”דודו דותן לשעה קלה"
מירי דותן לא אוהבת את התואר אלמנה. "המונח הזה לא נמצא במילון המושגים שלי", אומרת מי שהייתה רעייתו של הבדרן דודו דותן בעשרים השנה האחרונות לחייו ופועלת רבות להנצחתו. "בעיני רוחי אני אימא, אני סבתא, אני אשתו של" | עמוס אורן
הוא היה אחד הבדרנים המצליחים והאהובים בישראל בשלושת העשורים האחרונים של המאה הקודמת. הם נישאו ב-1 בינואר 1980.
הוא היה אז גרוש בן 30. היא הייתה רווקה, צעירה ממנו בשנה. ביחד גידלו את מיכל, 43, ילדתו (בת השנה וחצי!) מנישואיו הקודמים לזמרת עירית דותן, והביאו לעולם את יוני (41) ונילי (40 בקרוב). כשבועיים לפני יום הולדתו ה-52 נפטר דודו במהלך חופשה עם חברים בטורקיה. בנובמבר האחרון ציינו עשרים שנה למותו ללא עת בהצדעה מרגשת בתיאטרון הבימה – אחת מיוזמות ההנצחה של מירי דותן את בעלה.
"מבלי לנקוב בשמות של אמנים בני גילו ודורו של דודו שהלכו מאיתנו", מטעימה דותן, "אף אחד לא מונצח אם אין מי שיעשה את עבודת ההנצחה. היא לא נעשית מעצמה. לשארים של זמרים יותר קל כי יש להם שירים להשמיע. לבדרן או שחקן זה יותר מסובך. לשמחתי, כל הדלתות פתוחות בפניי, ואני מקבלת את מלוא העזרה מכל הגורמים שאני פונה אליהם".
דותן היה בדרן יוצא דופן בבידור הישראלי. נוסף על הכישורים הנדרשים, כמו חוש הומור מבורך, טיימינג יוצא דופן, פאנצ'ים משובחים ויכולת חיקוי מרנינה, הוא התאפיין באהבת האדם שלו. בניגוד לסטנד-אפיסטים שהתרבו מאז לכתו, הוא לא נזקק לניבולי פה, לבדיחות גסות או לירידה על צופים בקהל. ההומניות שלו הובילה אותו לכהן גם כיו"ר אמ"י, אגודת אמני ישראל, ובתפקיד זה יזם והקים את קרן אמ"י לתמיכה באמנים נזקקים. מעבר להיותו בדרן וחקיין, דותן היה גם סופר שכתב לא מעט ספרי שירה ופרוזה. לילדים בעיקר, אך לא רק. הידוע שבהם הוא ספרו האוטוביוגרפי "שד קטן", שעובד בידי הבמאי המנוח רמי דנון להצגת יחיד שהועלתה בהצלחה בכיכובו של דותן בתיאטרון הבימה בשלהי שנות ה-90. העלאתה לא נקטעה עם מותו המפתיע, וכ-100 הצגות נוספות הועלו עם דנון בדמותו של דותן. ההצגה, שצולמה בווידאו, היא חוד החנית בפעולות ההנצחה של מירי דותן.
עזר כנגדו
היא החלה בהן בעצם מאז פטירתו, אולם התמסרה לכך במלוא העוז בשלוש-ארבע השנים האחרונות, מאז פרשה לגמלאות מעבודתה כמיקרוביולוגית באוניברסיטת תל אביב אחרי 44 שנים. "דודו היה צוחק עליי בהופעותיו. 'לפי המשכורת שאשתי מרוויחה, היא תרמה את גופה למדע בעודה בחיים', היה אומר לקהל".
יכול להיות שהמשכת לעבוד כחלק מההתמודדות עם החיסרון שלו?
"לא היה פה שום עניין של בריחה", דותן פוסקת חד וחלק. "אהבתי את העבודה שלי. היא הייתה הזירה שלי להגיע להישגים משלי.
