כבר למעלה משני עשורים טל ברודי הוא מפעל הסברה של איש אחד. בגיל 78, עם אותה רוח ציונית, פטריוטית, הוא לא מפסיק לייצג את ישראל על כל במה אפשרית, לשפץ את הדימוי שלנו ולגייס כספים ברחבי העולם, בעיקר למען פרויקטים בפריפריה | סוניה מרמרי
מאז שהגיע לראשונה לישראל, כחבר משלחת "המכביה" ב-1965, טל ברודי נמצא על המפה שלנו. לכדורסלן הצעיר והמחונן חיכתה בארצות הברית תהילת עולם – הוא דורג במקום ה-12 בדראפט של ה-NBA, ונחשב להבטחה גדולה. ברודי כבר היה עם תואר ראשון בחינוך גופני ותואר שני בפסיכולוגיה חינוכית, נער הזהב של ליגת המכללות האמריקאיות, אבל הלב שלו כבר היה בישראל. שנה מאוחר יותר הוא עלה ארצה.
אותה רוח ציונית, פטריוטית, עדיין בוערת בו גם 55 שנה לאחר מכן. רק תנו לו לדבר על אהבת הארץ, על ערכים ציוניים ועל הרוח הישראלית.
בלי טיפת ציניות, עם קצת נאיביות והמון אידיאלים הוא מייצג מאז את ישראל על כל במה אפשרית, מקרב לבבות, משפץ את הדימוי שלנו, נלחם בחרמות של ה-BDS, באנטישמיות שמרעילה את הקמפוסים האמריקאיים.
מבחינת הפעילות שלך, אפשר לומר שאתה שגריר ישראלי.
"אני שגריר של רצון טוב, תואר רשמי מטעם משרד החוץ, אבל זו עבודה בהתנדבות".
איך מגיעים לזה?
"ב-2008, כשפרשתי לגמלאות מעסקי הביטוח, פנו אליי מהליכוד והציעו לי להצטרף למחנה נתניהו. נפתלי בנט ואיילת שקד היו בלשכת נתניהו והם אלה שגייסו אותי.
התלבטתי מאוד, והחלטתי להתייעץ עם ביל בראדלי, שחקן כדורסל שרץ לנשיאות בארה"ב מול אל גור. הוא נתן לי עצת זהב.
הוא אמר שאת החבר'ה בליכוד אני מכיר, וכדאי שאכיר גם את האופוזיציה לפני שאני קופץ למים. נפגשתי עם אבו וילן ממרצ, בוז'י הרצוג מהעבודה, מיכאל איתן ויובל שטייניץ שגם הוא לא צמח בפוליטיקה. כולם חיזקו את ידיי. אמרו לי שחשוב שיהיו אנשים טובים בפוליטיקה".
גם המשפחה עודדה אותך ללכת בכיוון הזה?
"תרצה תמיד תומכת בי, וסומכת עליי שאני שקול ולא פזיז. היו שלושה שבועות עד לבחירות ואמרו לי שאני צריך ללכת לסניפים.
שאתחיל בסניף הקרוב אליי. שאלתי: מה, למכבי? מבחינתי, סניף זה מכבי. עוד לפני שהתחלתי לעשות עבודת שטח בסניפים, אמרו לי שהרשימות סגורות. הבנתי מה זה פוליטיקה. בסופו של דבר דני דנון עקף אותי ב-10 אחוז".
אז הבנת את חוקי המשחק, שהכל נסגר מאחורי הקלעים.
"כן, אבל מבחינתי זה היה ניסיון חשוב. נכנסתי ללופ והכרתי המון אנשים. שנתיים מאוחר יותר היה משט המרמרה, ודעת הקהל הייתה נגדנו.
במשרד החוץ הבינו שאני יכול לעזור, עם ההיכרות שלי את הקמפוסים האמריקאיים. לא יכולתי לקבל משכורת של עובד מדינה, אבל מצד שני יכולתי להמשיך בתחום העסקי, לתווך בין חברות ישראליות לחברות בינלאומיות. משרד החוץ הציע לכסות את ההוצאות של ההרצאות ברחבי העולם. יצא שחסכתי המון כסף למשרד החוץ. כשאני טס לארה"ב, הקונסוליה שולחת אותי להרצות בפני כל מיני קהילות. מבחינתי, יצא לי טוב, דילגתי על כל הבירוקרטיה, ואני עוזר לגייס כסף".
