האמן ציבי גבע אמנם נולד לתוך אמנות, אך בחר בה בכל פעם מחדש ונשאב לתוכה בהתלהבות. לאחר שייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה והציג תערוכות בארץ ובעולם, הוא מפנה זמן כדי לאצור תערוכות של אמנים אחרים. רטרוספקטיבה לחייו של אמן ופרוספקטיבה עתידית | אורלי גנוסר
במכללת עלמא בתל אביב, בית לתרבות עברית, נפתחה בתחילת דצמבר תערוכת יחיד של הצייר יוסי קריספל, ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, שאצר האמן ציבי גבע.
למרות שגבע נמצא לרוב בצד שעושה אמנות, הוא גם אוצר תערוכות במינון מותאם, ורואה בעבודה עם אמנים תהליך מפרה. "אוצרות טובה עוזרת לאמן למקסם את האמנות שלו", הוא אומר, ומסביר זאת בבחירת העבודות, הצבתן בחלל, אופן התלייה ועוד. "המטרה היא להבליט את האמן, לבטא אותו בצורה מדויקת וחזקה, ולהתייחס לתכנים ולמכלול של נושאים".
גבע אוצר במקביל תערוכה של רינה פלג, אמנית קרמיקה ותיקה, שנפתחה בינואר בגלריה באום אל פאחם.
כשהציעו לפלג תערוכה רטרוספקטיבית, היא ביקשה מגבע לאצור אותה והוא התגייס בשמחה. לשניים היכרות ארוכת שנים מניו יורק של שנות ה-90.
גבע מספר שכאשר חי ופעל שם, פלג הייתה המשפחה שלו, כמו אימא מאמצת, וכך נרקם ביניהם קשר חם והדוק. "אני מכיר אותה ואת האמנות שלה לִפנַיי ולִפנים", הוא מספר, "ומשקיע כמו בכל תערוכה, כדי להוציא את המקסימום. אין פשרות, זה צריך להיות הכי טוב שאפשר, ובמקרה שלה זה גם היה טבעי". בתערוכה מוצגות עבודותיה מ-50 שנות יצירה, כולל ספר שמתעד את פועלה.
צילום: אלעד שריג
המקום הטבעי שגורם לי סיפוק
גבע נולד וגדל בקיבוץ עין שמר, וספג אמנות כמעט מגיל אפס. עם אב אדריכל, אם אמנית ואח גדול, אמן בפני עצמו, האמנות לדבריו הייתה תמיד באוויר, אך הוא התלבט שמא לימודי אמנות הם מהלך אוטומטי מדי. משהשתכנע שזו בחירה ולא הסללה, נשאב בהתלהבות.
מתי הרגשת שאתה אמן?
"אמן הוא תואר שרירותי. במשך שנים אמרתי שאני עוסק באמנות, כהגדרה זמנית, כי חשבתי שזה לא לכל החיים.
אמנות היא השקעה אדירה שדורשת התמסרות ובאה על חשבון דברים אחרים ועושים אותה רק אם היא עמוק בנפש. רק בגיל מאוחר הייתי מסוגל להגדיר את עצמי אמן.
לקח לי שנים לברר איפה המרכז שלי, המקום הטבעי שגורם לי סיפוק, שאני יכול להתבטא בו ולהיות מאושר. חיפשתי ולמדתי תוך כדי עשייה, פילסתי דרך והתובנות התחדדו. כשעסקתי בחינוך והוראה נמשכתי לשני התחומים והגעתי לצומת שבו הבנתי מה המחיר והכרעתי. עזבתי את המוסדות בארץ, התחלתי ללמד בניו יורק במינון מסוים והשקעתי הכל באמנות".
זה הרגע שבו הרגשת אמן?
"יש בי דחף לממש ולהתממש, הבלוט רוצה להיות אלון, וכדי למקסם פוטנציאל למקום הכי גבוה נדרשה החלטה. החיים הם מה שאתה עושה איתם, ואם אני טוב למשהו, זה לא בהכרח אומר שהמשהו טוב לי. השאלה החשובה היא מהו המקום שיביא אותי רחוק יותר תוך השלמה פנימית. ויתרתי על דבר יקר כדי לתת הכל באמנות".