למדתי בבית ספר ללבורנטים, עשיתי תואר ראשון בגיאוגרפיה ולאחריו הסבה למעבדה ולמחקר בביולוגיה ובמקצועות הרפואה.
עבדתי ב-85 אחוז משרה, מה שאפשר לי להיות עם דודו, לארגן את הלו"ז שלו, ללוות אותו בהופעות. למדתי מיעל צפיר, אשתו של טוביה, איך להתנהל ולקדם את ההופעות שלו במקום משרד אמרגנות. בפירוש הייתי עזר כנגדו. עשיתי סדר בחייו. הייתה לו נטייה להתנדב. הוא ריחם על כל אחד. אלמלא אני – הוא עצמו התבדח – היינו גרים בצריף דל".
צילום: מהארכיון הפרטי
המאבק הראשון שלה, מיד לאחר שנפטר, היה קריאת רחוב על שמו ברמת השרון עיר מגוריהם. "נאבקתי בהתנגדויות עזות ובאנשי חושך.
'מה פתאום רחוב על שם של אמן, ועוד בדרן?' שאלו אותי. היום זה מקובל לקרוא רחוב, גינה או בית ספר על שמו של אמן. אבל אז? אבל לא ויתרתי.
דודו התנדב כל כך הרבה פעמים, כמעט לכל מטרה. בהתנדבותו ללא גבול הוא היה הפנים של רמת השרון, והיה מן הצדק שינציחו אותו.
נאבקתי והצלחתי. בעזרתו של איציק רוכברגר, ראש העיר אז, נקראה 'דרך דודו דותן' מרמת השרון למורשה. בזכות המלחמה שלי, במותו הוא היה חלוץ לאמנים אחרים שנפטרו. מאז הוא מונצח בראשון לציון, עכו, מודיעין ונתניה.
"אני יכולה לספר לך שדודו טופז התרשם כל כך מהמאבק שלי, שהציע לי להתחתן איתו כדי שאנציח אותו אחרי מותו כמו את דודו. אמרתי לו: בוא לא נרוץ. בוא נתאמן קודם..."
בעזרת חברים שסייעו באיתור חומרים ובהמרתם מווידאו ומדי-וי-די לטכנולוגיות הדיגיטליות הנוכחיות, הקימה מירי לזכר בעלה אתר ביוטיוב, ובו נמצאים "כמעט כל הדברים שעשה, כל המערכונים והמופעים, בעיקר אלה שהזכויות בידיי", היא מדגישה. עוד בכוונתה להוציא לאור את "גברת יש ומר חסר", ספר הומוריסטי שכתב וטרם פורסם, להקליט שיר שכתב לערב יום העצמאות, וגם להפיק פסטיבל הומור שנתי על שמו בדימונה שבה התגורר בשנים המעצבות של חייו – יוזמה משותפת לעיר הדרומית ולתיאטרון הבימה. אגב, דימונה כבר קראה על שמו של דותן את הפארק המרכזי בשטח שיפוטה.
"בכל פעם אני צוחקת מחדש"
אולם, כאמור, התחמושת העיקרית שבידיה היא "שד קטן", הספר וההצגה שבהם גולל את סיפור ילדותו כדוד ברגר, שנולד בחיפה ועבר לדימונה עם הגירושין של הוריו (סבו, פרופ' עמנואל ברגר, נמנה עם מקימי הקריה הגרעינית בדימונה); ילד שסבל מנידוי חברתי, בן לאב אלים, אסיר שישב בכלא, ולאם כנועה שניסתה למלא גם את מקומו. את שם משפחתו שינה אחרי מלחמת ששת הימים, בעקבות השיר "עמק דותן" שבביצועו השתתף בשירותו בלהקת פיקוד הצפון.
