", אומרת ידעיה
ידעיה, בת 69, נשואה לעודד, צלם וסופר, ויחד הם הקימו ומנהלים את בית הספר לאמנות "מנשר".
היא נולדה ברמת גן, נישאה לעודד כשהיתה בת 19 ובגיל 20 וחודש, בארצות הברית, הפכה לאם לבתה הבכורה קרן, כיום בת 50, קולנוענית
מצליחה, ושנים מאוחר יותר לאלה, כיום בת 37, מנהלת תוכניות בארגון "שתיל", מיסודה של הקרן החדשה לישראל.
המשפחה הקטנה חייתה בניו יורק, ובני הזוג למדו אמנות.
עם חזרתם לארץ נדדו בין רעננה, כפר נטר וקיבוץ חניתה, שם עבדה ידעיה כקוצצת ופושטת עורות מעופות, תפקיד שנתנה לדמותה של אלמז
האריתראית בספר #חמלה. "אני אוהבת את קיבוץ חניתה", מספרת ידעיה. "הגענו לשם כשלא הצלחנו להתפרנס".
בין שלל עיסוקיה עבדה ידעיה גם ככתבת אמנות בעיתון "תל אביב", שערך אדם ברוך. "בכל פעם שאדם העיר או דיבר על הכתבות שלי,
הוא עשה את זה בסגנון שלו. היה לו דיבור מסוגנן מאוד, מאנייריסטי. זה לא היה בשפה יומיומית והייתי מתה מצחוק. המסכן לא הבין.
הייתי בטוחה שזו פרפראזה של דיבור של עורך לכותבת, אבל זה היה אמיתי. הוא לא היה בתפקיד. זה היה הוא. הוא היה בתפקיד אדם".
כריכת הספר. חמלה
הסבתות חכמות יותר
היא סבתא לנכדה אחת ולשלושה נכדים, שניים מכל אחת מבנותיה. אמיר בן 12, זוהר בן 9, דוד בן 5 ווידה בת שנה ושלושה חודשים.
"וידה נמצאת בגיל ההתבגרות. היא יודעת הכל, עומדת על דעתה, רוצה שיעשו את מה שהיא רוצה, מתמצאת מאוד בעולם הקטן שלה, שולטת עליו.
היא משהו מיוחד בעיניי".
איזו סבתא את?
"אני מנסה להיות סבתא טובה אחרי שהייתי אמא לא כל כך טובה. ילדתי בגיל צעיר באמריקה בלי חברות, בלי משפחה, בלי כלום.
הלכתי ללמוד אחרי חודשיים. זה לא פשוט כשילדה יולדת ילדה. אם אפשר היה להשהות את עניין הביציות עוד שלושים שנה או להיות ישר סבתות,
לא אימהות, היה יותר עדיף. לסבתות יש פרספקטיבות אחרות. הן חכמות יותר".
עודד ואת משתפים פעולה בנושא הסבא-סבתא?
"לגמרי, לגמרי. בזמנו, אם הייתי הולכת עם הבנות לגן שעשועים, היו שם רק נשים ואפילו לא גבר אחד. היום כשאני הולכת לגן השעשועים שלושה
רבעים מההורים הם אבות, כך שהשינוי מאוד גדול והניצחון למהפכה הפמיניסטית מובהק. עודד היה אבא טוב מסוגו בזמנו בהתייחס לתפקיד
שהגברים מילאו. עכשיו הוא סבא נהדר ואנחנו מתחלקים שווה בשווה בכל עניין הסבתאות".
אלמנט של פיתוי
#חמלה הוא ספר לא פשוט, כמו כל ספריה של ידעיה, והיא מודה בזאת בעצמה. "כאב ועונג מהולים אחד בשני וזה נהדר.
אם היה רק כאב, לא היית ממשיכה לקרוא. אם יש גם עונג, אלמנט של פיתוי, את ממשיכה ונמשכת. ככה אנחנו האנשים, זקוקים לאלמנט של פיתוי.
אני צריכה לתת לקורא המתוחכם סיבה להמשיך לקרוא. אני מנסה, אבל לא תמיד מצליחה".
שרון, הגיבורה שלך, אומנם מתנדבת בעמותת "כריך למי שצריך", אבל היא מתנשאת על כולם.
"בחיים האמיתיים זה לא מתנשא בכלל להתנדב, אבל בספר זה העניין של שרון. בגלל הרקע שלה, ההיסטוריה שלה, רגשות הקיפוח שלה,
היא מרגישה צורך להתנשא והיא מודעת לזה שהיא מתנשאת. הדברים מבצבצים בטקסטים שלה בפייסבוק. כמו הרבה אנשים אחרים בפייסבוק היא
יוצרת לעצמה דמות אחרת, של אישה טובה, אבל לפעמים מתפלקים לה דברים. היא כן עושה דברים טובים, אבל אפילו המעשה האחרון בספר,
שהוא מעשה מזעזע, נעשה באמתלה של מעשה טוב".
כתבת פרוזה פייסבוקית ראשונה בישראל. הקול של שרון ניתן רק באמצעות הפוסטים שהיא כותבת.
