"ארבע שנים של הכנת מודלים מקרטון ביצוע ולימודי קונספט לא מכינים אותך לעולם האמיתי. צריך להבין את הפרקטיקה".
בבית הספר הגבוה לעיצוב פנים, שפתחה ברברה ברזין לפני 25 שנה, היא מכשירה רבים ממעצבי הפנים העובדים בארץ.
"לבית הספר יש אג'נדה אחת והיא לספק מקצוע" | מאיה גז

"בית בשבילי הוא מצבר אנרגטי, מטען שמטעין אותך בכוחות, באנרגיה, בשמחה, בעשייה", אומרת מעצבת הפנים ברברה ברזין.
"אני גרה בדירה קטנה ברמת גן, ואחרי יום עבודה מתיש אני מרגישה שהמתח והעייפות זולגים ממני כמו מים.
אני עולה במדרגות ומקבלת אנרגיה. בית נותן לך כוח, אבל בית יכול לגזול ממך אנרגיה, לדכא, לעייף. הבית משפיע לך על החיים בכל יום, בכל נקודה, כל הזמן. הוא משפיע על הבריאות, היצירתיות, על מצב הרוח, על החשק המיני, אם בא לך להתכרבל או אם את בדיכאון. בית מקצין רגש".

את אוהבת חללים קטנים?

"אני חושבת שהמרחבים הם בראש. חלל שבעינייך יהיה קטן הוא גדול עבורי.
עם כל ההתייפייפות והחלומות, רוב רובו של עם ישראל מתגורר בדירות ולא בווילות, והצפי לשנת 2050 הוא ש-90% מתושבי העולם יגורו בערים. האורבניות משתלטת, וצריך להבין את זה", היא אומרת. 

"הדירה הישראלית בדרך כלל מתוכננת ברשלנות פושעת, בחוסר הבנה של צורכי המשפחה של המאה ה-21, וברהבתנות. והחיבורים יוצרים שכונות נוראות וערים מכוערות.
אין כאן תרבות נכונה של דיור. אני הולכת בתל אביב ורואה פרויקטים חדשים ושואלת את עצמי, מי תכנן ואישר אותם, ומי רכש. אין חשיבה פרקטית, פונקציונלית, אין הבנה של צרכים".

תמונה: תכנון ועיצוב ברברה ברזין, צילום תומר בלילתי ועומרי אדר

ברברה ברזין, בת 63, נשואה בפעם החמישית, ואמא לבת אחת. היא למדה עיצוב פנים בבית ספר פרטי "הסדנא" ועובדת בתחום מגיל 19. היא חתומה על יותר מ-3,000 פרויקטים.
לפני 25 שנים פתחה בתל אביב בית ספר גבוה לעיצוב פנים שנושא את שמה.

"פתחתי בית ספר כי רציתי לפתור בעיה. סיימתי לימודים בהצטיינות, יצאתי לשוק עם תיק עבודות נהדר וברק בעיניים ולא מצאתי עבודה כי שאלו אותי לגבי ניסיון. את יוצאת מהאקדמיה ומתרסקת. באקדמיה מרחיבים את האופקים, לא לומדים מקצוע. אני מאמינה גדולה במשפט, 'מי שיכול עושה, ומי שלא יכול מלמד'. מי שמלמד באקדמיה, ברוב המקרים לא מכיר את התחום על בוריו.

הוא לא בא מתוך השטח ולא חווה את האינטראקציה האמיתית במקצוע. ארבע שנים של הכנת מודלים מקרטון ביצוע ולימודי קונספט לא מכינים אותך לעולם האמיתי.

צריך להבין את הפרקטיקה. אז את לומדת ארבע שנים כמו סוס עבודה בלגי, מוציאה הון עתק ולא מוצאת עבודה כי אין לך ניסיון. ואז את חושבת לעצמך, איפה אלמד את המקצוע שאני חולמת לעשות מגיל חמש? את צריכה למצוא מישהו שייקח אותך תחת חסותו, ואם אין לך את האפשרות הזאת, את מתרסקת.