במפגש שנמשך כשעה וחצי דותן מציגה את עצמה, מקרינה סרטון על האמן והבדרן שדודו היה, סוג של תעודת זהות למי ששכח או לא הכיר, ולאחריו את ההצגה "שד קטן" באורך מלא, כ-70 דקות. בסיומה היא עונה על שאלות הקהל. דותן: "המטרה היא להנציח אותו, את רוחו ואת דרכו. את המסר האופטימי שדודו ביקש להעביר, שלמרות הקשיים והמצוקות בחיים, צריך להמשיך. לא להיות קורבני, ובשום אופן לא לתרץ כישלונות במשקעי העבר. רק להסתכל למציאות בעיניים ולנצח. כך אני עושה. כך עושים הילדים שלי. תורה שצריך להנחיל לכולם".
המפגש עימה החל בתקופת הקורונה בעיקר במועדונים של בני הגיל השלישי, אולם הוא מיועד לבני כל הגילים. "הסיפור של דודו כל כך חזק שהוא עומד בפני עצמו. בסיום ההצגה אנשים מגיעים אליי נרגשים, והתגובות שלהם ממלאות אותי סיפוק עצום".
אף שצפתה בהצגה ובסרט אינספור פעמים, היא לא מחמיצה אותו גם היום. "אני רואה את הסרט מהתחלה עד הסוף.
אני מכירה אותו בעל פה, ועדיין זה ממש מהפנט. אני מקבלת את דודו לשעה קלה. בכל פעם אני צוחקת מחדש".
שילם מחיר על טוב הלב
דותן נפטר במפתיע מדום לב והותיר תחושה שהיה קורבן של נדיבותו וטוב ליבו.
לא כעסת על אמ"י שהעבודה בה "גזלה" ממך את דודו?
"דווקא אני עודדתי אותו לפעילות הציבורית הזאת", היא אומרת. "'אתה עושה כל כך הרבה למען חברים וגם לזרים', אמרתי לו, 'עדיף שתהיה במסגרת.
כך אולי תקבל סיוע'. התברר שאם אתה בתפקיד כזה ולוקח אותו ללב, אתה משלם מחיר גבוה. הוא היה חוזר הביתה עם הבעיות של כולם.
אמנים סיפרו לו שאין להם כסף לחג – היה שולח אותי לכספומט להוציא כסף לתת להם. להוצאות גדולות יותר, סיוע לרכישת דירה למשל, היו לו תורמים שמהם היה מגייס את הכסף".
בין אלה שדודו סייע להם היה גם המפיק והאמרגן השנוי במחלוקת סביון צבר, שעזב את ישראל בשלהי האייטיז, כשהוא מותיר אחריו חובות ולקוחות מרומים (לימים, לפני כחמש שנים, נרצח במנהטן). "ידענו שלתמוך בו היה לשים כסף על קרן הצבי, אבל דודו לא יכול היה שלא לעזור. לילה אחד צלצול בדלת. סביון בפתח. מוסר מעטפה לדודו. 'רק לך אני מחזיר כסף', אמר ומיהר למונית שחיכתה לו בחוץ, בדרכו לשדה התעופה. אף אחד לא עזר לו, ודודו כן. אני לא אשכח את זה.
"אני לא כועסת על הארגון ש'לקח' אותו. גם לפני כן הוא היה תמיד פתוח לעזור, לתת עצה טובה. זה היה צורך שלו, למנוע קשיים מאנשים. היינו בית מאוד פתוח, והם גם היו מגיעים אלינו הביתה. בכלל, להאשים אחרים זה רחמים עצמיים וזו לא הדרך ולא הסגנון שלי, שלנו. כשיוני חלה בסרטן, זו הייתה תקופה קשה לדודו. הוא היה רגשן ובכה ימים. אני אמרתי: 'הודיעו לנו שהילד חולה. לא שנהרג חלילה. אנחנו יוצאים לקרב'. היינו אופטימיים וכלפי חוץ הקפדנו על חזות איתנה. מעטים ידעו עם מה אנחנו מתמודדים".
חיים מלאים
בנובמבר האחרון מלאו למירי 71. לא נראה עליה.
מה הסוד?
"אין. כמו שאני. לא מזריקה. לא מנתחת, לא מסתבכת. אולי שמה את הקרמים הנכונים. עושה ספורט. מנויה בקאנטרי רמת השרון.