"בחרתי בשרון כדי לכתוב את כל הפוסטים האלה, והיא כותבת אך ורק דרך הפייסבוק כי היא לא רוצה לתת דין וחשבון על עצמה.
היא מדברת בגוף ראשון, אבל זה גוף ראשון שקרני, לא אותנטי וידויי. אני אוהבת לכתוב בגוף ראשון כי את מדברת על עצמך, אבל משקרת לאורך כל הדרך".
גם לעצמך.
"אם שרון חושבת שיש לה קהל, אולי היא חושבת שהיא דוברת אמת. שרון משתתפת בחיי הקהילה, למשל בחוג ההריוניות, שם כולן הולכות עם עקבים בגבעת אולגה כי הן לא שמעו שהולכים עם סניקרס".
אבל לשרון אין קהל. לא עושים לה לייקים.
"נכון. מסכנה. לכן היא סופרת לייקים. גם בפייסבוק היא לא הופכת לפרסונה. ליום ההולדת שלה היא מקבצת את כל הלייקים וכותבת לקט, כי היא
יודעת שאף אחד לא יגלול. זה פתטי. כל כך הרבה אנשים אומללים חיים בעולמנו וזה עצוב. עצוב גם שאין להם מודעות".
#חמלה הוא ביקורת חברתית על פייסבוק כמפעל ייצור למותגים שאנחנו.
"כל הספרים שלי הם ביקורת חברתית, פוליטית, כלכלית. אחרת למה אני כותבת? אני לא כותבת כדי לבדר.
אולי זה בידור אינטלקטואלי לאנשים שרוצים להתאמץ ולהזיע ולבכות".
חי את הסיוטים של כולנו
כל הדמויות ב#חמלה מדברות בדרכן הייחודית למעט אלמז האריתראית. היא מושתקת.
"האחר בחברה שלנו מושתק. אני לא יכולה להיכנס לנעליים של אלמז בקונטקסט הזה, אבל אני כן יכולה לספר שאין לה קול בחברה שלנו,
היא מנוצלת והיא כלי. גם לצילה, עוזרת הגננת הנרצחת, אין קול כי היא מתה. עומרי, הילד, מדבר את הסיוטים שלו בשבילה. הוא חושב שהיא
בלון בשמיים בגלל התחת שלה. עומרי חי את הסיוטים של כולנו בצורה מאוד ילדותית. הוא מנסה להבין ומבטא את זה כמו ילד שנתקל בעולם ומנסה
לפרש אותו, אבל קשה לו עם זה. הוא לא יודע למה הוא הולך וחוזר מהקיבוץ, יש לו מאבקי כוח עם החברים בגן, הוא לא מבין למה צילה עוזרת גננת נעלמה, לאן אבא שלו נעלם, ומה אלמז עושה שם?"
הכל מתרחש מעל הראש של הילד.
"כל העולם מתרחש מעל הראש של הילד הקטן הזה, אבל הוא משתדל עד כמה שהוא יכול. חשבתי עליו כעל ילד בן שלוש וחצי-ארבע.
יש פה תהליך של סוציאליזציה, בכל זאת. גם אבא שלו אומלל בדרכו כי הוא נכשל בעבודה שלו. למד תכנות מחשבים ומוצא עצמו בתור איש מכירות
וגם בזה הוא לא מצליח. בסוף הוא גנן בקיבוץ. העצים לא מתלוננים ולא עונים לו, אבל מבחינת החזרה לקיבוץ והחברים בכיתה זו השפלה. הקיבוצניקים מודדים את עצמם לפי החברים בכיתה, לאן הם הגיעו? זו קבוצת ההתייחסות".
בניגוד לשרון, ידעיה מתנדבת ותורמת גם לבני אדם וגם לבעלי חיים. "אני אוהבת את כל בעלי החיים. היה לי צער בעלי חיים פרטי.
נהגתי לאסוף בעלי חיים ומצאתי בתים עבורם. אם מצאתי כלב מכוער להפליא קראתי לו על שם כלבי המלכה הבריטית. כל אחד קיבל גזע.
אנשים אוהבים שם למה שהם מקבלים. לא אמרתי לאף אחד שמצאתי אותם. מצאתי בית לרוטוויילרית בת עשר בלי שיניים.
היא היתה קשורה כל חייה וגנבתי אותה. שמתי מודעה בעיתונות המקומית. בא מישהו עם וולבו. אמרתי לו שהיא בת שלוש. היא היתה כל כך חמודה.
ישבה בוולבו במושב לידו. מצאתי בית אפילו לאתון מאוד אומללה שעברה התעללות, מסכנה. אני מזכירה את כולם בסיפורים שלי.
עכשיו אני כותבת משהו חמוד שמשעשע אותי מאוד. סיפור על חתול רצחני".
הספר הבא שלה הוא #חסד. "חמלה זה מה שאת מרגישה, וחסד זה גילום של החמלה. במסגרת של חמלה את לא מושיטה יד, את מדברת על זה.
במסגרת של חסד את מנסה לעשות משהו בפועל. זה שלב אחרי החמלה. מובן שחסד לא יהיה שם".
רונית ידעיה. צילום: עודד ידעיה
הכתבה פורסמה בגיליון אוגוסט 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
