אהבה וזיכרון כרוכים זה בזה בשני הערוצים המשמעותיים בחייו של איש התקשורת מנחם פרי – כבן להורים שורדי שואה ובזוגיות שלו עם אשתו האהובה נורית – ובכל אחד מהם מקופלת דרמה גדולה. פרי, מוותיקי שדרני הרדיו של קול ישראל, מזוהה יותר מכל עם רשת ג' והגשת מצעדי פזמונים בשנות השמונים (של המאה הקודמת), עם ספיישלים על אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד, וכמובן עם התוכנית "ציוניוני הדרך" שהוא מגיש עד היום. וכעת הוא עסוק בהקמת האתר "קרייני קול ישראל לדורותיהם" | סוניה מרמרי

בהיסח הדעת, בשעה שהוא מכין לשנינו קפה, מנחם פרי שורק, והמילים מתנגנות בראשי, "עוד אני פוסע לחפש אחריה, אהבת חיי, ואני יודע – תמה העונה, תמו נעורי..."
החיפוש והגעגוע לא מרפים גם שנתיים לאחר מות אשתו האהובה נורית. היא נוכחת כאן, בדירה הנעימה שלו בגדרה – בתצלומים מכל תחנות חייהם המשותפים: אנרגטית, יפהפייה, קורנת משמחה. 45 שנות זוגיות מאושרת נקטעו בעקבות מחלתה של נורית, ונראה שהזמן שחולף לא מקהה את האהבה.

אהבה וזיכרון כרוכים זה בזה בשני הערוצים המשמעותיים בחייו: כבן להורים שורדי שואה ובזוגיות שלו עם נורית.
בכל אחד מהם מקופלת דרמה גדולה, שהוא מגלגל באוזניי בקולו הרדיופוני החם והמוכר.
פרי, מוותיקי שדרני הרדיו של קול ישראל, מזוהה יותר מכל עם רשת ג' שהוקמה ב-1976. הגשה של מצעדי פזמונים לאורך כל שנות השמונים, ספיישלים על אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד, וכמובן התוכנית "ציוניוני הדרך" שהוא מגיש עד היום – כל אלה צרבו אותו בזיכרון הקולקטיבי של מאזיני הרדיו. אחד מחדרי הבית הוסב לאולפן, עם שולחן, מחשב ומיקרופון.

ציפיתי למדפי תקליטים מן המסד עד הטפחות.

"אני לא אספן, ודי שונא את מה שהיה פעם. כאן בממ"ד יש ארגזים של דיסקים שאני לא רוצה. יש לי מאגר של אלפי שירים על המחשב, ובזה אני משתמש".

ונורית מציצה מכל פינה.

"כן, בחודש שעבר ציינו שנתיים למותה. היא הייתה חולה שנה בדיוק. הסרטן ברחם התגלה סביב גיל 70. היו לה דימומים והיא דחתה ודחתה את הבדיקה, עד שהיה מאוחר מדי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון כשהיא הגיעה במקרה לרדיו. זה לא קורה לכל אחד. זכיתי. השנה שטיפלתי בה העמיקה את האהבה. התאהבתי בה מחדש. הייתי האח והרופא, זה שמזריק לה ומחליף לה. היא אושפזה 13 פעמים. בילינו כשבעה חודשים בבית החולים".

היה רגע שהיא כבר ויתרה, התייאשה?

"היא לא ויתרה, היא נאבקה, לא הזכירה את המילה מוות. גם ברגעי השפל תמיד הייתה לה תקווה, וזה שבר אותי. התרופה הביולוגית יצרה מראית עין של תחושה יותר טובה, והגידול התחיל להתכווץ עד שנעלם. היינו בטוחים שאנחנו מנצחים. זמן קצר אחרי זה התחילה הידרדרות".

צילום: מהאלבום הפרטי

ואתה שקעת בדיכאון.

"דיכאון איום ונורא. כל זמן שהיא הייתה בחיים, היה לי תפקיד. ופתאום כלום. המאבק שלה היה הירואי. הייתה לי אהבה ראשונה כמו שלא כולם חווים, ובשנה האחרונה לחייה הייתה לי אהבה שקשה לתאר".

