איך עוזבים חיי קריירה יציבים, מצליחים ומשגשגים ומכריזים לעולם שהגיע הזמן לפתוח דף חדש, תרתי משמע? רוני גלבפיש, סופרת, עורכת ומנחת סדנאות כתיבה, עסקה מעל 30 שנה בעולם הספרים, הייתה עיתונאית, כתבה והוציאה ספרים לאור (שלושה ספרים עטורי פרסים שהפכו לרבי מכר, והספר הרביעי יוצא השנה). אז איך העולם מתהפך בוקר אחד? | מישל קורצקי
את השיחה המרתקת עם רוני כפי שהיא מובאת כאן באתר ביגטיים התחלתי עם השאלה הגורלית המתבקשת, איך בכלל מגיעים לשלב ההחלטה לצאת לקריירה שלישית - ועוזבים את עיסוק חיינו מאחור?
"מאז ומתמיד אהבתי איור, תמיד קינאתי במאיירים, ותמיד אמרתי להם "אם הייתי יודעת לאייר, הייתי רק מאיירת ספרי ילדים". זה היה החלום שלי, אבל לא ידעתי לעשות אפילו קו אחד ישר. רבים סביבי אמרו לי - תנסי, תראי, תמיד אפשר ללמוד."
"שנה לפני שפרצה המגיפה, ניסיתי לצייר תקופה קצרה, עשיתי ניסיון קצר, זה לא הצליח ועזבתי את התחום. כשהמגיפה פרצה, ראיתי שלרבים קשה כלכלית ופתחתי סדנאות כתיבה בשיטת "דאנא" - תשלום לפי יכולת. כל אחד שילם כמה שיכל/ רצה. כתבתי אז שני סיפורים קצרים שהתפרסמו על המגיפה (אחד מהם אף התפרסם בחו"ל). עד שגיליתי פתאום שאני לא מצליחה לקרוא את העבודות של התלמידים שלי. פתחתי את התרגילים, קראתי את אותה פסקה שוב ושוב, ולא הצלחתי לקלוט מה אני קוראת. פתאום פשוט התחלתי לצייר במקום."
מה זאת אומרת פתאום?
"פתאום במהלך הזום עם התלמידים, במקום לקרוא, התחלתי לצייר, לקשקש, עוד ועוד, יותר ויותר, כל מיני דברים שונים. גיליתי שזה ממש מרגיע אותי.
שמתי לב שכשנגמר הזום בכל יום, אני נשארת לשבת ולצייר. מאוד תסכל אותי שלא הלך לי טוב, אז התחלתי לפתוח סרטוני יוטיוב שונים, הכי בסיסיים, איך לצייר עץ, איך לצייר פנים. תוך כדי שמתי לב שאני חווה איזה דיכאון, כנראה גם סביב המגיפה, והדבר היחיד שעשה לי טוב זה לצייר.
אז הייתי יושבת שעות על גבי שעות בחדר העבודה ופשוט מציירת. הדבר הזה היה קיצוני ולא אופייני לי, אבל לאט לאט ראיתי שאני מצליחה עוד פחות ופחות לקרוא את התרגילים של התלמידים. ברגע אחד הבנתי שאני חייבת להפסיק ללמד. שאני לא רוצה לכתוב יותר, לקרוא, לא רוצה להתעסק במילים יותר."
מתוך הציורים של רוני
אז היה רגע של משבר?
"לא הייתה לי כמעט תקשורת עם הסביבה באותה תקופה. הרגשתי כאילו נגמרו לי המילים. המשפחה דאגה, והדבר היחיד שעשיתי באותם ימים זה פשוט להעלות לפייסבוק את הציורים שלי.
היה אמור לצאת לי ספר פעוטות עם 500 מילים, ולא הצלחתי לעמוד בדד-ליין של ההגשות. קראתי את ההערות של העורכת ופשוט לא הצלחתי לעשות את זה.
הרגשתי שיש לי "שבר" עם המילה. המגיפה והתקופה מאוד השפיעו על הנושא.
"מאז ועד עכשיו, שנה וחצי כמעט, "אני צליל לא מכוון", כמו שאמא שלי הייתה אומרת. אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, להיות, אני לא רוצה כבר לעסוק באיור או בקומיקס לספרי ילדים, אבל הציורים שלי הגיעו עם מילים. בדיעבד אני יכולה להגיד שזה מה שחיבר אנשים למה שאני עושה."