מסעות הסברה בעיתות משבר
כבר למעלה משני עשורים ברודי עוסק בפעילות הסברה וגיוס כספים, בעיקר לפרויקטים בפריפריה. קרן קיימת לישראל, הבונדס, הפדרציה היהודית והקונסוליה הישראלית ועוד גופים אמריקאיים רבים מזמינים אותו למסעות הסברה, בעיקר בשעות משבר. ברודי הוא מפעל הסברה של איש אחד – גם ברשתות החברתיות הוא מעלה כל מה שמעורר גאווה מקומית, מדליית זהב לשגיא מוקי באבו דבי, למשל. "זה חשוב לי, שיראו שיש נורמליזציה שלנו עם מדינות ערביות", הוא מסביר.
בארץ הוא פעיל בעמותות רבות, בהן המכביה, מכבי תל אביב מול ה-NBA, הרוח הישראלית (שימש גם כיו"ר הארגון), נשיא כבוד של בני הרצליה, ספורט עיוורים ועוד, ומדף הפרסים שלו עמוס, כולל פרס ישראל בתשל"ט, הדלקת משואה בתשס"ד, פרס בוני ציון על מפעל חיים, דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן ועוד.
מבחינת הכרה, מה היה הפרס שהכי ריגש אותך?
"מובן שפרס ישראל, אבל גם כשהוזמנתי מטעם ויצ"ו העולמי לקבלת פרס ששנה קודם לכן הוענק לאלי ויזל.
זה שאני והוא היינו באותה שורה, ריגש אותי מאוד. כשהבנתי שקוראים לפרס 'שומר ישראל', זה היה אחד הרגעים הכי יפים בחיי".
אתה פעיל הרבה שנים ברוח הישראלית, וניכרת התרגשות גדולה כשאתה מדבר על העשייה שם.
"אני כבר 21 שנה איתם, ועד היום אנשים אומרים לי ברמזור, 'טל, תרמנו לך'. זה התחיל כשהייתי בכנס תורמים בקולורדו, והתורמים הגדולים אמרו לי – 'אנחנו קורעים את התחת למען ישראל. מה אתם עושים שם?' ועם המסר הזה חזרתי לארץ. את הרוח הישראלית הקימה הסוכנות היהודית, והיא תומכת בכפרי נוער בכל הארץ, מלווה צעירים בלי עורף משפחתי ונותנת להם בית חם גם בשירות הצבאי. ההצלחה עצומה. את יודעת ש-90 אחוז מהם הולכים לצבא? 60 אחוז גומרים עם בגרות. בשבילנו לתרום להם זה דמי כיס, בשבילם זה המחר".
מה מצפים ממך לעשות?
"הייתי פעמיים יו"ר הרוח הישראלית, וכשהתחלתי לעבוד גם עם משרד החוץ, הרגשתי אי-נוחות עם זה שאני כיו"ר ונמצא הרבה בחו"ל.
זו הייתה אחריות גדולה מדי. כיום אני בוועד המנהל, מקפיד להגיע לאירועים ומחזק קשרים עם מפעלים שונים שיתמכו בהם".
אתה מתרשם שהישראלים יודעים לפתוח את הלב ואת הארנק?
"כן. בטח. אני מאמין בקשר אישי. פעמיים בשנה אני כותב מכתבים אישיים לכל התורמים.
כשאיש העסקים אבי נאור ראה מודעה שפרסמתי על הפעילות שלנו, הוא הרים טלפון, בא לביקור וממש לקח על עצמו כפר נוער שלם בטבעון שהוא מטפח. יש גופים שתורמים שווה ערך, כמו חברת קרסו שבנתה מוסך בפנימיית הדסה נעורים ומכשירה נערים בכל מה שקשור במכונאות רכב. אנשים אוהבים לגעת בפרויקט ספציפי. למשל, כשגילינו שעולים חדשים מאתיופיה מתקשים לחיות בארץ עם קעקוע של צלב על המצח, גייסנו כסף להסרה מקצועית של הקעקוע".
כשמדברים על התנדבות, ברודי מהלל את הנתינה הישראלית. "פונים אליי המון אנשי שירות הביטחון לשעבר שרוצים לתרום והופכים למנטורים של צעירים לקראת הצבא. מדובר בנוער שביר מאוד, והמתנדבים שומרים על הילד עד שהוא מסתדר בחיים. חברת אקס ליבריס, שמפתחת תוכנות לספריות, פתחה כיתת לימוד מחשבים לנערים בקרית יערים והבטיחה עבודה לכל התלמידים אחרי הצבא. את יודעת מה זה לילד שיש לו אופק לעתיד? שמובטח לו מקום עבודה? אני רואה המון רצון טוב".
יותר מכל הוא גאה בפעולות בפריפריה. שם הכי מתגמל לחולל שינוי. "קק"ל פיתחה פרויקטים מדהימים בדרום, ולאנשים שגרים שם זה שינוי עצום.