האהבה העזה התעוררה לנוכח המאבק של נורית? גילית את העוצמה שבה?

"ראיתי את האדם שבה. בלי טיפת רחמים עצמיים. לא הייתי לבד בזה, גם הילדים היו שותפים למסע הזה.
אני הייתי איתה לאורך כל היום, והילדים לקחו על עצמם את משמרות הלילה. המשפחתיות אצלנו חזקה ביותר.
נורית הייתה אישה דומיננטית. כל מי שפגש אותה התאהב בה. מאוד כריזמטית. יפהפייה, שבלטה בכל מקום שהגיעה אליו.
הילדים היו צוחקים עלינו שאנחנו נלחמים על זמן אוויר. אני כמראיין הנצחי והיא ככובשת את הבמה. כשהכרתי אותה, היא הייתה הכוכבת מבינינו.
השתחררה מלהקת פיקוד הדרום, למדה באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים, ויצאה למופע בינלאומי של תשעה חודשים בחו"ל, 'מישראל באהבה', ושם התפרסמה בצילום שלה עם אלוויס פרסלי בלאס וגאס. אותה זיהו. אני בכלל הייתי טכנאי ברדיו. רק אחרי שהתחתנו עברתי להגשה".

"אבא שלכם חזר"

השבעה התקיימה בביתה של הבת סמדר במישר. לכולם היה ברור שפרי צריך לעזוב את הדירה בירושלים, שבה התגורר 40 שנה עם משפחתו. "עם כל המעלות שהיו לנורית, הייתה לה תכונה אחת ששיגעה אותי: היא הייתה אגרנית.
אפילו על המצבה שלה נכתב: אספה זיכרונות, חפצים וחברים. היה לנו מחסן חיצוני בבניין השכן. היא לא זרקה כלום. אני מינימליסט". נורית נטמנה בבית העלמין האזורי גדרות, השבעה הייתה בביתה של סמדר, והמשפחה חיפשה עבורו דירה בסביבה. בסוף נמצאה דירה בשיכון ותיקים ביישוב עשרת הסמוך. 

זו גמישות מחשבתית מאוד גדולה. לעזוב בית אחרי 40 שנה, להשאיר מאחור את כל הזיכרונות.

"נכון. עברתי לדירת 50 מטר, צמודת קרקע. לכאורה חמוד. ושם שקעתי בדיכאון איום ונורא. זה היה קטן ולא מואר, ומהחלון נשקף שביל עם פיליפינית שמלווה זקנה או קלנועית.
אני ממשכימי הקום, יוצא החוצה – רוצה לראות תנועה, אנשים בג'וגינג, אפילו פקקים. העיקר חיים. השקט הורג אותי. גם ברדיו הדבר שהכי מפחיד שדרן זה השקט. זה תקלה". 

השקט גרם לך לשקוע.

"שקעתי בדיכאון מסוג כבד ביותר. בזבזתי אלפי שקלים על פסיכיאטרים, תרופות וציפרלקס, והרגשתי יותר ויותר גרוע. רציתי רק דבר אחד – להצטרף אל נורית. הילדים שלנו, שאיבדו את אימא שלהם, ראו גם את אבא שלהם נגמר להם. כל שיחה הייתה מסתיימת ב'אני רוצה לספסל' – זה הספסל מאדני רכבת שעומד כרגע על חלקת הקבר שלה. בני ניצן טיפח את המקום, שתל. וגם הוא נוהג להגיע לשם עם הספר שלה".

פרי מביא ספר צילומים שהוכן כשנורית הייתה בת 70. "נסענו כל המשפחה לרומניה, לטיול שורשים שנורית חלמה עליו. הזמנו את הילדים לשבוע נפלא. היא כבר הייתה חולה, ולא ידענו. כשחזרנו, ניצן הפיק את הספר הזה לכבוד יום הולדתה, עם ברכות של חברים וצילומים נהדרים. תראי, אין כאן מחלה. הכל טהור. זה הפך להיות ספר הזיכרון שלה.