"יש סביבי המון אומנים שמבינים בציור ואומנות הרבה יותר ממני. אז אמרו לי "את לא בת 20 ואת לא תנצחי אומנים צעירים בטכניקה, אבל יש איזה שילוב שאת עושה בין הטקסט למילים, שרואים שאת אומנית ושיש לך מה להגיד. את כל הנסיון שיש לך מכתיבה וסיפור סיפורים, הבאת לתוך הציור שלך."
"יש לי יתרונות על אומנים צעירים, אני לא אלך אמנם ללמוד בניו יורק או בבית ספר כלשהו לציור, אבל במשך המון שנים למדתי לספר סיפורים, ליצור סיפורים, ולכן יש בי משהו שאין באומנים צעירים. גם אם אין לי את הידע, הרקע והיסודות שיש לאומנים צעירים שלומדים את התחום. יש לי שק של כאבים, שהוא מה שאני מביאה, עם הגיל שלי ועם הניסיון שלי כאומנית בתחום אחר - מתחום הספרות."
מה הסוד? נשמע שתמיד הקשבת ללב שלך, הלכת עם האמת הפנימית שלך.
"כן, חייב להיות לי מעניין, אני לא יכולה לשבת לכתוב ספר כי מישהו אחר רוצה אותו. לכל אורך הדרך אמרו לי "תתמידי, תמשיכי במה שהתחלת".
כשכתבתי ספר מבוגרים שהצליח בענק ("סיפור קטן ומלוכלך"), העורכים עודדו אותי לכתוב עוד ספר מבוגרים, אבל לא יכולתי.
כתבתי ספר לנוער, ספר הדרכה לכתיבה, וספר הפעוטות שיצא בקרוב. גם בעולם הציור אמרו לי "תתחילי לאמץ סגנון אחד, שלך, שיזהו אותו", ואני אמרתי: למה?".
מה שמעניין זה שבימים אלו אנשים שקוראים את הספר הראשון שלי, שיצא ב-2010, אומרים לי כל הזמן "אבל רואים שאת ציירת. יש לך שם דמות בספר, שהיא ציירת!". (אשתו של הגיבור מציירת, וזה נושא שמתעסקים בו לאורך כל הספר).
רוני, האם יכול להיות שכתבת את עצמך?
"נעמי (הדמות בספר, מ.ק) מאוד שונה ממני באישיות שלה, אבל אני חושבת שכתבתי את מה שרציתי. נורא רציתי לצייר, אבל לא נתתי לעצמי. למה? אני לא יודעת למה."
איך הסביבה שלך הגיבה?
"מה קורה לך? מה לא בסדר? את מקולקלת?" אבל לא היו לי שום תשובות. לא ידעתי מה לענות.
זכיתי בבן הזוג הכי תומך בעולם, והוא תמיד היה כזה, לכל אורך הדרך. הוא עודד אותי לכתוב כשלא האמנתי בעצמי, החזיר אותי לכתוב כששכחתי מי אני.
וגם הפעם הוא היה מאוד קשוב למה שעובר עלי. עד היום יש אנשים שאומרים לי "את עוד תחזרי", ואני מרגישה שזה "פיפטי פיפטי" - 50% לכאן או לכאן.
אבל בחוויה הפנימית שלי, אני לא מתגעגעת לכתוב. אני לא יודעת מתי והאם אחזור. מה ששמתי לב אליו, זה שגם אם יוצא לי פתאום יום יומיים לא לצייר, אני חוזרת הביתה ואני ממש מתגעגעת, אם היה לי יום עמוס פתאום אני לוקחת אפילו חצי שעה בסוף היום לשבת לצייר, כי אני חייבת. עכשיו עם הגיל אני יותר מפרגנת לעצמי, לעשות את מה שאני נהנית ממנו."
מתוך הציורים של רוני
האם אפשר להגיד שהציור החזיר לך את תחושת החיות? הרצון להגשים חלום ולחיות עם מטרה, משמעות?
"איזה שאלה מדהימה זו, אני חושבת על זה כל הזמן. בגלל שאני סופרת, שזה לא מקצוע שאתה "נקלע" אליו ועושה אותו בהסחת דעת.
