בגיל 90 היא מככבת בתיאטרון הקאמרי בלהיט "הנכד" ובהצגה החדשה "וניה", עיבוד מודרני לקלאסיקה של צ'כוב, ובקרוב תשתתף ב"אדיפוס", והיד עוד נטויה.
"אני באה לפעמים לתיאטרון כמעט מתה, סובלת מכאבי גב, ואז אני עולה על הבמה, רוקדת ולא מרגישה את הכאב", אומרת השחקנית כלת פרס ישראל מרים זוהר
בגיל 90 השחקנית וכלת פרס ישראל מרים זוהר חוגגת על הבמה, המקום שבו המחשבות על הגיל נעלמות כלא היו, וכך גם הסימנים שהוא נותן בגוף.
בתיאטרון הקאמרי היא מככבת בלהיט "הנכד", שעלה עוד לפני מגיפת הקורונה, וגם בהצגה חדשה שעלתה לאחרונה, "וניה", עיבוד מודרני
לקלאסיקה של צ'כוב. בקרוב היא תיכנס גם ל"אדיפוס", עיבוד ליצירה של סופוקלס, והיד עוד נטויה. מי שנאלצה להיפרד מהקהל שלה ליותר משנה,
מחבקת היום את המפגש איתו, אבל גם יודעת להצביע על הזיכרון הקצר של המין האנושי, זה שהמשיך הלאה מאותה מגיפה שסגרה את האולם, ולא בהכרח הסיק את המסקנות.
אנחנו נפגשות בביתה שבתל אביב לרגל עליית ההצגה "וניה", עיבוד מאת איתי טיראן למחזה של צ'כוב, שביים כפיר אזולאי. ההצגה, שבה משתתפים דרור קרן, יובל סגל, אנסטסיה פיין, כינרת לימוני, רמי ברוך / אלי גורנשטיין, והלנה ירלובה, מגוללת את סיפורה של חבורת אנשים שמגיפה עולמית מאלצת אותם להתקבץ יחד במלון בוטיק כושל, ריק מאורחים. המציאות ההזויה שנכפתה עליהם יוצרת דינמיקה מורכבת בין הדמויות, והופכת את המלון הנטוש לסיר לחץ מבעבע של יצרים ותשוקות, שכל כך מאפיינים את היצירה הצ'כובית המקורית ומתכתבים היטב עם המציאות של ימינו על רקע המגיפה.
"ההצגה כתובה כביכול בימינו. המחזה מתחיל למעשה עם הקורונה, גם בלי להגיד את המילה קורונה. זה אקטואלי, אבל עובר לחיים הצ'כוביים. איתי לא ברח מזה. הוא השאיר את ה'אסנס' של המחזה, את ההתמודדות של האנשים האלה עם החיים שלהם, עם הקושי שיש להם, עם האומללות. אהבה לא ממומשת, נישואים בלי אהבה, כל מיני סוגי אומללויות. את בית המלון הוא פתח למעין ערב ריקודים ושירה. אני מודה שכשראיתי את זה בפעם הראשונה, זה היה לי מוזר קצת", אומרת מרים זוהר, "אבל הבנתי את העבודה המעניינת שאיתי עשה. במחזה המקורי מעולם לא שיחקתי. אני מכירה אותו באופן כללי, ובעיבוד הזה הייתה לי הפתעה גדולה".
לא רק הפתעה הייתה לה, אלא גם חוסר שביעות רצון וחששות, זאת משום שכמעט לא הספיקה לעשות חזרות. בפתיחות ובכנות היא מספרת גם על תפקידים שלא מתאהבים בהם מהרגע הראשון. "שחקנית שמקבלת תפקיד צריכה להתרגל אליו ולאהוב אותו, וזה מה שאני עושה, אבל בהתחלה מאוד הפריע לי שלא הייתי איתם בחזרות, כי הייתי בנסיעות עם ההצגה 'הנכד'. כשכבר היה לי קצת זמן, הבמאי משום מה הושיב אותי להסתכל. במשך שלושה ערבים ישבתי וראיתי את המחזה מההתחלה עד הסוף, עד שחשבתי שהוא לא רוצה אותי. אמרתי שאני מוכנה לוותר על התפקיד הזה, ואז הבהירו לי שהם לא רוצים לוותר. החלטתי שאני כותבת לו אס-אם-אס שאומר, התחת שלי כותב לך מכתב, הוא לא יכול יותר לשבת", היא מספרת בחיוך וקריצה ומבהירה מיד, "הוא צחק, ואז כבר הגיע מועד ההצגה הראשונה, בלי הרבה זמן לעוד חזרות, ואני מודה שבהתחלה היו קטעים שלא ידעתי מאיזה צד להיכנס לבמה, יש הרבה כניסות ויציאות בהצגה הזאת. אמרתי להם שאני לא רגילה לעבוד ככה, שאני צריכה לעשות חזרות. את הטקסט אני לומדת עם החזרות, ולא עשיתי כמעט חזרות. בסך הכל שיחקתי עד היום שלוש הצגות. הלנה ירלובה עושה איתי דאבל והיא משחקת מצוין".