"כל שיחה שלי הסתיימה ברצון ללכת לספסל", הוא ממשיך, "לא יכולתי לתפקד, רק הקלטתי את התוכניות השבועיות שלי. בינתיים, הדירה בירושלים נמכרה, והילדים נסעו 13 פעמים למיין ולחסל את הכל. ראינו כמה דירות באזור, ובסוף הסכמתי לדירה הזאת. הילדים סידרו הכל ותלו תמונות וחפצים של נורית. הסכמתי לנסות לישון לילה, למרות הדיכאון. קמתי בבוקר, הלכתי לכיוון המרפסת ופתאום הערפל הקודר שמילא את ראשי, התחושה הספוגית שהייתה לי בראש בשנה האחרונה – הכל נמוג". 

צילום: מהאלבום הפרטי

סוג של נס.

"הגדרתי את זה כנס. אני רציונליסט ולא מאמין בהבלים כאלה, אבל מאמין שהדברים שלה מצאו את מקומם פה בדירה ונוצרה אנרגיה טובה. התחלתי להזמין לכאן חברים בטירוף. אומרים משנה מקום משנה מזל. זה לא מדויק – תלוי למה אתה משנה. זרקתי את כל הכדורים, התקשרתי לילדים והודעתי: אבא שלכם חזר".

הילדים היו ועודם העורף התומך והאוהב של מנחם פרי. ניצן הבכור ובן זוגו ליאור, שניהם מבעלי רשת מלונות "בראון", שלא מכבר התרחבה גם למלון באתונה. השניים נישאו בטורקיה ("אני הייתי הרב"), והם הורים לבת שנולדה בהליך פונדקאות בהודו ("תל אביבית מהממת בת 12"). סמדר ("אהבת חיי") נשואה לטייס, מגדלת איתו שלושה ילדים, הייתה בלהקת "טררם" ועד היום מפעילה קבוצות תיפוף. יניב ("המגניב"), שנולד בהפרש של 12 שנים מסמדר ("רצינו בן זקונים"), הוא עובד סוציאלי שגר בתל אביב עם בת זוגו.

אפשר כבר לקבוע שאתה עובר תהליך של פרידה מנורית?

"היא נמצאת איתי באופן אחר עכשיו, במחשבות, בגעגועים.
לגבי זוגיות, לאורך כל השנה הציעו להכיר לי. סמדר אמרה שזה יוציא אותי מהדיכאון. חשבתי שרק פסיכית תחיה איתי במצב שהייתי בו, ועם פסיכית אני לא רוצה לחיות.
קיבלתי טלפונים מנשים שאמרו לי, לא הבנת? נכנסת לשוק הפנויים פנויות! אחרי 45 שנים של התחייבות, אף אחת לא תצליח למלא את מקומה בזוגיות איתי. נפגשתי עם חלק מהנשים, והסברתי להן שאני לא רוצה יותר מחויבות. אני יוצא המון, להצגות, לערבי שירה.
כל פעם עם מישהי אחרת. אז שואלים אותי, ומה עם יזיזה?"

גדרה אימצה אותי בחום

פרי מכריז שיש לו כיום יותר חברים מאשר בחמישים שנות עבודתו בירושלים. "גדרה אימצה אותי בחום. שיניתי את הסטטוס שלי בפייסבוק לגדרה ומכל הכיוונים התחילו להגיב.
מישהי מגדרה כתבה לי שהיא מבינה מה עובר עליי והציעה לי להצטרף לקבוצה 'מזמרים ומטיילים'.
אני מאוד אוהב שירה בציבור ויש לי שמיעה מוזיקלית טובה. באתי, ומאותו רגע החיים החברתיים שלי השתנו כליל. אחד מהקבוצה הפך לחבר ממש טוב שלי.
אנחנו נפגשים המון. הצטרפתי ל'פרלמנט' – מקום שנראה עלוב ויושבים שם חבר'ה שחבל לך על הזמן". 