התמסרות טוטאלית
גבע ייצג את ישראל ב-2015 בביאנלה לאמנות בוונציה, ואחריה פתח סטודיו בניו יורק. "כדי לעשות דברים משמעותיים חייבים לחיות שם, אחרת זה לא עובד".
זה נתן דחיפה לאמנות שלו. הוא עשה דברים שלא עשה מעולם, ועדיין יש חלומות שטרם הגשים. "זו עבודה קשה. באמנות לא רק מציירים בסטודיו.
כל תערוכה צריך להפיק ולהכין במשך שנים. זה לא אינסטנט. התהליך מעניין ויצירתי, וצריך מנגנון וצוות ועזרה. האידיאה של אמן מתבודד בסטודיו היא חלק קטן בפאזל, ומאחורי הקלעים יש המון עבודה והוצאות. לכן מתחילים כל פרויקט כשהתנאים נגדך, וזו המציאות של רוב האמנים. נקודת ההתחלה מצומצמת וצריך להיאבק".
זה קשוח?
"נכון, הרבה נושרים בדרך, זה לא עולם מפנק. לא כל רעיון מצליח, וצריך להתכונן לדחייה. צריך לנווט את הספינה בים של קשיים. מי שלא בנוי לזה, שלא יתחיל".
צילום: אלעד שריג
יש פער בין התדמית הציבורית לתפיסה העצמית של אמן?
"יש דיסוננס ענק בין האימג' החברתי למאבקי היומיום של האמן. אפילו בביאנלה הייתי צריך לגייס תקציב, כי הציבורי אף פעם לא מספיק ואת המדינה זה לא מעניין.
אם יש חזון ומטרה גדולים, צריך להילחם עליהם, אין מקום לתירוצים. אצלי החיים ארוגים בתוך האמנות, זה סיפור שכותב את עצמו וההתמסרות שלי טוטאלית. עשיית אמנות אינה כלפי חוץ. זה חיפוש פנימי שמתחיל בשיח עם עצמי. אני פועל, מביט, מגיב וממשיך הלאה. זה כמו להיכנס להרפתקה ביער ולחפש את הדרך החוצה".
מבוך?
"לגמרי, אבל רפלקטיבי שמלמד אותי. אני מכיר אותי דרך האמנות שלי. הזהות נשאבת ממנה ולא ההפך, ומתרחשת תוך כדי עשייה".
באמנות כולם שונים
האמנות שלך השתנתה?
"אני בתחום למעלה מ-40 שנה, אז העבודה משתנה ומקבלת ערוצים נוספים. אני אדם אחר, ורואה התפתחות והעמקה. יש לי פס רחב. אני מצייר, מפסל, מטפל באובייקטים נטושים ומייצר סינתזה. מבנה העבודה שלי פוליפוני, רב קולי, כמו צמה. עם מדיומים ותחומים שהתפתחו בנפרד והשתרגו זה בזה. במבט על, לא הייתה תוכנית אלא התרחשות. בכל תקופה חקרתי נושא, והתמונה הכללית הצטברה. לאחרונה אני עוסק בסביבה, באספקטים פוליטיים וחברתיים, בשפה. שנים הוגדרתי אמן פוליטי, יש הרבה כאלה, אבל אנחנו לא נמצאים בשק אחד. באמנות כולם שונים ותפיסת המציאות אישית".
לאן תרצה להגיע?
"לעשות אמנות כל הזמן ולהיות טוב יותר".
הרצון להשתפר לא נגמר, מתברר.
"לא, לגמרי לא. אני לא אדם ששבע, אלא רעב לעשייה ולדברים חדשים. זה האדרנלין שמדליק אותי".
צילום: אלעד שריג
הכתבה פורסמה בגיליון מרץ 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
אולי יעניין אתכם