אין תפקידים קטנים
ספרי על הדמות שאת מגלמת לסירוגין עם הלנה.
"לדמות הזאת, מרינה, עוזרת הבית שלהם במלון, אין הרבה. יש לה קצת הומור, ובתפקיד הזה אני עושה על הבמה מה שאני לא עושה בבית.
מנקה ושואבת", היא צוחקת. "היא חיה במלון 25 שנים, עסוקה כל הזמן במטלות של אוכל וניקיון, היא האומנת שלפני שאימא של סוניה נפטרה, היא נתנה הוראה לסוניה לדאוג לא רק לווניה אלא גם לה. זה תפקיד לא חשוב".
לא חשוב, אבל כשאת עולה לבמה בהשתחוויה כולם נעמדים ומריעים לך.
"ולמה? כי אני מרים זוהר שמשחקת תפקיד קטן", היא מחייכת. "זה לא מפני שזה תפקיד גדול או משמעותי. כששיחקתי בציד המכשפות, זה היה תפקיד קטן אבל חשוב. השתתפתי בשלוש תמונות בסך הכל, אבל זו הייתה דמות שדיברו עליה, שהייתה חשובה למחזה. היא נלחמה נגד מה שקורה ואמרה מה שהיה לה להגיד. בווניה הדמות לא כזאת חשובה ואני החלטתי שהיא צריכה ללכת כפופה, כי היא אומרת שהיא בקושי זזה, שהיא לא יודעת אם היא תתעורר מחר בבוקר, אז החלטתי שהיא תלך כפוף, למרות שאני לא כזאת. אני עוד יכולה לרקוד וללכת זקוף, תודה לאל".
ולא סתם לרקוד, בהצגה השנייה בכיכובה, "הנכד" – שכתבו גור קורן ועירד רובינשטיין על פי "העצים מתים זקופים" מאת אלחנדרו קסונה, בבימויו של עירד, שבה היא משחקת לצד יצחק חזקיה, נדב נייטס, אביגיל הררי / מיכל עוזיאל, גלעד שמואלי / שהם שיינר, ושרי שמחוב – היא באמת רוקדת.
"ההצגה הזאת התחילה לפני הקורונה, הופסקה וחזרה, וזו הצלחה גדולה. הקהל מקבל אותה יוצא מן הכלל. חיזקי אומר לי בסוף סצנת הריקוד בין שנינו,
'בשביל זה אני בא לשחק פה'", היא אומרת בחיוך. "אני מאוד נהנית בהצגה הזאת. אני מכירה את המחזה המקורי, 'העצים מתים זקופים', שהוא מחזה שונה לגמרי, ויש פה עיבוד מחוכם מאוד שעובד מצוין. אני נכנסת עכשיו לחזרות של 'אדיפוס', עיבוד מודרני לקלאסיקה של סופוקלס בבימויו של עירד רובינשטיין, שם אני משחקת את האם החורגת, שבמחזה האוריגינלי לא קיימת, אבל היא זו שמצאה וגידלה אותו בעצם. בעיבוד בנו את הדמות של האימא שבאה לספר לו איך היא מצאה אותו. זה תפקיד יפה, של אישה אלגנטית, ואני מאוד נרגשת ושמחה לקראת ההפקה הזאת".
כשאת נוגעת בחומרים של צ'כוב וסופוקלס, משתתפת בעיבודים של קלאסיקות שעולות על הבמה, יש לך תחושה של שליחות? יש מחשבה על הדור הצעיר שלא מכיר ולא נחשף לחומרים האלה?
"אני חושבת שחשוב מאוד להעלות חומרים כאלה. בואי נודה, מי שהולך היום לתיאטרון אלה אנשים מבוגרים, הנוער לא כל כך הולך לתיאטרון,
הנוער עסוק עם עצמו, ואני באמת לא יודעת מה יהיה עם זה, ואיך אפשר לקרב אותם עוד יותר לתיאטרון. היום בכלל נדמה שהעולם התהפך. הפוליטיקה היא הדבר החשוב ביותר היום, מכל הבחינות".