מדברים פוליטיקה?

"הכי לא. על החיים. טיפוסים איכותיים אחד אחד. טייס קרב, אבינועם צנעני שחי 40 שנה בז'נבה.
כל אחד עם סיפור נפלא. אנחנו מבקרים בבתים, ופתאום הפכתי לאחד המובילים בפרלמנט".

המצאת את עצמך מחדש.

"בדיוק. לפני כן היה לי בקושי חבר שהייתי נפגש איתו פעם בחודש. פה, בכל רגע נתון אני יכול לקפוץ לקפה ולפגוש חברים.
ביום שישי זה שיא האקשן. החיים שלי השתנו לגמרי. הילדים שלי משפשפים עיניים. ניצן אמר: קיבלנו אבא בחזרה, אבל משודרג".

"גדלתי בבית בלי שמחה"

שום דבר בילדות שלו לא רמז על חיים מלאים באהבה ובהגשמה עצמית שעוד נכונו לו. ואולי דווקא כן.
מנחם פרי, 75, נולד במחנה עקורים בגרמניה, בן לשיינדל ושיימע – שני שורדי שואה שנאחזו זה בזה בסוף המלחמה. שיינדל אימו איבדה את בעלה ואת שלושת ילדיה, ושיימע אביו איבד את אשתו וארבעה מתוך חמשת ילדיו. כשהיה בן שנה עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בלוד. 

בלהות השואה לא הוסתרו אצלכם בבית. הסיוט היה תמיד בחוץ.

"לגמרי. גדלתי בבית בלי שמחה. בלי טיפת צחוק. ובכל זאת, כל סיפור השואה שלי התעורר בשלב מאוחר מאוד, כשנסעתי לטיול עם רשות השידור וסיפרתי לשדרית רעיה אדמוני על ילדותי.
היא הציעה להעלות את זה על הכתב, וב-2013 יצא הספר 'חלומות'. היו לי כבר ראיונות מוקלטים שעשיתי עם אבא שלי בערוב ימיו". 

איך נראתה הילדות בבית כל כך מוכה כאב.

"הזיכרונות היו טריים ורדפו אותם. אני הייתי מתעורר מזעקת של אימא שלי או אבא שלי, וכילד ממש קטן, אולי בן חמש, הייתי הולך למטבח ומביא להם מים, מלטף להם את הראש.
החיים היו תמיד סביב סיפורי מחנות. גם כשבאו חברים שלהם, זה מה שהם היו עושים – נזכרים ובוכים ואני הייתי יושב בצד ושומע".

אתה נקרא על שם סבא שלך, שהיה בן 65 כשנישא לסבתך בת ה-14. 

"קראו לי מנחם קלמן מענדל פרידמן. אין לי סימפטיה לסבא שלי, למרות שזו הייתה התרבות.
אימא שלי סיפרה לי את הסיפור הזה עשרות פעמים, ושמעתי אותו מאנשים נוספים כי זה היה סיפור שרץ בעיירה, כנראה גם אז פער הגילים הזה היה יוצא דופן. קשה לי לחשוב עליה, מביאה איתו שישה ילדים למרות שהיא ממש לא רצתה את החתונה". 

אתה דור שני, שמסתכל לטראומה עמוק לעיניים.

"הצטרפתי לקבוצת פייסבוק של דור שני, וכעבור כמה חודשים עזבתי. אני לא רוצה לעסוק בשואה ביומיום. היא בעורף התודעה שלי תמיד, האישיות שלי נבנתה על היותי דור שני.
 הילדות שאני עברתי, אני לא מבין איך שרדתי בבית כזה ונשארתי בריא בנפשי. נחשפתי לדברים איומים. אבא שלי עבד בסלילת כבישים והיה כל היום מחוץ לבית, ואני כילד הייתי הקהל של אימא שלי לסיפורי הזוועות שעברה".

יכול להיות שהסיפור כל כך נורא, שאתה חייב ליצור ריחוק.