צועדת כמעט כל יום, משתדלת לפחות. הולכת לשיעורי יוגה ובניית עצם". יש לה חיים עשירים. מלאים. הייתה חברה עשרים שנה בהנהגת התנועה למען איכות השלטון. היא מתנדבת בעמותת "Make A Wish", שהגשימה לבנם יוני חלום להיפגש עם הנשיא קלינטון; מבשלת אוכל לחיילים בודדים, מאמצת בן ואימא בודדים בעולם, וכמובן מטופלת בשלושה ילדים ובשלושה נכדים.
הבנות מתגוררות ברמת השרון. את מיכל, אימא לתאומות, היא מגדירה כ"בתי לכל דבר. יותר מזה, עירית, אשתו הראשונה של דודו, היא בת בית אצלנו.
מסיבה איתנו בארוחות משפחתיות. באה לבקר את הנכדות". נילי חיה עם בת זוגה קארין, ויחד הן מגדלות את בתה של קארין מזוגיות עם אורנה בנאי.
יוני מתגורר בתל אביב, רווק. "לכל הילדים חוש הומור נהדר, אבל אף אחד מהם לא הלך בעקבות דודו", היא מציינת. "מיכל כותבת, נילי הייתה מנהלת משאבי אנוש בחברת SpaceIL ששיגרה ב-2019 את החללית הישראלית לירח, ואילו יוני בעסקי השעשועים הגדולים (משנה למנכ"ל בסוכנות השחקנים הישראלית ADD). מבחינה זו כולם נורמלים. הולכים בתלם", היא צוחקת.
לא חשבת על פרק ב'?
"יש לי", היא מפתיעה. "כבר עשר שנים שאני עם בן זוג, רופא מהרצליה פיתוח. יש לו חברת סטארט-אפ שעובדת על המצאה גאונית.
הוא ההפך הגמור מדודו, אבל יש לו חוש הומור. אנחנו גרים בנפרד. הוא בדירתו ואני בדירתי. אמרו לי: 'מה את צריכה דירה כל כך גדולה כשאת לבד'.
אבל אני לא לבד. יש לי ילדים ונכדים. ואני לגמרי אימא אווזה בשבילם. יוצרת קצת תלות. שלא יברחו לי".
צילום: מהארכיון הפרטי
חיה עם הגעגועים
מה הזיכרון הכי חזק שלך מדודו?
"דודו היה ונשאר ילד בעצם. היה משתטה עם הילדים ומגבה אותם. בימי הורים, אחרי השיחות עם המורים, היה אומר: 'הילד בריא? יאללה, בואו לבית קפה'. לא חשוב ציונים והישגים. העיקר שהילד מתנהג בסדר".
מתי הגעגוע אליו גדול?
"תמיד. תמיד. כשמאבדים משהו כל כך יקר, זה סוג של נכות, זה לא אותו לב. אני חיה עם הנכות, עם הגעגועים. מספרת לנכדות עליו, קוראת להן מספריו, מראה להן מערכונים שלו, מצטטת אותו ללא הרף. הוא כאילו איתנו כל הזמן".
גם לדעתך הוא השאיר חלל גדול בבידור הישראלי?
"דור הבדרנים של דודו היה שונה מאוד מהדור העכשווי. קודם כל בהתנהלות. הוא לא עבד עם סוכן גדול. היא היה בדרן של כולם. נגיש לכולם, לא היה מורם מעם. הוא יכול היה לדבר בלי טקסטים כתובים, בקלות, בלי שום דבר מעושה או מלאכותי"
חולפת במוחך לעיתים המחשבה מה דודו היה עושה היום?
"הוא היה שר החינוך והתרבות. בשקט. תפקיד שהיה ממלא בצורה הכי טובה. הוא ידע ליזום ולהוביל דברים. היו לו כושר ביטוי, יכולת שכנוע. הוא בא עם אמת. אף פעם לא זייף".
הכתבה פורסמה בגיליון מרץ 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
אולי יעניין אתכם