זה מחדל חברתי מאוד קשה, אבל במקום להיות מטיפה בשער, הקמתי בית ספר שנותן מענה ואני מלמדת מקצוע. אחרי שנתיים אינטנסיביות מאוד אני נותנת לך ביד מקצוע שאת יכולה לצאת ולהרוויח ממנו".

מי מלמד בבית הספר שלך?

"נבחרת המרצים הם כוכבים שלי וכולם בוגרי הסטודיו. מי שלא בוגר הסטודיו לא יכול ללמד, וכ-70% ממעצבי הפנים העובדים בישראל יצאו מבית הספר שלי". 

צולם בביה"ס ללימודי עיצוב פנים של ברברה ברזין  בתל-אביב, צילום חיים אפריאט

להתחבר לשטח

ברזין עצמה סיימה את לימודיה ב"סדנא" בהצטיינות והחלה לעבוד אצל האדריכלים עדה ורם כרמי. "הם המנטורים הגדולים שלי עד היום. דרכם למדתי את המקצוע והם אלו שהבעירו בי את התשוקה אליו. עדה כרמי היא אישה שאני מעריצה את האדמה שהיא דורכת עליה. היא לימדה אותי את השיעור החשוב בחיי, לא לוותר, לא להרפות עד שאני משיגה בדיוק את המטרה שאני רואה לנגד עיניי". 

לאחר מספר שנים מעשירות תחת חסותם של צמד הענקים כרמי, נולדה בתה של ברזין, ואז גמלה בליבה החלטה לצאת אל דרך עצמאית.
"מיד נכנסתי למערבולת ונפלתי בכל מהמורה אפשרית", היא מספרת. "יצאתי לשוק העבודה, אבל לא ידעתי את הדברים הכי בסיסיים – איך נראה חוזה עבודה, איך לתמחר את העבודה שלי, איך להתלבש לפגישת עבודה ואיך לדבר עם קבלן. כתבתי חוזים קלוקלים, ובכל מקום שבו אפשר לטעות – טעיתי. אך היות שלא הייתה לי אפשרות אחרת כי הייתי אם חד-הורית, הבנתי שאני צריכה ללכת על זה בכל הכוח, ובסופו של דבר הצלחתי להבקיע את החומה. הקמתי את בית הספר מתוך הבנה עמוקה שלימודי עיצוב פנים לא יכולים להיות משהו שלא מחובר לניסיון אמיתי בפועל.

אני מלמדת מקצוע שיש בו סיפוק והגשמה. למקום הזה יש אג'נדה אחת והיא לספק מקצוע. מי שיוצא מכאן נחטף, וזה מרחיב את ליבי".

איך את רואה עיצוב פנים?

"אנשים לא מבינים את העוצמה שבעיצוב פנים. עיצוב פנים גרוע עושה לנפש את מה שג'אנק פוד עושה לגוף. הטרגדיה של המקצוע האדיר והמופלא והכל כך משמעותי הזה היא בכך שעוצמתו לא ניתנת למדידה. אי אפשר לכמת אותו לקילוגרמים, לליטרים או לנוסחה מתמטית. זה פלואידי. אי אפשר לכמת אותו למשהו קונקרטי.

עיצוב פנים נתפס כמו האח החורג של האדריכלות. ברצלונה שואבת אליה כל כך הרבה תיירים בגלל שבברצלונה יש את גאודי.

"אבל עיצוב הוא לא מותרות. הוא מים ולחם. בכוחו לרפא גוף ונפש וביכולתו לנחם, להצמיח ולהציל אותנו מעצמנו.
הוא זה שמשפיע על הלך הרוח בבית, על האינטראקציה המשפחתית, על הפרודוקטיביות והאנרגיה ששורה בו בכל רגע נתון. יותר מכך, הוא פורץ את כותלי המרחב הפרטי ומלווה אותנו בכל מקום וזמן, במשרד, במסעדה, במטוס או ברחוב. ככזה יש לו השפעה אדירה על איכות החיים, על האנרגיות והבריאות שלי, שלך, שלנו".