אני רואה התלהבות, חיוכים, הם לא רואים שום דבר כמובן מאליו ומעריכים כל דבר. הפריפריה חשובה למרכז, ולהפך, וחייבים לצמצם את הפערים.
עכשיו קק"ל יוזמים הקמת קמפוס ציוני טכנולוגי בבאר שבע, ונרתמתי לגיוס 350 מיליון דולר".
מתוך אלבום פרטי
הפך את התחביב למקצוע
לא תמיד קל להיות הדובר של מדינת ישראל.
"אני מאמין שכל הצעירים היהודים שמגיעים לארץ, אפילו לתקופות קצרות, הופכים להיות שגרירים שלנו. פעם חשבו שהמכביה תהיה מנוף לעלייה.
אני חושב שהמטרה השתנתה. לא חייבים שכולם יעלו. אני רואה את כל עשרת אלפים המשתתפים כשגרירים של ישראל כשהם יחזרו לארצותיהם.
הקונסוליות והארגונים היהודיים עושים עבודה יפה בקמפוסים בכל הקשור בהסברה".
כשפרשת מעולם הביטוח בגיל 65, איך חשבת שייראו החיים?
"זה היה הרגע שבו החלטתי שאני הופך את התחביבים למקצוע. וזה מה שאני עושה – הרצאות והסברה, גיוס כספים בארץ ובעולם".
גם הסינים גילו את יכולות התיווך שלך.
"כן, בשנים האחרונות אני עוסק ביצירת קשרים בין חברות ישראליות לחברות מסין. הם מגלים עניין גדול בחקלאות המקומית, בהייטק שלנו, בפארמה ובפוד-טק. אני מתווך ביניהם, כמובן בשכר".
יש שחוששים מאוד מהפלישה הסינית לכלכלה הישראלית.
"משרד החוץ ער לנושא, והמדינה שולטת במצב. אני רואה הצלחות גדולות מאוד של חברות ישראליות בתחום החקלאות הירוקה, ואני מקווה שעכשיו אחרי הקורונה נוכל לקבל עוד משלחות מסין".
התמכרות לסדרות טורקיות
בני הזוג תרצה וטל ברודי העבירו את הקורונה, כולל שלושה סגרים, בדירתם היפה והאופנתית בשכונת צמרות בתל אביב. "כשהיו מגבלות של 100 מטר, עשיתי צעדות במסדרון", הוא מספר בחיוך. הקשרים עם המשפחה נשמרו בזום. זהו סיבוב שני לשניהם. לברודי יש בן (ערן) ובת (קרין) מנישואיו הראשונים, ולתרצה בת (לינור) מנישואים קודמים. ביחד יש להם 11 נכדים.
"זו הייתה תקופה לא רעה", אומר ברודי על השנתיים האחרונות. "תרצה ואני שיחקנו שעות רמי קלפים וגילינו את הסדרות הטורקיות. ממש התמכרנו. על מה אני ממליץ? 'אלה הם החיים'. עכשיו אנחנו בפרק 126. ראינו את 'נבגדת', כמובן 'הכלה מאיסטנבול', 'הצטלבות', 'רסיסים', 'עניין של כבוד', 'אהבה ואפליה', 'בת השגריר' – סדרות מעולות".
מתוך אלבום פרטי
מה כבש אתכם בסדרות הטורקיות?
"אני לומד להבין את המנטליות הטורקית. זו מסורת שדומה לתרבות הערבית. אצל הטורקים כבוד המשפחה זה עניין מטורף.
יש בסדרות הכל – אינטריגות, קנאה ואהבה. לומדים המון על טבע האדם, על תגובות אנשים לסיטואציות שונות. אני לא נולדתי במזרח התיכון, והתרבות הזאת זרה לי.
גם הרגש יותר מעודן. כשבחור נותן לבחורה יד ברחוב, זה וואו, יש כאן איפוק ברגש. אחרי כל פרק אנחנו מדברים ומנתחים את ההחלטות וההתנהגות של הגיבורים. זה עוזר לי להבין את המציאות המורכבת כאן".
איך ייראה ליל הסדר שלכם?
"אנחנו מקווים לארח פה את הילדים והנכדים. פותחים את השולחן, ותרצה מבשלת נהדר לכולם".
גם תרצה, אשתו, פרשה לאחרונה מעסקי הביטוח המשפחתיים, ומכריזה שהיא נהנית מכל רגע. "מהחיים בתל אביב, מהקשרים שיצרנו כאן בשכונה. שומעת הרבה הרצאות".
ברודי: "תרצה סיפרה לי לראשונה על מועדון ביג טיים, ומאוד אהבתי את הקונספט של אנשים שפרשו ושומרים על סקרנות וחיי תרבות".
