בלה שקאטוב, בובנאית, שחקנית ומנטורית, מסכמת 50 שנות יצירה בתערוכת צילום יוצאת דופן, שבה היא מדגימה את הקשר שלה עם הבובות ואת האופן שבו היא מפיחה רוח חיים בחפץ עשוי בד, עץ ומתכת
בילדותה לא היו לבלה שקאטוב, 75, הרבה בובות לשחק איתן, אבל כל חייה הבוגרים סובבים סביב בובות; היא בובנאית, שחקנית,
מורה ומנטורית, שכבר יותר מ-50 שנה משמשת דוגמה ומופת למאות ואלפי שוחרי תיאטרון בובות.
בימים אלה מתקיימת לכבודה תערוכת מחווה יוצאת דופן, המוצגת בפסטיבל תיאטרון הבובות הבינלאומי ה-24 הנערך בחולון.
התערוכה הייחודית מורכבת מדימויים מצולמים בלתי שגרתיים, שמקורם באמונות, תשוקות, חלומות וחרדות של בלה כאמנית מבצעת ויוצרת במשך יובל שנים ויותר.
לרגל התערוכה, במשך תקופה ארוכה ובמהלך ימי הצילום עצמם, חקר צוות הצילום, בראשותו של הצלם פיני מוזס סילוק, כיצד ניתן לחוות,
באותו רגע שהקפיאה המצלמה, את הקשר שמתקיים בין הבובנאית לבין הבובות וכיצד מעבירים את תחושת החיים של חפץ העשוי בד, עץ ומתכת.
לשם כך, ולטובת הצילומים המפרכים, נדרשה בלה לביצועים מורכבים כמו להיות קשורה לתקרה כמריונטה בדמות הליצן פיירו, להפעיל
בובות כשהיא ניצבת נטועה בתוך שיח צפוף, לשכב ברחוב בדמות הומלסית או לגלם זמרת שיכורה כשהראש הוא ראשה, אבל הגוף הוא גוף בובה ועוד.
התוצאה היא עשרה דימויים שחלקם מבוססים על המשמעות של הבובות עבור בלה או על פרקים בביוגרפיה שלה, חלקם מחוות לאמני בובות ידועים – וכולם חושפים את היכולות הדרמטיות והקומיות שלה.
עולם קסום של מוזיקה ותנועה
בלה שקאטוב, נשואה, אם לבת ובן וסבתא לשלושה, נולדה באוקראינה בשנת 1947 להורים ניצולי שואה שהכירו בגטו. שם גם נולד אחיה הבכור.
לאחר המלחמה ניסו ההורים להגיע לפלשתינה, אך נתקלו בגבולות סגורים ונשארו באוקראינה.
רק כשהייתה בת 31, והיא כבר נשואה ואם, זכו בלה, בעלה, בתה והוריה לעלות לישראל. המשפחה התיישבה בבת ים, ושם היא גרה עד לאחרונה.
בימים אלה עשתה "רילוקשיין" נוסף בחייה, ועברה עם בעלה מבת ים לרמת השרון "כדי להיות קרובה לילדיי ולנכדיי".
1.jpg)
צילום: פיני מוזס סילוק
שנות ילדותה ונעוריה עברו עליה בחלומות על עולמות שהיו רחוקים מהעולם שהיה בביתה. ''הבית היה עצוב, סגור ועצור'', היא מספרת.
''ההורים לא דיברו ולא סיפרו לנו על מה שקרה להם בשואה, בגטו. רק כשבגרתי ושאלתי שאלות קיבלתי מעט תשובות. אבל כבר כילדה הבנתי
שהיה להם קשה. כשהייתי בת 12 אימי לקתה בהתמוטטות עצבים בעקבות מה שעבר עליה בשואה''.
כדי לברוח מהכאב השתמשה הילדה בלה בדמיונה ובכישרונותיה ובנתה לעצמה עולם קסום של מוזיקה ותנועה, דרמה, מחול ושירה.
''ברוסיה של אותם ימים ניתנו לילדים חוגים מגוונים מאוד בתחומי אמנות שונים, והכל חינם. יכולת לעבור בין החוגים, ללמוד התעמלות ובלט,
מחול עממי, תיאטרון, תיאטרון בובות, שירה, מה שרק רצית. ואני רציתי הכל, ועברתי וניסיתי ולמדתי עוד ועוד וספגתי את האמנות לתוך הנפש, הגוף
והנשמה והתאהבתי לגמרי'', היא אומרת בחיוך שמזכיר את הילדה הקטנה של פעם.