הכל התחיל בקפריסין
היא נולדה בצ'רנוביץ, להורים שהגיעו מפולין. לאחר שהייתה עם משפחתה במחנה עבודה כמעט חמש שנים לאורך כל מלחמת העולם השנייה,
חזרה עם אימה ואחיה לצ'רנוביץ', שם נרשמו לעלייה לארץ ושהו שנתיים במעין מחנה מעבר בטימישוארה. ב-1948 עלתה לארץ בספינת המעפילים
"פאן יורק", אולם הבריטים לא אפשרו להם להיכנס, והעבירו אותם למחנה בקפריסין. במחנה שהתה כמעט שנה, ושם למעשה התחילה הקריירה שלה, כשבגיל 16 בערך התגלגלה לתפקיד של ניצבת שצריכה לחצות את הבמה בתיאטרון חובבים יידי. שם גם התאהבה בדבר הזה שנקרא תיאטרון, "בלי לדעת בכלל מה זה".
ב-1949 עלתה לישראל עם אימה ואחיה, וב-1951, כשהיא בת 20, התקבלה לתיאטרון הלאומי הבימה, והצטרפה לנבחרת מבוגרת של שחקנים ותיקים. שם מהר מאוד כבשה את מקומה כאחת השחקניות המבטיחות בתיאטרון, שקוטפת תפקיד אחד תפקיד.
עם השנים הפכה זוהר לאחת משחקניות התיאטרון הבולטות בישראל. היא גילמה שלל תפקידים ראשיים וזכתה בפרסי הוקרה והערכה – בראשם פרס ישראל. אחרי כ-45 שנים בהבימה עברה לבית ליסין, שם שיחקה יותר מ-17 שנים, עד שנכנסה ללהקת שחקני הקאמרי לפני כ-7 שנים.
במשך שנים לא דיברה על השואה, מיעטה להיזכר והעדיפה להתמקד בחיים שבחרה לקיים פה, וגם כיום היא מודה שיש חלקים גדולים בחייה שאינה זוכרת. אבל אם יש דבר אחד שמקומם אותה הוא מצבם של שורדי שואה מבוגרים שנחשפים בעליבותם ובעוניים, שלא מצליחים לחיות בכבוד, ובכל שנה מצבם מוצג בתקשורת כאחד המחדלים הגדולים של החברה הישראלית.
"השואה היא חלק ממני. אני חזרתי בלי אבא מהשואה, אבל אני הסתדרתי. אני שחקנית, אני מסתדרת, אני לא רעבה ללחם, אבל כשאני רואה את שורדי השואה רעבים ללחם, זה נורא. כשהתחילה הקורונה ראיתי בחדשות בטלוויזיה שורד שואה שגנב לבן, כי לא היה לו מה לאכול. טלפנתי לטלוויזיה, למישהו שאני מכירה, וביקשתי שישיגו לי את הטלפון שלו. השיגו לי ודיברתי איתו, והתברר שזה אדם שיש לו חמישה ילדים ואין לו ממה לחיות. ניתקו לו את החשמל בבית. הפעלתי כמה חברים שיכולים לעזור, וכולנו התגייסנו לעזור לו. עוד הייתי איתו בקשר כמה פעמים אחר כך. עזרנו לו כמה שאפשר. היום לפעמים אני רוצה לעזור, אבל אני לא יכולה. אני כבר לא זאת שיכולה לרוץ ולסדר. הביאו אותי לאיזה מקום בתל אביב שיש בו משרד שלם, שעובד בשביל שורדי השואה. משרד שהיו בו אולי 12 פקידים. אני רק חשבתי על זה שכל פקיד מקבל משכורת שהולכת על חשבון האנשים האלה. ככה הדברים מתנהלים. אני לא רוצה לדבר על פוליטיקה ולא נכנסת לזה, אבל כואב לי שחברי כנסת מרוויחים 50 אלף ש"ח לחודש עם אוטו ותנאים. למה הם לא יכולים להוריד כל אחד 10 אלף ולהגיד, נרוויח רק 40 אלף ונעזור לאנשים האלה שאין להם?"
שנה בלי קהל
אם הפוליטיקה במקום הראשון, הרי בתקופת הקורונה התרבות נדחקה למקומות האחרונים. איך עברה עלייך התקופה הלא פשוטה הזאת שבה העולם שלך פשוט נעלם?
"לא טוב. בחודש הראשון הייתי בדיכאון מבלי לדעת שאני בדיכאון. פתאום השערות נשרו לי, ירדתי חמישה קילו, ישבתי לבד בבית, הבנות פחדו לבוא אליי, וכשהן באו, הן ישבו רחוק או שירדתי למטה ונפגשנו מרחוק. הדבר הראשון שהן עשו זה לבוא ולהוריד את השטיחים בבית, 'שאימא לא תיפול', והן מיד רצו שתיכנס לפה בחורה בבית, שתגור איתי. אני לא רציתי בשום אופן. הייתי עצמאית ואמרתי שאני לא רוצה, שמפריע לי שמישהו מסתובב לי בבית, והבנות אמרו לי משפט אחד ששכנע – אימא, את רוצה שאנחנו נישן בלילה? אז הסכמתי. יש מישהי שעוזרת לי וזה נותן להן ביטחון יותר מאשר לי".