איך אתה שומר על עצמך? בגיל 78 אתה נראה מצוין ובכושר טוב!
"המפתח זה להיות עסוק, זה שומר אותך חד. שלוש-ארבע פעמים בשבוע אני יוצא עם מיקי ברקוביץ, קולגה ממכבי, לצעידה בפארק, משהו כמו שעה וחצי. תלוי במזג האוויר. הולכים לפי הקצב שמתאים לנו, בערך 5–7 קילומטר. כשמזג האוויר לא טוב אני הולך על הליכון, ואז קצת מתיחות, זה חשוב לשימון המפרקים. זה טיפ שלקחתי מפיזיותרפיסט של מכבי. בלילה אני לא ישן הרבה, נמצא המון מול המחשב, אז מקפיד על מנוחת צהריים".
ותזונה?
"אני מאוד אוהב ירקות. תרצה מכינה לי כל יום סלט ירקות גדול. אוכל דגים, מדי פעם סטייק טוב. החולשה הכי גדולה שלי זה פיצה. מאז ומתמיד. אז אני אוכל פעם בשבוע".
ושומר על קשר עם חברים מהעבר?
"יש לנו בכל יום שישי פרלמנט באכדיה בהרצליה. יושבים עם שמעון מזרחי וחברים מהכדורסל, מענף היהלומים. ואז הנכדים באים".
והזיכרון נשאר כשהיה?
"לפני שלוש שנים התחלתי לקחת אקטיב-בריין, תמצית מבית טבע, ומאז הזיכרון שלי מאוד חד. אני שולף שמות בקלות. נכון שיש דברים שהולכים ומידלדלים, גם הראייה וגם השמיעה.
תרצה נכנסת הביתה ותמיד מנמיכה לי את הטלוויזיה בכמה דרגות. יש לי גם גנטיקה טובה, עם אמא בת 103. ההרצאות שלי בפני צעירים מאוד משוחררות, לא רק קורא מהדף, והכי אני אוהב את שלב השאלות והתשובות. ישראל ממש מסקרנת אותם, וגם איך ויתרתי על קריירה ב-NBA".
גם שם אתה אייקון?
"מכירים אותי, הייתי מדורג בעשרת השחקנים הכי טובים. גם הסרט 'על המפה' רץ בכל רחבי ארה"ב. הוא הפך להיות סרט הסברתי דרך עיני הספורט.
רואים שם את הזכייה של רינה מור כמיס תבל, את מבצע אנטבה, נתן שרנסקי עלה לישראל – שנים שהמון דברים קרו בהן. אני יושב מאחור ורואה שאנשים ממש מרותקים".
לשמור על המדינה
מה בעינך הכי ישראלי?
"הכי ישראלי בי זה שאני לא לוקח כמובן מאליו. באתי לישראל לשחק כדורסל לשנה, ונשארתי. אני רואה בהיסטוריה שלנו משהו שחייבים לשמור עליו.
לדאוג שישראל תמשיך להתקיים. אני בטוח שכל מי שעבר את גיל חמישים מרגיש שחייבים לשמור על המדינה. לראות את הטוב שבה".
איך? עם כל הקונפליקטים בין שמאל לימין, בין חילונים לדתיים... שאמשיך?
"תאמיני לי שגם לאמריקאים לא חסרים קונפליקטים. גדלתי בבית דמוקרטי והפכתי לרפובליקני ומאז אני לא מדבר עם אחותי על פוליטיקה.
אנשים שהיו חברים שנים רבות מתרחקים בגלל דעות פוליטיות. העולם לקח את חופש הדיבור רחוק מדי. זה טוב מצד אחד, אבל מצד שני זה מסוכן כי מחרימים סטודנטית באוניברסיטה כי העזה להגן על ישראל. יש המון גזענות תחת חופש הביטוי. לכן אני אוהב את מה שאני עושה. מסביר".
משהו מפריע לך בישראליות?
"ההתנהגות של חברי הכנסת. תרבות הדיבור קשה לי, הצעקות והאלימות. הם צריכים לשמש דוגמה. דווקא בקונסוליות בכל העולם אני רואה נציגים ישראלים מצוינים, שפועלים בלי תקציבים, ומייצגים אותנו בכבוד".
שיר ישראלי שאתה אוהב במיוחד.
"'שבועה' של ריטה ורמי קליינשטיין".
בסופו של דבר השתלטת יפה על השפה. איזו מילה בעברית אתה אוהב במיוחד?
"סבלנות. המילה הכי חשובה".
מתי תוריד רגל מהגז?
"לא כל עוד הראש עובד".
מתוך אלבום פרטי
הכתבה פורסמה בגיליון אפריל 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