"בפירוש הרחקתי את עצמי. כשאימא שלי מתארת באוזניי איך עוקרים מידיה ורוצחים מול עיניה את התינוק בן השנה וחצי ובלילות הייתי מתעורר מצרחות – אני חייב להרחיק.
סיפרתי בעבר איך בגיל 10 הגעתי למשחק כדורגל, ובמקום להסתכל על המשחק נעצתי עיניים בקהל, שהריע ושמח. לא הכרתי עד אז מה זה שמחה. גדלתי בבית שכל הזמן ישבו בו שבעה".

היית בבת עינם של הוריך?

"כן, ומצד שני הייתי גם ילד מוכה. כשאיחרתי לארוחת שבת כי שיחקתי כדורגל עם החברים, אבא שלי ניפח אותי ממכות. איבדתי עט נובע כי היה לי חור בכיס – חטפתי בחגורה.
היו לי סימנים כחולים, כמו תסמונת האישה המוכה".

אתה שומר את זה נגדם?

"לא. זה מעניין. למרות שחטפתי אין לי כעס על זה. הייתה בי חמלה עליהם וגם תסכול". 

פרי משתתק, וממשיך. "אספר לך משהו שמעולם לא סיפרתי. כשנתיים לפני שאבא שלי נפטר, נורית הציעה שנביא את ההורים אלינו.
פינינו למענם את חדר השינה שלנו. בשש בבוקר אני רואה את אבא שלי עם עציץ עצום מעליי. הוא זרק אותו עליי והתנפל עליי, קרע לי את הטרנינג לחתיכות. נאבקתי ממש להגן על חיי.
כשהכל נרגע, הוא הסביר שהוא היה בהתקף פסיכוטי, חשב שהוא במחנה ואני הנאצי ששומר עליו ופשוט החליט להרוג אותי. הוא התחרט על זה ולא הפסיק לבכות". 

צילום: מהאלבום הפרטי

"הפכתי להיסטוריון המשפחתי"

לאבא שלך היה גם את אריה, בנו היחיד ששרד את טבח המשפחה.

"הייתה ביניהם אהבה נדירה. אריה נפטר בגיל 53 מהתקף לב. אני הייתי זה שצריך להודיע לאבא על מותו, וזו הייתה טראומה עצומה.
לפחות אריה סגר מעגל עם זיכרון השואה. שישה עמודים בספרו של איסר הראל, 'הבית ברחוב גריבלדי', מוקדשים למשפחה שלי. אריה היה מכונאי ראשי של אל על, ואיסר הראל ציוות אותו לטיסה להבאת אייכמן.
כשהתברר לו שאייכמן על הטיסה, הוא התיישב מולו, ככה עם המספר על היד, נעץ בו מבט שלוש דקות, הלך הצידה ופרץ בבכי.
אריה ואשתו ציפורה עלו ב-46' עם עליית הנוער לרמת יוחנן, שני יתומים בני 16. גם לה היה סיפור מהגיהינום – היו לה שמונה אחים.
היא, אחותה ואימה שרדו את ברגן בלזן.
אימא שלה מתה מטיפוס כמה ימים אחרי השחרור, והיא ואחותה שרדו. רופאה אנגלייה שנקלעה לפולין הציעה לה לאמץ אותן. אבל ציפורה רצתה להגשים את החזון של ישראל אחיה שנספה ולעלות לארץ ישראל. באיזה בוקר מישהו מתייצב ואיתו ישראל, שמתברר שדווקא שרד והצליח להגיע לארץ. זה היה ב-46'. במלחמת השחרור הוא נהרג. אריה וציפורה החליטו לעולם לא לדבר על השואה".

תחושת מחנק.

"וזה לא הכל. אבא פגש את אימא כשהיא שקלה 30 קילו. כיסיו כבר היו מלאים בכסף והוא התחיל לטפל בה, קנה לה מעיל פרווה, האכיל אותה.
הם גרו במחנה עקורים. היא הלכה למכולת, הדלת הייתה צרה, והיא השאירה את העגלה איתי התינוק בן כמה חודשים בחוץ.
פתאום מישהי נכנסה ואמרה לה – לקחו לך את הילד. אימא שלי רצה ברחוב וצרחה את נשמתה לאורך חצי קילומטר. זו הייתה אישה גרמנייה שכנראה איבדה ילד". 