בתקופת סגרי הקורונה אנשים התכנסו בבתים והשקיעו בהם?

"בקורונה קרו דברים מרתקים. בתקופת הקורונה אנשים הבינו שבית חייב להיות פרקטי ופונקציונלי ושיהיה מאוד נוח לנקות אותו. לרוב האנשים אין צבא של משרתים. בית שמתוכנן בצורה חכמה זה בית שמתנקה מאליו. זה בית שלכל דבר יש מקום. כשמעצבים מטבח נכון, לא אמרתי יפה, אלא נכון, השיש תמיד נקי, כי הכל מתוכנן מראש.

כשאזור לא מתוכנן נכון ומראש, המקום לא נראה טוב. הקורונה נתנה לענף שלנו בוסט מטורף. לא נשמתי בקורונה מרוב עבודה. עבדתי פי ארבעה.

האתגר היחידי בקורונה היה לברוח מערפדים אנרגטיים. נמנעתי מלצפות בטלוויזיה ולהקשיב לחדשות. השנתיים האחרונות רק הגבירו את הדרישה למעצבי פנים.

אנשים השכילו סוף-סוף להבין את הכוח שבתכנון ובעיצוב נכון של החלל, ויודעים להעריך את המקצועיות שדרושה כדי ליצור סביבת מגורים מכילה ואפקטיבית. תלמידים ולקוחות חדשים ממשיכים להגיע, ונראה שהמגמה מתרחבת".

תמונה: תכנון ועיצוב ברברה ברזין, צילום תומר בלילתי ועומרי אדר

"אנחנו עם של מלקטים"

ברזין, דמות מוכרת בעולם עיצוב הפנים, נחשבת חריגה בנוף העיצוב הישראלי. לשונה מושחזת, היא ישירה, אמיתית וגם מצחיקה. עיצוב פנים הוא נושא חשוב לה, שזורם בדמה.
"לפני 100 שנים ויותר, האדריכלים היו אלו שהרימו את נס המהפכה החברתית באירופה. הם נקראו שם לדגל. מאז, ב-40 השנים האחרונות הם לא נקראים לשום דגל, הם הפכו לפקידים מודרניים.
פקידי העירייה, היזמים והקבלנים מנהלים אותם. אדריכל צריך להיות אדם ורסטילי ולדעת לפנות למגוון קהלים. לייצר עיר יפה זה מכלול טוטאלי. לא מספיק לטפח רק שכונה אחת יפה.
זו צריכה להיות תפיסה הוליסטית מקיפה".

אז את לא אופטימית?

"אני כן אופטימית. אנחנו מדינה צעירה ולכן קשה לנו עדיין לעצב שפה ותרבות של סגנון, מה שמוביל לפזילה החוצה. זה תהליך טבעי של אומה צעירה שלומדת את השפה שלה. הטעם הישראלי מאוד מגוון, סוג של קיבוץ גלויות, בדומה לאופנה ולמטבח הישראלי, וזה גם היופי והעוצמה שלו, רבגוניות ופלורליזם.

אנחנו עם של מלקטים שמסתובבים הרבה בכל העולם, ואוספים השראות מאמריקה, אירופה, המזרח – סין, יפן וקוריאה. עם זאת יש כאן כמה אדריכלים ומעצבי פנים דגולים וטובים שיושבים היטב בנוף הישראלי ולא מתביישים. הם מחוברים היטב למה שקורה כאן, לחומריות ולתנאים. מציאה של שפה מובהקת היא תהליך, אבל אני מאמינה שאנחנו נגיע לשם, זה רק עניין של זמן".