ולך לא?
"זה נותן מצד אחד, אבל מצד שני יש לזה צדדים פחות טובים. אני מודה שבחודש הראשון של הקורונה, כשראיתי את מה שנעשה באיטליה, את כל הזוועות שהראו לנו, שאנשים מתים נזרקו ברחובות, פשוט ראיתי את עצמי כבר מתה. אבל עם הזמן לקחנו את עצמנו איכשהו בידיים והתחלתי יחד עם ליא (קניג, כלת פרס ישראל ושחקנית תיאטרון, חברתה הטובה של מרים זה עשרות שנים – מ"כ) להעסיק את עצמנו. הייתי הולכת אליה הביתה, היינו נפגשות כמעט כל יום, עובדות על פרויקט חדש עם הבמאי רועי הורוביץ, וזה נתן לנו משהו לעשות. זה גם גרם לנו לחשוב שהדבר הזה שאנחנו קוראות לו תרבות לא עבר לגמרי, למרות שנדמה היה שהוא נגמר בכל העולם. המפגש עם הקהל חסר לי מאוד. לא עשיתי זומים, אני לא טיפוס כזה, התגעגעתי לקהל, אבל לא הייתה דרך לפגוש אותו. הייתי בבית יותר משנה עד שחזרנו לעבוד. באותה תקופה גם עשינו קופה בתיאטרון, אספנו כספים לאנשים שעובדים בתיאטרון והם לא שחקנים שעוד הצליחו פה ושם להופיע בחצרות, בגגות. אנשים שנפגעו מאוד כלכלית וניסינו לעזור להם".
היום כשאת עולה על הבמה, את מרגישה ערך מוסף? אחרי שלקחו לך את האולם לשנה, יש תחושה של הודיה כשזה חזר?
"מצד אחד כן, אבל מצד שני החיים הם לא כאלה. אנשים חזרו לשגרה, פתאום זה מובן מאליו שיש תיאטרון, לא מתעסקים כרגע במה שהיה, במה שחזר. אני, ברגע שאני עולה לבמה או נמצאת בחזרה, אני לא חושבת על זה. נשכח מאיתנו הדבר הזה כמו שנשכח ממני העבר שלי. אני כילדה עברתי גיהנום במחנה עבודה, והכל נשכח. החיים כל כך חזקים ואנחנו נלחמים, נלחמים להיות, נלחמים שלא ייקחו לנו, שורדים. וככה אני. הולכת הלאה עם החיים".
את יום הולדת 90 שלך ציינו בתיאטרון הקאמרי באירוע גדול וחגיגי. כמה הגיל מעסיק אותך?
"זה מעסיק אותי במובן אחד, זה שאין תפקידים לגילי. אני מרגישה שהיום אני כבר לא יכולה לבחור מה אני רוצה לשחק. זה כבר איננו, אני כבר לא שם".
ובמובן הפיזי? מרגישה את זה על הגוף?
"במובן הפיזי עולים על הבמה והכל נעלם. אני באה לפעמים לתיאטרון כמעט מתה, סובלת, ואז אני עולה על הבמה ואני חיה. הבמה מחיה אותי.
אני שוכחת את הדברים הכואבים. יש לי בעיות עם הגב, וכשאני הולכת 20 צעדים אני חייבת לשבת לכמה דקות כי כל כך כואב לי, אבל אני עולה לבמה ומשחקת סצנה שלמה, רוקדת על הבמה ולא מרגישה את הכאב. כשאני יורדת מהבמה אז – אוי (נאנחת). יש לבמה הזאת כוח. אני מהשחקנים שבאים מוקדם. יש כאלה שבאים חמש דקות לפני הצגה, אבל אני חייבת להיות בתיאטרון מוקדם. לצלצול שלישי לא קוראים לי כי אני כבר על הבמה, גם אם אני לא משחקת בסצנה הראשונה. אני יושבת מוכנה על הבמה. לא אוהבת שבאים לחפש אותי. האסכולה שלי, כמי שלמדה באוניברסיטה של החיים, היא מהרוסים, מתיאטרון הבימה. הם היו ממושמעים. שעה לפני ההצגה כבר היו על הבמה. בשבילם הבמה הייתה קודש הקודשים. הם יכלו להיות רעבים ללחם, אבל על המשחק לא היו מוותרים בחיים".
הכתבה פורסמה בגיליון יולי 22 של מגזין החיים הטובים. למנוי למגזין החיים הטובים לחצו כאן
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