פרי מדליק סיגריה. "הפכתי להיסטוריון המשפחתי", הוא אומר. "הסיפור שלנו קיצוני בכל קנה מידה".
כשאני שואלת האם הוא מצא מפלט במוזיקה, הוא מאשר. "התוכנית הראשונה שהגשתי בשנת 76' הייתה 'היה היו – מצעד פזמוני העבר'.
עד היום אני מגיש את 'ציוניוני הדרך' ברדיו ירושלים. הסדרה שלי על אלוויס פרסלי נכנסה לספר השיאים של גינס כתוכנית הרדיו הארוכה ביותר".

מצד שני היית במרכז החדשנות עם הקמת רשת ג'.

"15 שנה הגשתי את מצעד הפזמונים, נחשפתי לכל התכנים החדשים. ריטה תמיד מזכירה שאני הראשון שראיין אותה ברדיו. יכולתי לזהות כישרון, הייתי הראשון שראיין את אריק סיני, דורון מזר ועוד".

למרות הקריירה המפוארת, נאלצת לפרוש בגיל 67. איך עברת את זה?

"הכנתי את עצמי. החלטנו שנוסעים לתאילנד מיד אחרי הפרישה, וזה היה חגיגה. כשחזרנו, היה לי סוג של דיכאון קל ואז חזרתי לעבוד חלקית".

הצדעה לקרייני קול ישראל

הקול השתנה עם השנים?

"לדעתי טיפה. אני מאזין לעצמי בתוכנית שמשודרת עכשיו ברשת ב'. בכל זאת, אני מעשן". 

והזיכרון? 

"זוכר הכל. עם השנים צברתי המון ידע. אני מקליט תוכניות מראש, ומעדכן אותן כשיש אירועים מיוחדים, יום הולדת 70 לירדנה ארזי, או מותו של יגאל בשן למשל. בנוסף, יש לי תוכנית שנקראת 'בשבחי צדיקים', מה שאני מכנה בובע מאייסעס, על הרב הזה וההוא, מעשה שהיה בעיירה בפולין או במרקש. זה רץ 15 שנה. אני לא שומר מצוות. רב אחד אמר לי, אנחנו יודעים שאין לך כיפה על הראש, אבל יש לך כיפה גדולה על הלב".

עכשיו אתה מתעד את קרייני העבר.

"לפני חצי שנה קיבלתי מהאקדמיה ללשון העברית הזמנה לערב הצדעה לכל קרייני קול ישראל, שומרי הסף של השפה העברית.
פתחו קבוצת ווטסאפ, שרחשה טענות על התאגיד וקיטורים. אני נכנסתי ואמרתי – די, יש לנו זיכרונות טובים משלנו, וזה היה הרגע שבו החלטתי להקים אתר, 'קרייני קול ישראל לדורותיהם'.
ליקטתי אינפורמציה על 150 קריינים, מהכרזת המדינה. ריטה פרסיץ היא זו שהשמיעה את ההכרזה בקול ירושלים והודיעה – היום אנחנו פותחים את שידורי קול ישראל. לכל קריין יהיה דף עם פירוט פועלו, תמונה, והכי חשוב: חותם קולי. את יכולה ללחוץ ולשמוע את קולו של עמק פרי או צבי סלטון. עכשיו מחפשים מימון להקמת האתר".

איזה שיר בחרת להשמיע בהלוויה של נורית?

"לא אני בחרתי. הבן שלי ניצן. היא מאוד אהבה את סיימון וגרפונקל, 'גשר על מים סוערים'. זה היה השיר שלה. את התקליט הזה לא אזרוק". 

הכתבה פורסמה בגיליון ינואר 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן

אולי יעניין אתכם

• שדה הפרחים של קאופמן
• נשים בירוק: קנאביס רפואי מותאם נשית
• היתרונות הבריאותיים בגידול כלבים