תמיד חוויתי את עצמי כמגשימת חלום הילדות שלי, וההתרסקות של זה הייתה מבלבלת מאוד. אז תמיד עשיתי מה שאני אוהבת והגשמתי את הייעוד שלי, והיום כשמצאתי משהו אחר, שעושה לי טוב ואני אוהבת, אני לא חושבת על זה.
המשמעות של הקיום שלי, היא, כפי שכתב בספרו הסופר מת'יו ארנולד "התכלית היא החיים לעצמם". המשמעות של הקיום שלי זאת אני, המשפחה שלי, החברות שלי, אפילו השיחה שלנו כאן עכשיו. ברמת הייעוד, המילניאלס מתייחסים לייעוד בחשדנות מאוד גדולה, ואני חושבת שהסיבה היא שההורים שלנו היו עובדים באותו מקום עבודה, כמו סבתא וסבא שלי, 40-50 שנה. אז אפשר היה לדבר על "לעשות את אותו הדבר כל החיים שלנו", אבל אנחנו כבר לא שם. אין לנו ייעוד אחד: הייעוד שלנו זה לחיות את החיים שלנו הכי טוב שאנחנו יכולים. אם ייעוד אחד זה לטייל בהודו, אז זה הייעוד. אם הייעוד שלי כרגע הוא להתחתן ולהקים משפחה, אז זה הייעוד שלי כרגע. אם הייעוד שלי הוא לכתוב, ואחר כך לצייר, אז זה הייעוד הנכון לאותו רגע. אתה לא צריך לשמש בשום תפקיד, כדי להצדיק את קיומך. הקיום שלך הוא חשוב והוא טוב, בלי שום קשר למה שאתה עושה או מה שאתה מביא לעולם. בכל תקופה אתה יכול להיות משהו אחר, ומישהו אחר, והכל ממש בסדר. לכן אם עכשיו כשאני מציירת, אני לא שמה על הגב שלי את עוול הייעוד, אני נהנית לצייר ואני מציירת כל עוד זה כיף ונכון לי כרגע. כל חיי חשבתי שהייעוד שלי זה לכתוב, והיום אני מבינה שזה היה הייעוד שלי, והיום הוא השתנה."
"למדתי לנסות ולשחרר, כדי שאפשר יהיה לעשות עוד משהו חדש." לא מפחיד להתחיל מ-0?
"עד היום יש באוויר בלוג שלי "רשימות", שכתבתי בו ב-2003, וכשתלמידים שלי היו אומרים שהם כותבים "גרוע" הייתי שולחת אותם לקרוא איך כתבתי לפני כך וכך שנים. זה שם, לא מוחקת את זה ולא מסתירה, שיראו מאיפה באתי. זה לא בושה ואין מה להסתיר. כך זה גם עם הציורים - אני ממליצה בחום להראות את הפדיחות שלך לעולם, כי תמיד תגלה שזה פחות גרוע ממה שחשבת, ואולי יש אנשים שאפילו ממש יאהבו את זה. כשאני מתלבטת אם לפרסם איזה ציור, בעלי, יואב אומר לי "תשימי את זה בעולם, אל תחליטי בשביל אנשים מה הם אוהבים מה לא אוהבים, אם הם לא רוצים יקנו." אגב, קונים הכל."
מתוך הציורים של רוני
לסיכום, אני ממש חייבת לשאול: כשאת אומרת שאת לא קוראת יותר בכלל ולא מתעסקת יותר במילים, לא תקראי אפילו את הכתבה והראיון שלנו?
"שאלה נהדרת, חברה שלי הוציאה עכשיו ספר וביקשתי ממנה להקליט אותו. בזמן האחרון קראתי כמה כתבות בעיתון, אז אני בהחלט אקרא את הכתבה הזאת, אבל גיליתי שלפעמים אני צריכה לעשות את זה בהמשכים.
כל פעם קצת, לאט לאט, אני מודה שאני קצת מתגעגעת לקרוא. בכל זאת, לקרוא ספרים היה החיים שלי הרבה לפני שהתחלתי לכתוב ולעסוק בתחום."
תודה רבה רוני היקרה, שמחתי להכיר, לדבר, אין ספק שאת מעוררת השראה בליבי ובלבבות רבים. מחכה לראות עוד ועוד מיצירותייך כובשות ומגיעות לעולם.
לעמוד הפייסבוק של רוני ולעוד יצירות שלה, לחצו כאן.
אולי יעניין אתכם