איך מכל התחומים בחרת דווקא בתיאטרון בובות?
"כילדה הגעתי לחוג משולב של תיאטרון בובות ושירה. היינו בחוג קבוצה מאוד מגובשת ונשארנו יחד לאורך כמה שנים. כשהגיע הזמן להיפרד
רציתי להמשיך לתיאטרון מקצועי. לשם כך היה צריך לדעת הכל – שליטה בגוף, משחק, תנועה – והיות שתיאטרוני הבובות נזקקו לשחקנים מקצועיים, בחרתי ללמוד במגמת תיאטרון בובות. שם לימדו אותנו הכל".
עם סיום לימודיה שיחקה והופיעה בארץ מולדתה, וכשהגיעה לארץ הצטרפה לתיאטרון הבובות של אריק סמית ואיתו הופיעה ברחבי הארץ.
אחרי שבע שנים פרשה לדרך עצמאית והקימה את "פטרושקה", תיאטרון בובות שבמסגרתו יצרה והופיעה בפני קהל צעיר.
לא יורדת מהבמה
מה מיוחד בתיאטרון בובות לעומת תיאטרון ''רגיל''?
"שחקן של תיאטרון בובות צריך לדעת, לצד משחק כללי, גם טכניקות שונות של הפעלת בובות, שימוש בחומר כתוב, שימוש בגוף ובמימיקות
הפנים כדי להעביר תחושות ומחשבות באמצעות חפץ ולהנגיש אותו. זו יכולה להיות בובה, אבל גם כל דבר אחר – כלב, דמות שייקספירית,
דמות היסטורית, ילד או נסיכה, עץ או בית. מי שנמצא מאחורי הבובה צריך לדעת לפענח את המחזה, להכיר את הדמויות ולהזדהות איתן.
"כשהגעתי לארץ לא היו כאן כמעט בכלל תיאטרוני בובות. רק אריק סמית. היום, לשמחתי, יש הרבה צעירים מוכשרים שלמדו בובנאות, התפתחו
ומופיעים בארץ ובכל העולם".
את עדיין משחקת?
"אני כבר לא פעילה כשחקנית, אבל לא ירדתי מהבמה. אני מורה, מלמדת ומדגימה, מציגה את מה שיש בי לתלמידיי. כך טוב לי וכך מתאים לי,
ועדיין מאוד מעניין אותי. בכל שנה אני נפגשת עם סטודנטים חדשים ומגלה בהם איכויות וכישרונות. זו אמנות ההוראה".
ועכשיו את גם דוגמנית צילום!
בלה צוחקת. "התערוכה שאליה הצטלמתי מיוחדת מאוד. זו הייתה יוזמה של אילן סביר, המנהל האמנותי של המרכז לתיאטרון בובות בחולון,
ושל פיני מוזס סילוק, הצלם. "אני מצולמת באופנים שונים כשאני ליד בובה, לצידה, מאחוריה, מתחתיה. בכל צילום אני נראית בדמות אחרת, ולכל תמונה יש סיפור.
זו הייתה עבודה לא פשוטה מבחינה פיזית ורגשית. לטובת הדימויים המצולמים הייתי צריכה להפגין יכולות פיזיות וכל צילום לקח הרבה זמן.
מאוד התרגשתי לראות את התוצאה. הצלם מוכשר בצורה בלתי רגילה. בכל דימוי מצולם הוא מפיח חיים ותנועה ומעניק פרשנות נפלאה למושג 'תיאטרון בובות'. אני לא מרגישה דוגמנית אלא כמישהי שתרמה משהו לתיאטרון בצילומים האלה".
עד מתי תמשיכי עם התיאטרון?
"כל עוד תהיה לי דרישה, וכל עוד אהיה מסוגלת פיזית לעשות זאת. היום בגילי אני צועדת בכיף 10 קילומטר כל יום, מסתכלת סביבי, מתרגלת את
הזיכרון, מאחסנת הכל בתוך הלב והראש ומשתמשת בזה מאוחר יותר ביצירתי".
פסטיבל תיאטרון הבובות הבינלאומי מתקיים במרכז לתיאטרון בובות בחולון עד 6 באוגוסט 2022. התערוכה מוצגת בימי הפסטיבל ותוצג
בהמשך השנה במבואת אולם התיאטרון.
.jpg)
צילום: פיני מוזס סילוק
הכתבה פורסמה בגיליון אוגוסט 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
